תגית: חברות בקשיים

זיתים דפוקים כבוד בורגני מיתון

משהו קורה לזיתים הדפוקים ממושיקו. פתאום, הם לא טעימים לי. אני קונה זיתים-סוריים-דפוקים אצל מושיקו כבר עשר שנים. אני מתה על זיתים-סוריים-דפוקים. בגללם חזרתי מארה"ב לארץ, בלי לשקול אפילו את ההישארות שם. בגללם, ובגלל הקפה התורכי.

להמשיך לקרוא

ייאוש

עוד אדם בוער. עיתוני סוף השבוע מלאו בסיפורים על אנשים מיואשים. חוב קטן שלא שולם בזמן, פיגור בהחזר משכנתא, וכבר משפחה שלמה עולה על דרך שאין ממנה מוצא.

עיתוני סוף השבוע מלאו גם בסיפורי ייאוש מסוג אחר – ייאוש שפחות מדבר אל הציבור הרחב – אימת יום הדין של הדולר. שער הדולר חצה ביום ד' שעבר את קו ה-4 שקלים. לכאורה, מה קרה? הדולר זז ב-4.5% מלפני חודש – לא מעט, לא נורא. אבל שער עגול, כמו יום הולדת עגול, הוא מועד של חשבון נפש. הוא מושך תשומת לב, ומהמרי המטבע הם חובבי צומי.

להמשיך לקרוא

כחלון עושה לנו תחרות

כחלון לא יודע איזה תחרות. כחלון לא יכול לדעת מראש איזה תחרות הוא עושה. צירופי החברות הם אינסופיים, התנהגותן היא בלתי צפויה: הן יכולות להתאגד כולן ביחד נגד הציבור, הן יכולות להילחם ביניהן אחת-אחת או בקואליציות מגוונות. כל האפשרויות פתוחות.

להמשיך לקרוא

תהיות קיומיות ועובדות חיים בפרי הגליל

סיפור פרי הגליל מעורר שאלות כבדות משקל. האם המדינה אחראית לתעסוקה באזורי הפיתוח? האם המדינה אחראית לתעסוקת תושביה? האם המדינה אחראית לתעסוקת אזרחיה? האם הממשלה אחראית למדינה? תהיות קיומיות שלא קל לענות עליהן.

להמשיך לקרוא

להיכן נעלמה הכלכלה?

היא, לכאורה, נמצאת במוספי העיתונים המוקדשים לה. כמה מהם אפילו משתבחים בשמה בכותרתם. אבל, בעצם, היא לא שם. או, לפחות, זו לא אותה הכלכלה שלמדנו באוניברסיטה בשנות ה-60. זו לא הכלכלה שהכרתי ואהבתי במשרדי הממשלה בשנות ה-70 וה-80.

להמשיך לקרוא

גזירות רבית, גזירות לא-רבית

 
את גזירת הפתיחה הטיל סטנלי פישר. מאז ספטמבר האחרון הוא מעלה את הרבית במנות קצובות. בתחתית – אפריל עד אוגוסט 2009 – ישבה הרבית המוניטרית על 0.5%. מאז, עלתה ל-1.25%, ובנק ישראל רומז שהיא עוד תמשיך לטפס.
 
העלאת הרבית המוניטרית נכללת בחבילה שמכונה "גזירות" בתקשורת. זאת, משום שהיא גוררת אחריה העלאה של רבית האוברדרפט ורבית המשכנתאות. העלאת רבית בנק ישראל גם נוטה לייסף את השקל, ודרך הייסוף לכווץ את הייצוא, להרחיב את היבוא, ולפגוע בתפוקה ובתעסוקה. מצד שני, מצדו של סטנלי פישר, העלאת הרבית ננקטת למען האיזון,  במחשבה כי רבית נמוכה מדי מזיקה למשק לא פחות מרבית גבוהה מדי.
 
נותרת רק השאלה הפעוטה מהו איזון. רבית בנק ישראל נמצאת עכשיו בשפל. מפברואר עד דצמבר 2009, היא עמדה על 0.5% עד 1%. מאז דצמבר 2008, שיעורה נמוך מ-3%. דהינו, שיעור הרבית המוניטרית הריאלית – הרבית בניכוי האינפלציה –  כבר יותר משנה נושק לאפס ואולי נמוך מאפס.
 
