תגית: התעשייה בישראל

יום עצמאות שמח! כלכלה ים-תיכונית

 כמו בכל יום הולדת, גם ביום הולדת הזה למדינה, עולות המחשבות על מאין באנו ולאן אנו הולכים. מאין באנו? בהיסטוריה של ישראל בולטות במיוחד העלייה השנייה והעלייה השלישית, שהניחו יסודות לרבים מהגופים הציבוריים החשובים כאן: הסתדרות העובדים, החינוך הציבורי, הבריאות הציבורית, הבנייה הציבורית, הקיבוצים, המושבים, ומפעלי תעשייה ותשתית.

עושי ההיסטוריה האלה – צעירים, רווקים, יוצאי מזרח-אירופה – נסו משם כל-עוד-נפשם לאחר שחוו את אימי המהפכה הרוסית, התהפוכות שקדמו לה, מלחמת העולם הראשונה, והאנטישמיות. הזוועה שעברו צעירים אלה, הפכו אותם נחושים להקים בית לעם היהודי בארצו, חברה רודפת צדק בארצם.

בהיותם בני תקופתם, הם חתרו להקים כאן חברה וכלכלה בעלות גוון סוציאליסטי. בהיותם יוצאי החינוך היהודי המסורתי, הם אמנם הצהירו על השתחררותם מ"כבלי הדת", אבל היו ספוגים ביהדות. על היסודות האלה, יותר מאשר על כל יסוד אחר, קמה מדינת ישראל. ומי שבוחן את דמותה של המדינה היום, ממרחק הזמן, רואה בה את רוסיה של ראשית המאה ה-20, את העיירה היהודית באוקראינה, ואת הגעגועים לעולם טוב יותר.

עלייה שנייה ועלייה שלישית נתנו את הטון בישראל במשך כמה עשורים. ההשתחררות מתפישתן לא ארעה ביום אחד. כמה תאריכי מפתח יכולים לסמן את המעבר לעידן אחר: מלחמת יום הכיפורים שגררה חילופי דורות במפלגת העבודה, עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977, תוכנית ייצוב המשק של 1985, ועוד אירועים כאלה. התהליך, עצמו, היה הדרגתי ומתמשך.

אופייה של מדינת ישראל החל להשתנות עוד לפני הקמתה, כבר מהעלייה הרביעית והלאה. אנשי עלייה זו היו בני השכבה היהודית הבורגנית בפולין, שנרדפה על ידי שלטון עוין. בבואם לכאן, הם הביאו אתם משפחה, רכוש, כסף, יידע וקשרים מקצועיים. הם לא מרדו, לא שברו כלים, ושאפו להמשיך כאן את דפוס חייהם מהגולה. לזכותם עומדת תרומה גדולה להקמת התעשייה בישראל, המסחר, המלאכה, ומכלול החיים העירוניים במרכז הארץ. העליות שבאו מאוחר יותר – עליית יהודי אירופה בעקבות השתלטות הפאשיזם ואחרי השואה, עליית יהודי אסיה ואפריקה עם קום המדינה – כולן היו נטולות אתוס מהפכני. אנשיהן, בסתר לבם, שמרו אמונים לאורח חייהם הקודם – אורח חיים של שוק חופשי מסוג זה או אחר – הגם שאולצו להסתגל למשק הסוציאליסטי ששרר כאן עם בואם.

רחשי לבם הסמויים של רבים בישראל התגלמו למהפך הפוליטי של 1977, ולמהפך הכלכלי של 1985. תוכנית ייצוב המשק של 1985– התוכנית להבסת האינפלציה, שהגיעה לשיאה ב-1984- היא קו פרשת המים של הכלכלה והחברה בישראל. לפניה, משק שמונהג על ידי הממשלה וההסתדרות. אחריה, שוק חופשי וגלובליזציה. בגלל מרכזיותה, חשוב לזהות מי נתן את הטון בתוכנית הזאת. לא במפתיע, מוצאים בה את מנגינת הכלכלה האמריקאית בעיבודיה השונים: המודל הניאו-ליברלי, הקונסנסוס הוושינגטוני, אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי.

לא במפתיע, כי בצוות התוכנית ישבו אנשי אקדמיה וממשל מארה"ב יחד עם הישראלים. לא במפתיע, בגלל תלותה של ישראל בארה"ב מאז היווסדה. תלות שהפכה להיות מודגשת יותר מאז תוכנית ייצוב המשק, עם קיבועו של המענק האמריקאי לישראל, בסך 3 מיליארד דולר לשנה. תלות שהועצמה גם בעקבות חתימת הסכם הסחר בין ישראל לארה"ב – גם זו מחווה של הממשל האמריקאי לישראל שהבשילה ב-1985 – 1985, האם לגמרי במקרה?

