באחד מימי הששי האחרונים, הסתובבתי עם נכדתי בשוק מחנה-יהודה. לפתע, בפינת רח' עץ-חיים-האגס, נחה עיני על ערימת מלונים יפהפיה: זהובים-כתומים, מוצקים, מעלי ריח ניחוח. קניתי מלון ושאלתי את המוכר:
– איך זה שאתה מוכר סחורה כזו יפה, ובסופר שלי הם מוכרים מלונים רקובים?
זכות היוצרים על הניתוח המדעי, הפעם, שמורה למוטי קרן, מנכ"ל "מגה קמעונות". מאמר הדהמארקר, מה-18 לנובמבר, מוסר כי קרן משיק בימים אלה תוכנית אסטרטגית חדשה.
במקביל לתוכנית, מנהלת חברת אלון-ריבוע-כחול מגעים למכירת חלק משליטתה ברשת המרכולים. קרן, עצמו, מצוטט בכתבת הדהמארקר כמי שאמר לפי מספר חודשים: "מגה הייתה רשת מובילה עד אמצע העשור הקודם, אבל לא הצלחנו לעשות התאמות – לא הבנו שקרו כמה דברים בענף. לא הבנו שהלקוח השתנה ושגדלה הדרישה לשקיפות. לא הערכנו את רשתות הדיסקאונט הקטנות כראוי ולא התייחסנו לשחקנים האלה ברצינות. רשתות כמו רמי לוי ואחרות הצליחו לתת מענה לדרישה של הציבור למחירים נמוכים…"
מזוויתי האישית, ומה מעניין יותר מהזווית האישית, הסיפור מתחיל בתגובות על הפוסטים שכתבתי על תוכנית ייצוב המשק. לא התכוונתי לעסוק בהיבט המוניטרי של התוכנית. התרכזתי בנושאים שאני מכירה מקרוב. אבל הכסף, כהרגלו, איכשהו התגנב, גם בגלל הדרישה להדפסת כסף הנשמעת בשבועות האחרונים. הגבתי חלקית בשבוע שעבר, אבל נדמה לי שנדרשת הבהרה נוספת.
גם עכשיו, אחרי שזה קורה כבר בפעם השנייה, ניתן להתרשם שלפיד ונתניהו לא ממש קולטים מאיפה זה נחת עליהם. נתניהו שותק, לפיד מגיב בבדיחה תפלה. כאילו שבחירת נגיד היא רק סיפור אישי. כאילו שכל דבר אפשר לפתור בעזרת שימוע. עד לרגע זה לא הובהר בדיוק במה פרנקל וליידרמן מואשמים. והם לא הבכירים היחידים שחטפו בשבועות האחרונים, מנכ"לית הבורסה והיו"ר שלה גם הם נדחפו להתפטרות משפילה.
מה שכנראה אומר שלכל הסיפור הזה יש רקע כלכלי ענייני: מאבק על המדיניות המוניטרית, ועל אופי הבורסה בישראל. ובמאבק, כמו במאבק, מנסים לדחוף מועמדים שיקדמו אינטרסים מסוימים, ולבלום מועמדים המפריעים לקידום אותם אינטרסים. ואגב, הערכת מדיניותם הצפויה של מתמודדים על תפקיד אינה בהכרח תחזית מדעית. היא מתבססת על מעשיהם ועל התבטאויותיהם בעבר. אך, לעתים קרובות, העבר אינו מכתיב את העתיד. והמועמדים, עצמם, אינם יכולים לצפות מראש איך יגיבו על אירועים שלא התנסו בהם.
הם לא פראיירים, חשבתי לעצמי, כשקראתי בעיתון את הדיווח על התכנסות פורום ערי הפריפריה לתמיכה בנוחי דנקנר. הם לא פראיירים, הם עומדים בקו החזית של המגזר הציבורי בישראל. הם לא טירוני תקשורת, הזכרתי לעצמי. הם לא טירונים, ובכל זאת הם חושפים את עצמם למתקפה הכל-כך צפויה לכל מי שמעז לומר: רגע, הההתיחסות השיפוטית לנוחי דנקנר אינה העיקר כרגע.
יתכן שראשי הפריפריה מפחיתים מחומרת מעשיו של דנקנר מעבר לראוי. אולי הם מעדיפים להתעלם מהנזקים שהוא הסב. אבל זה לא העניין הדחוף ביותר עכשיו. העניין הבוער הוא ניהול מיטבי של המשבר. ובניהול כזה, אין מי שמבין יותר מממנהיגי הפריפריה. הם מבינים, משום שהם חיים ממשבר למשבר. הם מבינים משום שהם הראשונים לקלוט כל איתות של מצוקה.
זו השאלה העומדת בבסיס הסדר החוב של אי.ד.בי. הסדר חוב נועד לדאוג לזכויות בעלי החברה. אם כן, מי הם בעלי החברה האמיתיים? הסדר חוב הוא חשבון נפש על תפישת הבעלות בחברה שבה אנו חיים. אם כן, באיזו חברה אנו חיים?
ובינתיים, הדיון בהסדר החוב של אי.די.בי הוא דיון היוצא מתוך תפישת בעלות צרה. הנה לפנינו חברה החייבת לגורמים שונים, אומרים הנושים. הבה נדאג להחזר החוב (ולו גם חלקו) על פי גודלם היחסי של נתחי האשראי שלה.
כולם מסכימים שצריך לדבר עם הציבור על תקציב הממשלה. השאלה הגדולה היא איך מדברים עם הציבור על תקציב הממשלה. דרך אחת היא זו המוצעת על ידי דובי קננגיסר בעבודה שחורה. קננגיסר קורא למפלגת העבודה להציג תקציב מפורט.
