"הפלסטינים הם לא הבעיה האמיתית של ישראל, אלא יוקר המחיה", כך אמר השר נפתלי בנט בדצמבר שעבר בדיונים על חוק המזון. ראה זאת השר לפיד, ומינה וועדה נוספת (אחרי טרכטנברג וקדמי) לחקר יוקר המחיה. הפעם, בראשות מנכ"לית האוצר, יעל אנדורן. אין כמו וועדה ממשלתית (ועוד וועדה) להבהרת מושגים. ובכל זאת, אוסיף כאן בקצרה את מסקנות הוועדה האישית (המופרטת) שלי.
כל תקופת עבודתי בשירות המדינה עסקתי בתחום המכונה מחקר ותכנון כלכלי. וכמו כל מי ששקוע עד מעל לראשו בנתונים, הייתי בטוחה שהנבירה שלי היא הדבר החשוב ביותר שאפשר לעשות. עד שהגעתי לתפקיד ניהולי, ונאלצתי לפעמים להתמודד עם ענייני תקנים, כספים, וכל השאר.
לפני שבועיים וקצת, דיברתי בכנס של מרכז אדוה. כותרת הדיון הייתה "האם משהו השתנה? המחאה הכלכלית והמדיניות החברתית".
במוקד הכנס עמד דו"ח יסודי וממצה של מרכז אדוה, שנקרא "נס גדול לא היה פה, על המדיניות של ממשלת נתניהו השנייה, 2012-2009". הדו"ח חובר על ידי ד"ר שלמה סבירסקי, מנהל אקדמי במרכז אדוה, בהשתתפות גיא פדה, ירון דישון ועדי סופר.
לפני שבועיים ביליתי כמה שעות בתל-אביב. נחתתי בדיזנגוף סנטר, צעדתי משם צפונה. אני מגיעה לאיזור הזה מספר פעמים בשנה, הפעם במיוחד שמתי לב למצבו הירוד של הרחוב בין כיכר דיזנגוף לשדרות בן-גוריון. חנויות סגורות, בניינים משתפצים, בניינים משופצים שלא מזדרזים להתאכלס.
אני מאמינה גדולה באבחון לא-מדעי של הכלכלה: מראה עיניים לפני הכל. נזכרתי בסוג של שעשוע שחלקתי פעם עם ידידה-כלכלנית. עברת בגלזר'ס לאחרונה? היינו מתעדכנות אחת אצל השניה. גלזר'ס הייתה חנות נעלי יבוא יוקרתית במרכז רחוב דיזנגוף ובכיכר המדינה. החלון של גלזר'ס מעוצב? דגמים חדשים? תהיה שנה נהדרת. החלון של גלזר'ס מגובב? הכל מבצעים? כדאי לבדוק את המזוזות הכלכליות.
יצאנו, ששה חברים, מסרטו המדובר של וודי אלן. שניים (גברים, כמובן) אמרו שמאז ומעולם הם לא סובלים את היהודי-הנוירוטי-הגלותי. שלוש נשים ועוד גבר אחד די נהנו אך לא התפעלו. רצנו לסרט כי הוא זכה לביקורות מעולות. אחרי הצפייה בו, נדמה לי שהוא גורף את השבחים הודות לאחיזתו בערכים ה"נכונים" לעכשיו.
שוב חוזר אלינו ניגון ה"שחיתות". הפעם, בהקשר הבחירות המקומיות. סקר הארץ-דיאלוג, בפיקוחו של הפרופ' קמיל פוקס, מצא כי 63% מאזרחי ישראל סבורים שקיימת שחיתות ברשות המקומית שבה הם מתגוררים (הארץ, 17.10.2013).
ובמעין הסקת מסקנה, מובלט לצד הידיעה עוד ממצא של הסקר: רק 57% מבעלי זכות הבחירה שנסקרו מתכוונים להצביע. בפועל, הצביעו רק 50% מבעלי זכות הבחירה. אז מה, השחיתות מונעת את ההתייצבות בקלפיות? שחיתות מתבטאת בפעולה אישית, אז מדוע לא כו-לם רצים להצביע ולהחליף את הראשים המושחתים? יותר מזה, אם השחיתות היא הבעיה, איך זה ששלושה ראשי ערים בולטים, שנגדם תלויים כתבי אישום, דווקא נבחרו מחדש?