מה עושה רבית נמוכה מדי? מה שעושה כל מחיר שאינו במקומו – צריכת יתר של מוצרים ושירותים מסוימים, צריכת חסר של אחרים. ובקצרה, רבית נמוכה מדי מעוותת את יחס הערכים במשק. היא מציגה בפני הציבור סדר עדיפויות ארעי שאינו יכול להתקיים בטווח הארוך.
 
כך, למשל, הפחתת הרבית במשק השיבה את הציבור לבורסה. מדד תל-אביב 100 (100 המניות העיקריות בבורסה) זינק ב-89% מסוף דצמבר 2008 לסוף דצמבר 2009. השיבה לבורסה בלמה את התיקון המתבקש בהרכב נכסי קרנות הפנסיה וקופות הגמל. הן ממשיכות להחזיק באותן מניות ואגרות חוב שיציבותן לטווח הארוך מוטלת בספק מאז המשבר. הרבית הנמוכה גם הקימה לתחייה כמה מהחברות שנקלעו לקשיים. הן חזרו לגייס כסף בבורסה וללוות בזול מהבנקים. מי שיוצא מקופח הוא הציבור הרחב שמבקש חסכונות בנקאיים בלי חכמות. כאן הרבית בניכוי האינפלציה עדיין אפסית ואף שלילית.
 
כלומר, הרבית הנמוכה מנפחת בשנה האחרונה בועת בורסה שמן הסתם תפקע מתי שהוא. העלאות הרבית של פישר מיועדות לכווץ את הבועה בזהירות ובאטיות. הצלחתו של פישר, קרוב לוודאי, רק תהיה חלקית. ברגע כלשהו, מישהו ינצל את הנסיבות ליצירת בהלה המונית שתעשיר מעטים ותרושש את מרבית הציבור.
 
רבית בנק ישראל הנמוכה, שהתגלגלה לרבית משכנתא נמוכה, עודדה גלי רכישת נדל"ן שאינו משמש למגורי הרוכשים. תנודות מחירי הנדל"ן בעקבות הבחישה הספקולטיבית, והאי-וודאות שהתעוררה בעקבות הערכות סותרות על מגמות הדיור – כל אלה הרחיקו את הזוגות הצעירים מרכישת דירות ועשו את שוק הדיור לעוד קזינו לצד הבורסה.
 
קזינו נוסף התפתח בשוק המטבע. הורדת הרבית הניכרת משכה את תשומת לבם של מהמרי המטבע. רבית נמוכה מבחינתם היא איתות ליציאה מהשקל, כלומר, פיחות. אלה שמכרו שקלים והצטיידו במטבע זר, השתמשו בו מאוחר יותר לרכישת שקלים ולגריפת רווחים מייסוף השקל. במאמציו לשמור על שער חליפין מאוזן, בנק ישראל רוכש מטבע זר כבר יותר משנה, ומזרים לשוק המטבע לא מעט כסף ציבורי.
 
מה, אם כן, נאמר בכמה מילים על גזירת הרבית? ראשית, זו גזירה שמבקשת את טובת הציבור הרחב. למי היא מפריעה? לחייבים הגדולים – בעלי הקונצרנים שהנפיקו אג"ח בלי חשבון ולוו מהבנקים ללא הגבלה. מבחינתו של מי שחייב מיליארד שקל, כל אחוז נוסף ברבית מסתכם בתוספת תשלום של 10 מיליון שקל לשנה.
 
הכל נכון, ועדיין כדאי לומר שמשחקי הרבית עם כל הרצון הטוב שהם מגלים – כוחם מוגבל. את מגבלת כוחם ניתן לראות מהזיגזג ברבית בנק ישראל. משחקי רבית יעילים כאמצעי חירום לטווח קצר. הנה, המשק צנח לשפל באמצע 2008, ובום, בנק ישראל שלף את הרבית הנמוכה. אילו המשק נקלע לפיחות קיצוני, מספר ימים לאחר ההורדה, הבנק המרכזי לא היה מהסס להכפיל ולשלש את הרבית מיד. במבט קצת יותר ארוך טווח, הרבית הרצויה היא רבית לא נמוכה מדי ולא גבוהה מדי. רבית שעולה על האינפלציה השנתית ב-4%-3% ומעודדת את החיסכון המתמשך על חשבון הימורי קזינו.
 
