מה אני זוכרת מהאירוע ההוא – זו השאלה המסתובבת במוחי בשנותיי המתקדמות. מה שאני זוכרת הוא בעיניי האמת, הלב, לא המוח של הדברים. כנס דאבוס, ראשית 1998. לא נשאר לי ממנו הרבה יידע מקצועי, לא הכי התפעלתי מהדיון. אני זוכרת ממנו קבלת שבת מביכה. קבלת שבת שלא הייתי אמורה להשתתף בה. קבלת שבת שלא ידעתי על קיומה.
מתיי לאחרונה פגשתם רגש במסמך שלטוני. זה קרה לי דווקא בטקסט של מי שממלאת תפקיד "יבש" – ורה יורובה, נציבת האיחוד האירופי למשפט, צרכנות ושוויון מגדרי. וכך היא אמרה על מכירת אזרחות ותושבות במדינות אירופה תמורת כסף:
הצעקה "מלמד" בנגינת מלעיל אידישאית, נשמעה בביתנו בעת ביקוריו של אחיין אבי. היא פרצה מגרונו של אהרון המיואש, כשהם ישבו לדון באיזה תוכנית בנקאית יפקיד אבי את "הון" המשפחה.
בניגוד לסיפור השחיתות של מרכול קטן, או של מועצה מקומית קטנה, שחיתות מערכתית היא תמיד משעממת. היא מגובה במיטב חוות הדעת המשפטיות והחשבונאיות. היא מבליעה לעצמה פיהוק קטן לנוכח זעקות הנגזלים. פיהוק קטן, אפילו לא פיהוק במלוא הפה.
בואו נגיד שאין ברקזיט, אין משבר ביוון, אין איומים על שלטונם של כמה ממנהיגי אירופה, אין סימני שאלה. זה, לפחות, הרושם המתקבל ממאמר המערכת של תצפית האו.אי.סי.די החצי-שנתית האחרונה. אופן התבטאותה מזכיר קורסי יסוד בכלכלה. יש מודל, יש ניתוח הגיוני, נניח שמהלך ההיסטוריה מתנהג יפה.
ואיך יודעים שהוא לא נחשק? משווים את הדימוי למציאות. ומההשוואה עולה כי האינפלציה החזויה ל-2016 ב-43 מ–44 המדינות המופיעות בדו"ח OECD היא חיובית, חד-ספרתית, ודי נמוכה. חוץ מאשר בשווייץ, הידועה בדייקנותה וקפדנותה. שווייץ מצהירה על ירידת מדד של 0.5% ב-2016. אבל אפילו היא מציגה עלייה קטנה (0.1%) איפה שאפשר, רחוק יותר במדד 2017.
שוב הגיע אליי הדו"ח החצי-שנתי של הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (או.אי.סי.די). הפעם זה דו"ח נובמבר 2015. שוב אני קוראת את דבר המערכת, שנכתב על ידי קתרין מאן, כלכלניתו הראשית של הארגון. ושוב אני חצי-משועשעת-חצי-המומה: עד מתיי הם ימשיכו לשיר את שירם החלול? הנה שניים מבתי הפזמון החוזר, לא חשוב מה-קורה-שם-בחוץ.
הסירו את ההגנות החדשות בסחר הבינלאומי להמשיך לקרוא
שיר ישן שהתנגן ברדיו עורר אצלי זיכרון רדום של מסיבה. היא התקיימה בשנתי הראשונה ב"גלובס" בהאנגר ענק בקיבוץ געש. להקת אתניקס שרה על במה מאולתרת, המון צעירים קיפצו סביבה. ואני, עם עוד מספר מבוגרים מהעיתון, עמדנו שם בתקן הגננים והגננות.
עצמאות פוליטית, עצמאות ביטחונית, עצמאות כלכלית. כולנו, לכאורה, חולמים על אותו דבר. האמנם? נחזור למה שהוא עצמאות בעיניי נתניהו וחבריו. נחזור להכתרת השקל למטבע בר-המרה.
כבר מספר שבועות שאני שקועה ב'קיצור תולדות הניאו-ליברליזם' של דייויד הארווי. הספר פורסם לראשונה ב-2005, וגירסתו העברית יצאה לאור ב-2015 במרכז מולד, המרכז להתחדשות הדמוקרטיה.
עידן השוק החופשי 