תגית: יעילות כלכלית

עוף בשקל – תודה, שמחנו לסבסד

 
"הם ניסו להוריד ל-6.49, ואני הורדתי ל-5.90. ביום חמישי שעבר אמרתי: יודעים מה? אני אעשה מבצע – עוף ב-1.89. ביום ששי הוא כבר ירד ל-1.59 ובראשון ל-1.49. ביום ראשון בתשע בבוקר, קיבלתי טלפון מאחד העובדים שלי שסיפר לי שברשת המתחרה מורידים את המחיר ל-99 אגורות. אנחנו מחויבים להיות הזולים ביותר, אז זה היה מאד פשוט: הכנסתי למחשב 89 אגורות, לחצתי וזהו".

המותחן הזה, באמת מותחן למי שאוהב כלכלה, מובא מפיו של רמי לוי ב"מוסף לשבת", "ידיעות אחרונות", ה-15 לפברואר 2008. לוי, שידוע במחיריו הזולים, החזיק עד כה בתשעה סניפים של רשת המרכולים שלו, בעיקר באזור ירושלים. לפני חודשיים פתח חנות חדשה במתחם סמוך לקריית-אתא, ליד מגה, שופרסל דיל וחוצות להב. יזמתו לא התקבלה בברכה על ידי מתחריו, או, בניסוחו: "קראתי בעיתון שהמתחרים שלי ימכרו בזול בכל מקום שאני נמצא כדי לחסל אותי".

לא ניכנס כאן לשאלה שנותרה פתוחה מאז ימי גן רוחמה: מי התחיל. באותה כתבה מתואר איך לוי מתנהג בארגז החול שלו. בהזדמנות כלשהי, נפלה לידיו מודעה של "מיסטר זול" בירושלים. מיד, הוא הוציא מודעה מקדימה משלו, ובה אותה רשימת מוצרים רק במחיר נמוך יותר.

על פי דיווחי העיתונות, איבדה מניית רמי לוי כ-20% מערכה תוך שבועיים. אנליסטים ובכירים ברשתות האחרות הזהירו כי רמי לוי עלול למוטט את הרשת שלו, ולטלטל את כל השוק. סינדרום קלאבמרקט? נתחיל דווקא בתסריט הפחות מוקצן.

נניח שבעקבות המלחמה, שלוש רשתות השיווק והחנויות הקטנות יותר בענף ירוויחו פחות בתקופה הקרובה. גם כך, בתחום המזון והצריכה היומיומית לבית מסתפקים בשיעורי רווחיות צנועים ביותר. כל הרעה במצב, פירושה, עוד לחץ על הספקים. וכמובן שלא קל ללחוץ על שטראוס-עלית, קוקה-קולה, או אסם. אז, מתמקדים ביצרני סלטים קטנים, חקלאים קטנים, ודומים להם. כל חיסול של יצרן קטן, או השתלטות של יצרן גדול עליו, פוגעים בתחרות, ומקפיצים את המחירים מאוחר יותר.

דרך התמודדות אחרת של הרשתות וחברותיהן היא הורדת איכות הסחורה והשרות. במרכול שבו אני קונה, קשה למצוא קופסת טונה מאותו מותג פעמיים ברציפות, או קורנפלקס מיצרן שאתם מכירים. שום משלוחן עוד לא החזיק אצלם מעמד יותר משבועיים, מה הבעיה? חכו שלוש שעות למשלוחן התורן: "גברת, הלך לי המנוע". מנהלי הרשת הזאת כל הזמן רודפים אחר הדיל האחרון. ואנחנו הקונים מהסביבה, כמו רוב לקוחות המרכולים,  אנחנו קהל שבוי.

עד כאן, התסריט הפחות חמור. אבל מחול השדים של רמי לוי ועמיתיו עלול גם להיגמר בקריסה של אחד העסקים. וכפי שלוי, עצמו, אומר: "בעסק שלי יש 1,600 עובדים". כשהעסק שנופל מספיק גדול, הבנקים מתגייסים להזרים לו אשראי, ולעתים גם מוחקים חלק מחובותיו. את המבצע ההומניטרי המרגש הם מכסים  בעזרת הגבהת העמלות והרבית על הלוואות ומשכנתאות לעסקים קטנים ומשקי בית, והנמכת רבית הפיקדונות למי שלא יודע לצעוק. גם הממשלה לא עומדת מהצד, ומשלמת דמי אבטלה והבטחת הכנסה לעובדים שפוטרו. ואם לא הבנתם עד כה, מי מסבסד את העוף בשקל? הפריירים הרגילים.