אם הרבית מוגבלת בכוחה, איך מייצבים את הבורסה, איך מבטיחים דיור לצעירים, ואיך מנווטים את שער השקל על פי יעדי הצמיחה של המשק? רגולציה פיננסית – החזרת ההכוונה והפיקוח של הממשלה -היא התשובה. בארה"ב ובאירופה מתלהט הדיון על אמצעי רגולציה. הטלת מס על מוסדות פיננסיים שישלמו שכר מעבר למקסימום שייקבע. הטלת מס על עסקות קצרות טווח בשוק המטבע (מס טובין).
 
זו רק ההתחלה. לא כאן המקום לדון בכל המסים האפשריים. לא כאן המקום לדון באפקטיביות של מס לעומת אמצעי שליטה ממשלתיים אחרים, כגון איסור מוחלט על פעולות מסוימות או הגבלתן. מה שחשוב הוא זיהוי המגמה של חזרת הממשלה למגזר הפיננסי. כן, גם אצלנו רשות אחת כבר חזרה להתערב: בנק ישראל מתערב חזק, וללא הצלחה רבה בשוק המטבע, איפה הממשלה?
 
מה שחשוב הוא ההבנה שהחזרה לרגולציה אינה מקרית. היא מבטאת תפישת מדיניות פיננסית. שגשוג פיננסי? למה לא, הוא תומך בצמיחה ותורם לרווחת הציבור. שגשוג פיננסי מוגזם? לא, הוא בא על חשבון הצמיחה וגורע מרווחת הציבור. איך מאזנים? איך גורמים למגזר הפיננסי לשגשג במידה הראויה? כל תחום לגופו. כל מדינה על פי תנאיה. באירופה מתחיל להתגבש מודל חדש של רגולציה. בארה"ב מתווכחים ומנסים לנסח מודל שונה. וכאן, כלכלת ישראל מחכה לרגולציה הישראלית שלה.

העיקר שהממשלה לא התערבה

אחת ההתבטאויות שנשמעו בעקבות ההסכמה על הסדר אפריקה ישראל היא: העיקר שהממשלה לא התערבה. טוב, זה לא חידוש למי שקורא בעיתונים יום-יום שהממשלה אף פעם לא מועילה ורק מבזבזת את כספי הציבור. הפעם, אין ממשלה בהסדר, וניתנת ההזדמנות המלאה למגזר הפרטי להפגין את ביצועיו העדיפים.

אפריקה ישראל עלתה לכותרות לפני חודשיים כשהודיעה במסיבת עיתונאים כי לא תוכל לעמוד בהחזר מלוא חובותיה למחזיקי האג"ח שלה – סך של 7.5 מיליארד שקל. נתח משמעותי של אותו חוב מוחזק בידי הגופים המוסדיים – קופות הגמל, קרנות הפנסיה וקרנות הנאמנות. זהו ברובו חיסכון לעת הפרישה וחיסכון ארוך טווח אחר של הציבור.

ההסדר שהושג, בניצוחן של כמה מקופות הגמל הגדולות, דוחה את פירעון חובה של אפריקה לגופים המוסדיים ומשנה את מתכונתו. בתמצית, הוא מעביר עכשיו לידי מחזיקי האג"ח סכום של 550 מיליון שקל במזומן, ויתרת ה-7 מיליארד – כ-60% ממנה מומר לאג"ח ארוך טווח יותר מהאג"ח המקורי, וכ-40% למניות של אפריקה וחברות הבנות שלה.

ניתן לברבר מפה ועד להודעה חדשה על שוויין ה"אמיתי" של אגרות החוב והמניות החדשות. שוויים של ניירות ערך נקבע על פי מצב השוק ומצבה של החברה בעת מועד פירעונם. איש אינו יודע מתי הציבור יקום למשוך את כספו, ויאלץ את הגופים המוסדיים למכור חלק מהאג"ח והמניות שברשותם. איש אינו יודע מה יהיה אז מצבה של הבורסה. איש אינו יודע מה יהיה מצבה של אפריקה ישראל באותה עת. מה שכן מקובל על מומחים רבים ברגע זה הוא שמכירה מיידית של כל ניירות הערך עכשיו תניב לבעלי האג"ח סכום הנמוך באופן משמעותי מה-7 מיליארד שקל הגלומים לכאורה במניות ובאג"ח החדשים. זאת בגלל הצפת הבורסה בניירות ערך ממקור אחד שתגרום בהכרח לצניחת מחירם.

