השבועיים הראשונים של צוק איתן עברו עליי בקהות חושים שקשה להסביר. כבוגרת של כל מלחמות-מבצעי-תקריות ישראל, התקשיתי למצוא בתוכי אפילו מילה אחת שעושה סדר.
שוב ושוב הסתובב אצלי בראש זיכרון ילדות נושן. הייתי בת ארבע כשפרצה מלחמת השחרור, ואבי בא לקחת אותי מהגן. אל תלכי לשחק מאחורי הבית, הוא אמר לי כבדרך אגב. מאחורי הבית, בצידה המזרחי של החצר, שני קילומטר מאיתנו בפרדסי מגדיאל, ישבו חיילי הצבא העיראקי וטיווחו לכיווננו. חורי הכדורים (או מה שזה היה) נשארו בקיר ההוא עד שהבית נמכר בראשית שנות ה-70.
עידן השוק החופשי 