רצף שלטונו הנוכחי של נתניהו נמשך כבר יותר מעשור. הוא נפתח ב-31 למארס 2009, בעיצומו של המשבר הפיננסי העולמי. לא רק נתניהו פרח באותה תקופה. יחד איתו צצו ועלו מנהיגי ימין קיצוני בכל העולם המפותח. איך זה יכול להיות, הגיע הזמן לשאול, פריחת ימין דווקא לאחר קריסה פיננסית – קריסת השוק החופשי באגף המוניטרי של הכלכלה. לא ברור, אך זו עובדה, בואו ננסה לצרף אליה עוד כמה פרטים.
נתוני התמ"ג בישראל מצביעים על האטה ב-2009, גידול ריאלי של 1.3% בתמ"ג. קל יותר לזנק ממצב כזה: 5.5% ו-5.1% בשנתיים הבאות. שוב האטה ב-2012 (2.2%), ושוב שנתיים של צמיחה מואצת (כ-4%) אחריה. 2018 איפשהו באמצע (3.3%) אחרי שלוש שנים של 3% עד 4%. לא רע, בסך הכל, טוב יותר מממוצע OECD הנע בשנים אלה בטווח 2% עד 3%. ובעצם, לא פלא, בערך רבע מסחר החוץ של ישראל (ייצוא ויבוא) מנוהל עם אסיה – סין המורחבת (כולל הונג קונג) והודו בעיקר. אנחנו כבר פחות תלויים ב-OECD.
ישראל היא משק פתוח על פי כל קנה מידה: חלק הייצוא בתמ"ג מגיע לכ-30%, חלק היבוא נמוך במעט ממנו. וזאת, בתחשיב הלמ"ס הממעיט את חלקם, כתוצאה מהמרתם לשקלים בחשבונות הלאומיים בשער החליפין הרשמי המיוסף ב-30% לפחות. בתיקון לשער חליפין הגיוני, יגדל חלקו של כל אחד מהם ל-40% עד 50% מהתמ"ג. זה החלק שכל אחד מהם תופש בתעסוקה ובמקורות אחרים.
לא רק סחר החוץ בבעיה, אלא גם הבעלות על רכוש. כיום, כחמישית מהתעשייה בישראל נמצאת בשליטה זרה, דהיינו מחציתה או יותר ממנה הם בבעלות של תושב חוץ יחיד (חברה או איש פרטי). עוד חלק ניכר של התעשייה נמצא בבעלות זרה חלקית יותר. כותרת ראשית ב-16 ליוני ב'הארץ' מכריזה: "הסנאט מצטרף ללחץ הממשל: מעורבות סין בנמל חיפה תסכן את ביטחון ארה"ב". הצעת החוק המקודמת בימים אלה בסנאט, וזוכה לתמיכת סנאטורים בולטים משתי המפלגות, מזהירה את ישראל בפני ההשקעה הסינית במדינה, ובמיוחד בפני הכוונה להעניק לחברה סינית את האחריות על הפעלת נמל חיפה מ-2021.
הממשל האמריקאי מוטרד מהמעורבות הסינית הגוברת בישראל. הנה מה שנכתב בהצעת החוק המקודמת שם עכשיו: הסנאט קורא לממשל טראמפ "להפציר בממשלת ישראל לקחת בחשבון את ההשלכות הביטחוניות של השקעות זרות בישראל". אצלנו מתעלמים מהנקודה הן בממשלה והן בעיתונות הכלכלית. הכותרת ב'הארץ' לא נכתבה על ידי כתבי כלכלה, אלא על ידי כתבים מדיניים-ביטחוניים.
ישראל לא מגיבה בינתיים להפצרת ארה"ב. הנושא לא מוזכר בדיוני הבחירות. יותר מזה, הוא נמדד בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה רק אחת למספר שנים, ומתפרסם בפיגור רב. חשוב להבהיר: איני מתנגדת לבעלות זרה על חברות כלכליות בישראל. אני רק חושבת כי הנושא אינו תופש את המקום הראוי לו. ממשלת ישראל היא לכאורה ממשלה החותרת לעצמאות לאומית. והנה היא לא דואגת אפילו לאיסוף נתונים סביר על בעלות זרה בכלכלתה. מחפשים סיכום לעשור לא-פשוט? צמצומו של התכנון הכלכלי – הדיון הכלכלי הלאומי – הוא הסיכום בעיניי. והיעדר מוחלט של דיון על בעלות זרה בישראל.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