לא הייתי טורחת לכתוב את כל זה, אילולא ראיתי בכמה מהעיתונים ניתוחים שאומרים כי הצרכנים הם המרוויחים הגדולים מהסיפור, והבנקים הם המודאגים. עוד קראתי, שדגם רמי לוי-הריבוע הכחול-שופרסל הוא המומלץ ב"מבוא לכלכלה".

על הטעיה כזו כבר קשה לעבור בשקט. הדגם המומלץ ב"מבוא לכלכלה" – זה שאמור להביא את המשק להיערכות המיטבית – הוא הדגם של תחרות משוכללת. בדיוק היפוכו של דגם רשתות השיווק, חברות הסלולאר, התקשורת והבנקים בישראל.

מה מבדיל תחרות משוכללת מתחרות פרועה? ידיעתה החד-משמעית של כל יחידה כלכלית שהתנהגותה אינה יכולה להשפיע על מחיר המוצר. ובאופן מעשי, תחרות משוכללת מתקיימת רק אם  בענף ישנם די קונים ומוכרים. זה לא הסיפור של רמי לוי-מגה-שופרסל דיל. הם פועלים כפי שהם פועלים, כי הם ערים לכל מתחרה שצץ, ובטוחים שהתנהגותו והתנהגותם כיחידות בודדות יכולות בהחלט להשפיע.

המשק הישראלי הוא משק זעיר במונחי התארגנות כלכלית יעילה, שבדרך כלל דורשת קנה מידה נרחב. ולכן, מיעוט מתחרים בתחום הוא מצב כה אופייני בישראל, עד שמפתה להביא אותו לידי אבסורד. מה דעתכם על הרעיון החדשני: נעביר את ניהול המרכולים לידי הממשלה, ונבדוק לאחר תקופה, מה עולה לציבור יותר – אחזקה שוטפת של צוות חנויות, או שיקום נזקי השוק החופשי – תשלומים עודפים לבנקים, לרשות המסים, ולכל מי שנחלץ לעזרת נפגעי רשתות מרכולים שקרסו.

טוב, זה לא רציני, ובכל זאת, מה מצופה מממשלה במצב כזה? על פי מסורת רבת-שנים – יותר תקינה, בקרה, ואכיפה על חברות, כדי שלא ייגררו לתחרות נמהרת. מה עשו בישראל מאז ראשית שנות ה-90? את ההפך ממש – דה-רגולציה. מדוע? כי התקינה-בקרה וכל השאר מחבלים בתחרות שתמיד תורמת ליציבות, כמתואר לעיל. וגם כי תקינה-בקרה וכל השאר עולים כסף. שוק חופשי, בטח השתכנעתם, מובן מאליו, הוא הכי חסכוני.

אחותי הגדולה, חברת הגז, דואגת לי

אתמול בצהריים, ניגשתי לגז לחמם משהו. אין גז. התקשרתי לחברת הגז, הוצפתי במוזיקת חברות גז, ולאחר עשר דקות המוקדנית ענתה.

– מישהו סגר לי את הגז, אמרתי.

ספגתי עוד מוזיקה גזית, והמוקדנית חזרה.

– תמר בן-יוסף? מבשרת- ציון? תעודת זהות? שנת לידה? הגז נסגר כי מנעתם בדיקה חוקית של טכנאי החברה בביתכם.

– איזה טכנאי?

– מה איזה טכנאי? בתאריך 17 לפברואר 2007, הדבקנו על דלת דירה מספר 4 מכתב האומר כי הטכנאי יגיע אליכם ב-22 למארס, ואם אתם רוצים תאריך אחר, תתקשרו.

– אצלנו על הדלת? את רצינית? הדירה שלנו מספר 1, יש לנו חצר לפני הבית, והשער סגור.

– כן הודבק. אתם דירה מספר 4. כתוב אצלי במחשב. שלחנו אליכם אדם אחראי בן 50, פעמיים.

בקיצור, למחרת הטכנאי הגיע ופתח את הגז. התברר, שחברת הגז מחויבת על פי חוק לבדוק את הצנרת כל חמש שנים.

חברת הגז מחויבת? חברת הגז מבצעת. אבל זה רעיון של הממשלה, לא של חברות בהתייעלות. ואם יש חוק, שמירת החוק היא תפקידם של אזרחים טובים. לחברות יש תפקיד אחר, הן צריכות להרוויח כמה שיותר. לכן חברת הגז שלי לא שולחת מכתב רשום, למרות שעל פי היגיון (ואני משערת שגם על פי חוק) זו ההודעה האחת והיחידה שמחייבת את מקבליה. חברת הגז שלי גם לא מצרפת תזכורת לחשבון הדו-חודשי. הצחקתם אותה, הדפסה עולה כסף. ולמרבה האבסורד, שילמנו טלפונית חשבון גז יום לפני הסגירה, אף מילת התראה מצד המוקדנית. גם אזכור במחשב ליד החשבון הוא תוספת עלות, שתפגע בבונוס השנתי של המייעלים.