בסוף שנות ה-80 נפל עליי אחד מאותם רגעי הארה, שנוחתים עלינו לפעמים כשאנו נתקלים באמירה שהגיונה לא-ברור. זה היה כששמעתי את ההתייחסות הבאה לחוק לעידוד השקעות הון: די להשקיע בברזלים, מעכשיו נשקיע באנשים.
זה, כמובן, צריך להיות המוטו של כל דיון מקצועי או פוליטי. וזה, כמובן, אינו המוטו ברוב המקרים. קל יותר לשכנע את המשוכנעים. הם לא מתווכחים. הם תמיד מחזקים אותך. והם לא תובעים ממך יידע או הבנה עמוקים מדי.
הכרת יתרונו של שכנוע המשוכנעים עומדת ביסודו של כל ז'רגון מקצועי או פוליטי. עם זאת, שימוש יתר בשיטה חותר תחת כל טקסט מקצועי או פוליטי. וכך, למרות שכתיבת מאמר קצר לקהל הרחב, בכוונה טהורה, היא המבחן העליון לשליטה מקצועית, רובם המכריע של המאמרים המקצועיים בעיתונות היום נחשבים לחסרי ערך. ובאופן דומה, גם מצעי המפלגות נתפשים היום כטקסט נלעג, אם מישהו בכלל מסתכל עליהם.
לא יודעת איך וממתי החל הביטוי "כשל שוק" לככב בעסקי הספרים. אך אני נתקלתי בו פעמיים בתקופה האחרונה.
פעם ראשונה, שהתלכדה עם שבוע הספר לגמרי במקרה, הייתה בשיחה עם תלמידותיי מקבוצת הבוגרים של ה"השומר הצעיר" שהכינו עבודה מסכמת על שוק הספרים בישראל. באחת מפסקאות העבודה הן ציטטו את דבריה של השרה, לימור לבנת, בוועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת: "הדואופול {צומת וסטימצקי} יצר מצב של כשל שוק שלצערנו הממונים על ההגבלים העסקיים לא ידעו לטפל בו. במקום שהממונה מסרב להתערב ולראות את התמונה, אז לצערנו צריך להתערב באמצעות חקיקה…לצערי, כי זה בניגוד להשקפת עולמי. אני מאמינה בשוק חופשי…"
הגבתי מהבטן והערתי כי הביטוי "כשל שוק" מבטא עמדה ערכית כבר מעצם ניסוחו. הוא באופן מכוון מוביל לתפישה כי השוק בדרך כלל פועל באופן מושלם, והבעיה הקטנה צצה לה רק בשוק הספרים ואולי בעוד כמה מצבים דומים. התפתחה שיחה מעניינת, שחידדה לי את המושג "כשל שוק".
הם לא פראיירים, חשבתי לעצמי, כשקראתי בעיתון את הדיווח על התכנסות פורום ערי הפריפריה לתמיכה בנוחי דנקנר. הם לא פראיירים, הם עומדים בקו החזית של המגזר הציבורי בישראל. הם לא טירוני תקשורת, הזכרתי לעצמי. הם לא טירונים, ובכל זאת הם חושפים את עצמם למתקפה הכל-כך צפויה לכל מי שמעז לומר: רגע, הההתיחסות השיפוטית לנוחי דנקנר אינה העיקר כרגע.
יתכן שראשי הפריפריה מפחיתים מחומרת מעשיו של דנקנר מעבר לראוי. אולי הם מעדיפים להתעלם מהנזקים שהוא הסב. אבל זה לא העניין הדחוף ביותר עכשיו. העניין הבוער הוא ניהול מיטבי של המשבר. ובניהול כזה, אין מי שמבין יותר מממנהיגי הפריפריה. הם מבינים, משום שהם חיים ממשבר למשבר. הם מבינים משום שהם הראשונים לקלוט כל איתות של מצוקה.