לא במפתיע, כי הגרסה הכלכלית האמריקאית היא ששולטת היום בכל העולם המתועש, גם אם מעבר לאוקיאנוס היא נקראת אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי. הגרסה הזו דומיננטית ברוב החוגים לכלכלה באוניברסיטאות. בישראל היא זוכה לכבוד מיוחד בגלל הקשר ההדוק בין החוגים לכלכלה כאן לחוגי הכלכלה באוניברסיטאות היוקרתיות בארה"ב.

עשרים וחמש שנה של אמריקניזציה במשק הישראלי. כעת, בעקבות המשבר העולמי, מתעוררים ספקות כלפי המודל האמריקאי בכל מקום וגם אצלנו. ספקות כלפי המודל כשלעצמו, ובמיוחד ספקות כלפי הפיכתו לטי-שירט תוצרת גאפ, תואם כל, של הכלכלה. אנחנו אמריקה? מספיק להסתכל על משתנה אחד. התמ"ג לנפש בארה"ב, 2007, הוא 45.5 אלף דולר לשנה. בישראל, הוא 26.4 אלף דולר לשנה (במונחי שווי כוח הקנייה). כלומר, התמ"ג לנפש שלנו הוא רק 58% מהתמ"ג לנפש של ארה"ב. מאידך, התמ"ג לנפש בישראל קרוב לזה של יוון (93% ממנו), של איטליה (87% ממנו) ושל ספרד (84% ממנו). כן, אנחנו כמעט שם, במדינות המפותחות של הים התיכון. מדוע שם? האם לגמרי במקרה?

נכון, זה לא כבוד גדול להיות שם עכשיו. יוון במשבר חובות, ספרד מתקרבת למצבה, ואיטליה, על פי הנרמז, לא רחוקה מזה. אנחנו, בינתיים, שומרים על חוב ציבורי בריא, שאינו מהווה חלק נכבד מדי מהתמ"ג. מה יתרוננו על פני המדינות האלה? אין לכך תשובה חד-משמעית. אולי היותה של ישראל לבד, מחוץ לקלחת ההשקעות של האיחוד, מחוץ לאירו הכופה, מחוץ לשאר תכתיבי האיחוד האירופי שעונים בעיקר על האינטרסים וההעדפות הגרמניים. מדינות דרום-אירופה מתחילות עכשיו לקלוט את מעמדן האמיתי. אנחנו – שלמזלנו הרב, ולא מחמת שלא רצינו, איננו שייכים לאיחוד האירופי ולגוש האירו – שומרים כל העת על בדל כלשהו של עצמאות כלכלית.

מה שנחשב למקור חולשה עד לפני שנתיים-שלוש, הופך עכשיו למקור כוח. באירופה, שיחת היום היא האירו – אם ומתי הוא יתפרק. מה עוד יקרה למדינות הלא-מנהיגות בגוש האירו לפני או אחרי התפרקותו/הישרדותו בלית-ברירה? ניתן להאמין שבסופו של דבר יחזרו לכלכלה לאומית. ניתן לקוות שישראל לא תהיה האחרונה בתהליך הזה. הבה נקווה שישראל, כמו בשנותיה הראשונות, תדע לזהות את שורשיה, את מקורות הכוח שלה: מהסוציאליזם המזרח-אירופי שלפני הקמת המדינה, לאמריקניזציה של שנות ה-90 והעשור הראשון של שנות ה-2000, לים-תיכוניות עכשיו. אנחנו מדינה קטנה, מדינה ים-תיכונית, בעלת עבר סוציאליסטי- הווה קפיטליסטי-היסטוריה של אלפי שנות מסחר ומלאכה בגלות. ככה נעשים יפים: על ידי נאמנות  לגרעין העצמי.

***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' באתר סימניה ובאתר זה – מכירה מוזלת***

 

הסכם עבודה מתקדם, או מאזן אימה

במקום עבודה אחד, נדרש כל עובד לחתום על חוזה שמכיל את הסעיפים הבאים:

*  שעות העבודה: קיץ – 6 עד 6, חורף – 7 עד 7.

*  נזק לציוד או לתוצר: העובד ישלם.

*  התפטרות: הודעה של 24 שעות מראש.

*  פיטורים: הודעה של 24 שעות מראש. או פיטורים מידיים, אם העובד הפר את החוזה או עבר עבירה חמורה.

*  תאונות עבודה: אין פיצוי, אין ימי מחלה.

*  כל עובד חותם בנפרד. זה חוזה אישי.

מהיכן ההסכם הזה?
 
נכון, ניחשתם מגזר ההיי-טק. או, ליתר דיוק, מפעל התעשייה הגדול והחשוב בארץ ישראל, שנת 1906. מפעל ל.שטיין ליציקת מתכת ביפו.

הנוסח המקורי טיפה שונה, והוא נראה ככה:

*  זמן עבודת היום הוא בקיץ משעה 6 בבוקר עד 6 בערב ובחורף מ-7 עד 7; חצי שעה יהיה לארוחת בוקר ושעה לצהריים.