אגב, אותה חברת גז. כשרק הגענו לדירה החדשה, התקשרה אלי נציגתה יום אחד.

– אני מחברת הגז. החברה מציעה שתלכי לבדוק את המונה שלכם.

– תשלחי את קורא המונים.

– לא, זה לא כדאי, עוד אין מספיק תושבים בשכונה.

– אין לי מושג איפה המונה נמצא.

– זה לא קשה. למה תמיד נשים מפחדות מטכנולוגיה. אני אסביר לך, אפילו את תביני.

טוב, קלטתם, חברת גז חינוכית. חברת גז למען הקהילה. לא יודעת איך, ישר חשבתי איפה הם למדו את זה – בממשלה? יכול להיות? ממשלה למען הסטודנטים. ממשלה למען המורים. ממשלה למען הסגל הבכיר באוניברסיטאות. ומי שכל כך  למענך, לא צריך לשמוע אותך. אתה יודע יותר טוב ממנו מה טוב בשבילך?

שכר מקסימום טוב לכלכלה

 
מה אומר פרסום שכרם של מאות בכירים בעיתון שנתי מיוחד? זה אומר שהנושא נמצא במוקד תשומת הלב הציבורית. לטוב? לרע? תלוי במסתכל. אבל אנשים לא מעטים די נדהמים כשהם קוראים שאיליק רוז'נסקי, מנכ"ל דלק נדל"ן, זכה בשכר שעלותו כ-25 מיליון שקל בשנת 2006 (TheMarker 8.4.07).

ובמיוחד, שאין מודל כלכלי שיגיד באופן חד-משמעי למה. למה איליק רוז'נסקי קיבל 25 מיליון שקל (מספר 1 ברשימת מקבלי השכר הגבוה בחברות הבורסאיות) וחיים כצמן (מספר 5) קופח עם כ-20 מיליון שקל בלבד. ואין באמור לעיל משום קביעה כי השכר הזה "אינו מגיע להם", אלא רק ציון עובדה כי במקצוע הכלכלה באמת מתקשים לומר מהו השכר הראוי לכל תפקיד. מתקשים בכלל להגדיר תפקיד, או לשפוט מהי תרומתו של אדם לתפקידו.

יותר מזה, מקצוע הכלכלה, עוד מאז אבותיו המייסדים, יודע כי שכר אינו נקבע בתחרות משוכללת. לא בהיערכות של קבוצת עובדים מול מעסיק גדול, וגם לא במשא ומתן בין מעסיק בודד לעובד.

במילים אחרות, מקצוע הכלכלה אינו מתיימר לפסוק בכמה צריך לתגמל מנהל טוב. לא מבחינת הצדק, וזה אולי אינטואיטיבית ברור, אך גם לא מבחינת היעילות. כלכלנים, כמו אנשים אחרים, רק יודעים להגיד מתי זה מנקר עיניים. ואז, אולי ראוי שהמחוקק יתערב, כפי שהוא מתערב בקביעת מחירי מוצריהם של מונופולים וקרטלים. וכפי שהוא, ממש לאחרונה, ואף בהסכמת בנק ישראל, מתערב בעמלות הבנקים.

או, בשפה הכי פשוטה, עובדת היסוד היא שהמקורות מוגבלים. מה שהולך ליד אחת לא מגיע לאחרת. ואם מנגנון השוק אינו מאותת על ההקצאה הנכונה, צריך לתת מקום למנגנון חלופי. במדינה דמוקרטית מנגנון זה הוא שילוב של דרג מקצועי, אקדמיה, כנסת ותקשורת. ועל מנת להתחיל ליצור את ההידברות, חשוב לשכנע כי שכר מנהלים פראי נוגד לכללי ההתנהגות הכלכליים הסבירים.

שכר מקסימום נגד שדידת צמיחה   

מה קורה כשחברה יצרנית מפנה סכום עתק לשכר מנהלים? הכסף הזה נגרע מהשקעתה במו"פ או בציוד, משכר העובדים האחרים או מביטחונם התעסוקתי (פיטורי "ייעול"). גם עצם האווירה של אי-וודאות, ושל הבדלי הכנסות ניכרים שאינם מובנים מאליהם, משפיעה על התנהגות העובדים. ובקצרה, תשלום סכומי עתק למנהלים מעטים פוגע בפיריון ושודד את הצמיחה.