ניתן להאמין שזו ההנחה הטמונה בשורש דבריו של פרופ' ידידיה שטרן מבר-אילן – מומחה לדיני חברות, שצוטט בדהמארקר מיום א' השבוע: "עד הרגע שבו אפריקה נקלעה לקשיים בעלי האג"ח היו בעלי סיכון נמוך יחסית, ולכן זה התאים לכאורה למי שרוצה להשקיע את כספי הפנסיה שלו. ואולם עכשיו, בעל כורחם, הפכו את המשקיעים באג"ח המוסדי למי שיושבים על גלגל רולטה ענקי שתלוי בהצלחה או בכישלון של לבייב. יש פה שינוי מהותי מהיותך בעל חוב להיותך בעל עסק. יש פה בפועל הטלת סיכון גבוה על המשקיעים. יכול להיות שיתברר שהם הימרו נכון אבל כרגע הם מהמרים בעל-כורחם". למנהלי הגופים המוסדיים, מחזיקי אג"ח אפריקה ישראל, היה כדאי לקבל את ההסדר הזה כדי להרגיע את הרוחות בינתיים. זאת, במצב (המיוחל?) של היעדר ממשלה בהסדר ועזיבתו לטיפול המגזר הפרטי. "המגזר", כידוע, פותר איך שהוא פותר – על פי יחסי כוחות, עקרונות ויישומים משפטיים המושפעים מיחסי כוחות, והשקפת עולמם שאינה חפה מאינטרסים אישיים של מנהלי גופים פיננסיים במשק ויועציהם המקצועיים.

מה היה קורה אילו הממשלה התערבה? היא הייתה יכולה להזרים מתקציבה לגופים המוסדיים את הסכומים שאפריקה אינה יכולה להחזיר במועד הנראה לעין. תמורת אותם מזומנים הייתה הממשלה מעבירה לשליטתה נכסים מוצקים של אפריקה, וישנם כאלה: נדל"ן, חברות בנייה ותשתית, מפעלי תעשייה, חברות מסחריות ועוד. על פי הערכות שהתפרסמו בעיתונות לפני ההסדר, שוויים של נכסים אלה שבידי אפריקה, הנמצאים בישראל, יכול עכשיו לכסות את מלוא יתרת החוב של 7 מיליארד או את רובו.

כלומר, הממשלה אילו התערבה, הייתה יכולה להפוך מחדש לבעלת חברות עסקיות כמו בעידן שלפני הפרטת שנות ה-80 וה-90. בידיה, הייתה נותרת ההחלטה אם למכור את החברות מיד למשקיעים פרטיים או לנהל אותן. הממשלה הייתה יכולה להביא בחשבון לא רק את התמורה הכספית עבור מכירת החברות, אלא גם את סיכויי ניהולן הסביר, ושמירתן כעסק חי התורם לתעסוקה, לייצור, לייצוא ולרמת החיים בישראל.

שיקול זה – תרומתן של החברות הבודדות שבתוך אפריקה-ישראל לכלכלת ישראל – מובלע לגמרי עכשיו בדיון שעוסק רק בפריסת חובות. ומה אם אפריקה לא תתאושש? מה יהיה על החברות היצרניות שבתוכה? בהחלט ייתכן שתחזוקתן ועתידן יישחקו כדי לשרת את האינטרסים הפיננסיים המיידיים של חברת האם.

על כן, התשובה לדילמה שבין טיפול השוק החופשי במשבר החוב של אפריקה ישראל לטיפולה של הממשלה אינה כה פשוטה כפי שכמה מחסידי ההפרטה היו רוצים שנאמין. על הפרק, בחירה בין ניהולה הכאילו חובבני ומוטה של הממשלה לניהולו הכאילו מקצועי ואובייקטיבי של המגזר הפרטי. על הפרק, האמון בניהול תקין של תקציב הממשלה ומחויבותה המתמשכת של הממשלה לתעסוקה מלאה לעומת האמון בסיכויי השתקמותם ומחויבותם הציבורית של אפריקה ושל קונצרנים אחרים הנמצאים כעת בקשיים. על הפרק, גביית מסים נוספים כדי לממן חילוץ חברות, לעומת איבוד חסכונותיו של הציבור בהסתבכויות אפשריות של המגזר הפרטי. ולאחר שכל זה נכתב באופן ברור, יהיה מאד נחמד לקבל ממישהו את התשובה הנחרצת: איזה מזל שהממשלה לא התערבה.