*  הפועלים לא יכולים לעזוב את עבודתם או לרחוץ את ידיהם לפני הזמן. איש החפץ לצאת לפני השעה הקבועה, עליו לקחת, טרם כל, רישיון מאדונו או משגיחו.

*  כל פועל יכול לצאת או להתפטר בכל עת וזמן בהודיעו 24 שעות קודם לכן ובלבד שלא יהיה קשור. ובכן גם לפקידות הצדקה לגרש כל פועל בלי שום פיוס בהודיעה זאת גם היא מצדה 24 שעות קודם.

*  בהפר הפועל את דרכי הברית הזאת או כי יחטא חטאה גדולה, יגורש תיכף ומיד בלי שום פיוס.

הסיפור הנחמד הזה מופיע בספר בעל השם המפא"ניקי "תעשייה ועשייה". ספרו של שבתאי רביב, שיצא לאור בהוצאת התאחדות התעשיינים, 1991. ותיקי ההתאחדות, המצוטטים שם, קוראים לסעיפים שלעיל "ההסכם הדרקוני של שטיין".

כי "ותיקי" התאחדות התעשיינים, או במילים אחרות הממסד שלה, מאז ומתמיד האמינו בהידברות עם העובדים. יותר מזה, התאחדות התעשיינים הוקמה ב-1921 כהתאחדות בעלי התעשייה בישראל, בעקבות הקמת הסתדרות העובדים. משימתה העיקרית הייתה חיסול סכסוכי עבודה על ידי תיווך ובוררות.

ניתן, אם כן, לומר כי ההסתדרות הוקמה בעקבות הבנתם של העובדים כי לא יוכלו להתמודד, כל אחד לבדו, עם דרקונים כמו ל. שטיין; והתאחדות התעשיינים הוקמה בעקבות הבנתם של בעלי המפעלים כי לא יוכלו להתמודד, איש-איש לנפשו, עם התארגנויות עובדים דרקוניות.

ברוך שובך, מאזן האימה

וכך, מאזן האימה הכתיב לאורך שנים התנהגות שקולה של שני הצדדים, לא בלי חריקות מדי פעם. שני אדריכלי הדגם הזה הם אריה שנקר, נשיאה האגדי של ההתאחדות בשנים 1959-1930, ודוד בן-גוריון, מהיותו מזכ"ל ההסתדרות ועד להיותו ראש ממשלה. בתקופתם, עוצבו הסכמי העבודה הקיבוציים, דהינו, הסכמים לענף כגון הטקסטיל, או לתעשייה כולה. מוביל בין אלה בחשיבותו הוא הסכם תוספת היוקר שנחתם לראשונה ב-1942.

הסכם תוספת היוקר הוא אחת ההמחשות הכי טובות למה שצמח בעקבות ההקשבה הדו-צדדית: אל התעשיינים, הצטרפו עוד ארגוני מעסיקים; מכיוון נוסף הגיעה הממשלה, וביחד, נסגר משולש ההידברות. כך, לעתים קרובות, לאחר שנחתם הסכם בין ההסתדרות למעסיקים, הוצא צו הרחבה ממשלתי שהחיל אותו על כל העובדים במשק

לא יודעת איך כל זה התקשר לי היום. מצד אחד, נפל לידי הספר היפה על התעשייה. מצד שני, קראתי בעיתונות על ההסכם החדש, שיכניס למעגל הפנסיה את השכירים שעדיין לא שם, ממקומות העבודה הקטנים במגזר הפרטי. זה המשך להסכם הפנסיה הראשון, שמכסה בעיקר מקומות עבודה גדולים, ונחתם בין ההסתדרות למעסיקים ב-1964. ההסכם הנוכחי רחוק מלהיות מושלם, ומחייב את המעסיקים בהפרשה מזערית בשלב ראשון. אבל הוא מכניס תחת כנפי הפנסיה עוד מיליון איש. זה גם הסכם קיבוצי, שיחוזק בצו הרחבה, לא חוזה אישי מתעתע.

והכי חשוב, זה הסכם של הידברות בין ההסתדרות למעסיקים – הסכם שנחתם כדי למנוע חקיקה פרטית של חברי כנסת. זאת, לאחר תקופה ארוכה בה ההידברות נדחקה לפינה, ואת מקומה תפסו צעדים כוחניים. ככה, באופן פרדוקסאלי, יוצאים מברכים על שיבתו של מאזן האימה. אין טוב ממאזן אימה ליחסי עבודה תקינים. כן, מאזן אימה. לא בהלה של תעשיין חסר אונים בפני שביתה פראית בנמלים. ולא חיל ורעדה של עובד היי-טק בודד, שמבין פתאום בגיל 40 מה החוזה האישי הזה היה.