עכשיו, כדאי רק להיווכח ששכר הבכירים אינו זניח בראייה מקרו-כלכלית. על פי ה-TheMarker, חמישים מקבלי השכר הגבוה ביותר בחברות הבורסאיות, בשנת 2006, גבו יחד קרוב לחצי מיליארד שקל. 600 מקבלי השכר שמעל מיליון שקל לשנה, ברשימת העיתון, גרפו על פי אומדן ראשוני שלי לא פחות מ-2 מיליארד שקל. זה כבר גודל שיש לו משמעות.

שכר מקסימום והטבות אחרות
 
חוק שכר מקסימום הוא פועל יוצא של כל מה שהוצג לעיל. החוק המוצע עכשיו, על ידי ח"כ שלי יחימוביץ', מגדיר יחס מתקבל על הדעת בין שכר המקסימום לשכר המינימום (פי 50). שכר מקסימום, על פי תנאיו, הוא כ-200 אלף שקל לחודש. מובן לגמרי, שההתייחסות לשכר בלבד אינה מספיקה. דרכי התגמול (בונוסים, דיווידנדים, אופציות, מניות ועוד) מגוונות ועתירות דמיון. אם רוצים שההצעה לא תידחה בזלזול, צריך לכלול בתוכה את כל אלה.       

שכר מקסימום וגלובליזציה

במשק גלובלי, אין ברירה, אלא להתייחס לרגישויותיהם האמיתיות או המדומות של משקיעים זרים, ושל יזמים ישראליים שפניהם החוצה. קיימת היום בעולם נטייה לגיהוץ אחיד של תנאים, המתבטאת למשל במס החברות האחיד בכל מקום, וגם משמשת כטיעון נגד הגבלת שכר. ניתן לשחרר לאט את הנוקשות המחשבתית הזו, על ידי הצגת עמדה נגדית מנומקת. כך, למשל, גרמניה וצרפת, מנהיגות אירופה, למרות מחויבותן להסכמים בינלאומיים שונים, לא מעודדות השתלטות לא רצויה של זרים על נכסים בתחומן. איך? הן מציגות משנה לאומית סדורה משלהן לגלובליזציה.

משנה כזו חסרה כאן, למרות שלמשק הישראלי יש את כל ההצדקות לגיבוש מודל גלובליזציה משלו. גם כך, הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם, נושא בנטל בטחוני אדיר, ובעומס קליטת עלייה. קשה למצוא סיבות טובות יותר להגדרה מקומית-ייחודית של גלובליזציה. ובכל זאת, היא אינה.

מסים, יעילות, והפילטר שלי

כולם שונאים את הממשלה. אולי בגלל שבכל מדינה יש רק ממשלה אחת, שמעורבת בהרבה תחומים, לפעמים טועה, ולפעמים מעוררת התנגדויות. לא חשוב אם זה בריאות, חינוך, רווחה או תעשייה. זו תמיד אותה ממשלה שגובה מסים ולא נותנת מה שמצפים.

כולם אוהבים את המגזר הפרטי. מתים עליו כי זה "המגזר הפרטי". זו לא חברת השירות למכונת הכביסה, שתוקעת אותך יום שלם בבית, ולא הסופרמרקט עם המשלוחים המזעזעים שלו. המגזר הפרטי זה דבר לגמרי אחר: אדיבות, יעילות, מחירים נוחים, ובתמצית, התגשמות השוק החופשי והתחרות המשוכללת.

כן, זה המגזר הטוב, חוץ מבעיה אחת זניחה. במדינה קטנה, לדוגמא ישראל, המגזר מורכב רק משלושה בנקים משמעותיים, מיבואן מורשה אחד לחלפים המקוריים של הרכב שלי, ומחברת שירות אחת שמספקת את הפילטר לקולט האדים שלי. וכך, אני מחייגת שבוע אחר שבוע לחברת הפילטר, וביום טוב אפילו מצליחה להגיע עד המחסן, כדי לשמוע שהעובדים עכשיו עסוקים או שהם לא נמצאים.

מה אני עושה עם הפילטר? שוכחת על קיומו-אי-קיומו. יש לי קולט אדים מעוצב. מי צריך לדעת שאין לי פילטר. כבר השלמתי עם העובדה שעל הבנק  אני לא יכולה, ולעולם לא יהיה לי מושג כמה עשרות אלפי שקלים השארתי כעמלות במשכנתא. גם על יבואן הרכב אני לא ממש גיבורה, ובשביל החלפת פגוש מפלסטיק הוא מרשה לעצמו לדרוש חמשת אלפים שקל. אז, למה שאני אוכל על חברת השירות, שהיא גם יבואן הפילטר שלי? כמה, חוץ ממני, בכל המדינה, קנו שואב אדים בצורת פירמידה? הפגנת המיואשים שלנו לא תמלא את ככר רבין.

פעם, היו גופי צרכנות בהסתדרות ובממשלה. שרידיהם אולי קיימים, אך בתהליך ארוך טווח כוחם נשחק. זאת, בהסתמך על שני נימוקים, שאינם בלתי תלויים, וחוזרים על עצמם בכל קיצוץ של פעילות ציבורית. האחד, הקצאה נכונה של המקורות, השני, יעילות. או, בטיעון מפורט יותר: כמה שפחות הוצאה ציבורית, כמה שפחות מסים, כמה שפחות פיקוח ממשלתי מזיק, נותר יותר ליזמה הפרטית היעילה – כולם יוצאים מורווחים. ובגלל שממילא כולם תמיד ביקורתיים כלפי הממשלה, והתקשורת, מסיבותיה היא, גם היא שמחה לשיר את המנטרה, אין בעיה לקצץ בשום פונקציה ממשלתית. מה שעומד בניגוד גמור לחוסנו המופלג של מוסד היבואן. יבואן הוא נצחי. אי אפשר ללחוץ עליו בשום צורה.

איך יוצאים מסאגת הפילטר? לא, לא תפילו אותי למלכודת ההטפה החברתית. אנחנו פוסט-מודרנים, הנה שלושה סיומים אפשריים ברוח התקופה:

סיום ראשון:  

התחרות המשוכללת מאלצת את הרעים להיטיב את דרכם, ומי שלא חוזר בתשובה עסקיו נמחקים. ככה כתוב בספר הלימוד לכלכלה? אולי בהתחלה, כדאי שתקראו גם את הדפים הבאים. קיומו של שוק לגמרי משוכלל דורש מילוי תנאי סף כה קשים, עד שהוא אוטופי בכל מקום, לא כל שכן במדינה קטנה שבה ניתן לספור את המתחרים בכל תחום על אצבעות יד אחת. רוצים עדות, קראו את פול קרוגמן בניו יורק טיימס או ב"הארץ" מיום 29.5.07. במאמר "העזתי לאכול סלט", קרוגמן, פרופסור נודע לכלכלה, מתלונן על זיהום המזון בארה"ב, ועל כך שהממשל אינו מטפל בסוגיה: "אין ספק שמערכת הפיקוח על המזון הידרדרה בשש השנים האחרונות….מה שאנחנו כן יודעים הוא שמנהל המזון והתרופות לא קבע מאז 2001 תקנות בטיחות חדשות משמעותיות…בהעדר תקנות כאלה יש סכנה שמגדלי ומעבדי מזון אחראים יוכרעו בידי מתחרים המוכנים לעגל פינות בסוגיית בטיחות המזון. אף על פי כן הממשל מסתפק בפרסום הנחיות בלתי מחייבות".

סיום שני:

במקום גופי הגנת הצרכן הממשלתיים, שאינם מורגשים מדי, קמים גופים כאלה פרטיים, שמקנים לחברות העומדות בקריטריוני בדיקה מסוימים תו של הוגנות. גוף כזה "אמון הציבור" אמנם קם לאחרונה, ואין לי מושג מה הוא הצליח לעשות עד כה. ברור מראש, שבתנאי השוק הישראלי, הוא יצטרך לעבוד קשה כדי להטיל מורא על נותני השירות והמוכרים הבלעדיים בכל תחום. בכל מקרה, הגוף הנוכחי ודומיו גובים תשלום מהחברות עבור התו. תשלום כזה מגולגל לפחות בחלקו אל הצרכן, ובמה הוא עדיף על מס.

סיום שלישי:    

האחרון, וגם המציאותי ביותר. יבואן הפילטר ממש שמח שהתקשרתי. כך הוא אומר במשיבון שלו. אין בעיה, רק השאירו את הודעתכם. השארתי – 8.2.07. הם עוד יחזרו אלי. כמה כסף, וזמן שווה כסף, בזבזתי על השיחות עד כה? מה הנזק הכספי של קולט אדים מושבת? איך זה מתיישב עם תזת היעילות? ולמה תשלום מס כזה ליבואן עדיף על תשלום מס לממשלה.