לחבריי בעבודה שחורה

מה יוצא ממלחמת קודש נגד ההון? מלחמת קודש נגד ההון היא כמו כל מלחמה 'נגד' (או 'בעד'). כי להיות נגד 'ההון' זה כמו להיות נגד 'החשמל', נגד 'הכבישים' נגד 'הרכבות' ונגד טחנות הרוח.

אין סיכוי שנמיר כאן את דתו של מי שמתנגד לתיעוש בכל מאודו, אך הרוב הגדול של הקוראים  בוודאי מכירים בתרומתו של המזגן לאיכות החיים באוגוסט. לרוב הזה מכוונים דבריו של אבי הכלכלה המודרנית, אדם סמית, שניסח לפני יותר מ-200 שנה את יסודות המשק המודרני: "במצבה הפרימיטיבי של החברה, שבו אין חלוקת עבודה, והחליפין אינם נעשים אלא לעתים נדירות, וכל אדם מספק בעצמו את כל צרכיו, אין צורך לצבור מראש מלאי הון כלשהו ולא לאגור אותו מראש כדי לנהל את עסקי החברה. כל אדם משתדל לספק בעבודתו שלו את צרכיו המתעוררים מפעם לפעם. כשהוא רעב הוא יוצא ליעד לצוד; כשמתבלה מעילו הוא מתעטף בעורה של החיה הגדולה הראשונה שהרג….

"ואולם משהונהגה חלוקת העבודה במלואה, תוצר עבודתו של אדם יכול לספק רק חלק זעום מצרכיו המתעוררים מפעם לפעם. את רוב רובם של הצרכים הללו הוא מספק בתוצר עבודתם של אחרים, שהוא קונה תמורת תוצר עבודתו שלו." (אדם סמית, עושר העמים, מוסד ביאליק והאוניברסיטה הפתוחה, תרגום: יריב עיטם ושמשון ענבל, עמ' 281).

עד כאן, עיקרון היסוד החשוב ביותר של הכלכלה המודרנית – חלוקת עבודה והתמחות. ומכאן, נדבך נוסף, הקושר בין חלוקת עבודה והתמחות ליעילות המושגת בעזרת ציוד הון, ולהעלאת רמת החיים: "כמות החומרים שמספר שווה של בני אדם יכולים לעבד עולה בשיעור גדול ככל שהעבודה נחלקת עוד ועוד; וככל שפעולותיו של כל עובד הולכות ונעשות פשוטות, כן מומצא מגוון של מכונות חדשות להקל ולקצר את הפעולות האלה." (שם, עמ' 281).

אין להסיק מכאן כי ההון הוא רק תחליף לעבודה. העלאת רמת החיים מרחיבה את הביקושים וכולם – העובדים, בעלי ההון ושאר תושבי המדינה – יוצאים נשכרים, כפי שמתואר במשפט הבא: "ולכן, לא זו בלבד שכמות העבודה גדלה בכל ארץ עם הגידול במלאי ההון המעסיק אותה, אלא שבזכות הגידול הזה, כמות שווה של עבודה מייצרת תוצר גדול הרבה יותר." (שם, עמ' 282).

הדברים מובאים פה במכוון בלשונו הציורית של אדם סמית, שכתיבתו – בניגוד לכתיבה התמציתית עמוסת הז'רגון המקצועי של ימינו אלה – מקרבת את הניתוח אל הקוראים. ואולי עוד המחשה אחת שתעזור לשכנע ש"ההון" הוא לא האויב. סמית מבהיר שכאשר הוא משתמש במונח הון, הוא מתכוון למחטיו של החייט, ולכלי עבודתו של הסנדלר. אילו כתב היום, היה מן הסתם מוסיף לרשימה את מעבד התמלילים או את הטלפון של מי שעובד מהבית.

סמית מזהה ארבעה סוגים של 'הון קבוע' – ההון ששותף לעבודה בתהליך הייצור: מכונות וכלי עבודה, בניינים נושאי רווח, קרקע, ואחרון חביב – ההון האנושי. אבי מקצוע הכלכלה אמנם לא משתמש בביטוי 'הון אנושי', אלא מתאר אותו: 'מן הכשרים הנקנים והמועילים של כל תושבי הארץ ובני החברה, קניית כשרים אלה על ידי קיום הקונה אותם בעת הכשרתו, לימודיו או חניכותו מצריכה תמיד הוצאה ריאלית שהיא הון קבוע ומגולם, כביכול, באדם עצמו….מיומנותו המשופרת של העובד כמוה כמכונות וכלי עבודה…" (שם, עמ' 206).

משמע, השכלתו והכשרתו המקצועית של כל אחד מאתנו הופכות אותו לבעל הון לכל דבר. האם עולה על דעתו של מישהו להלאים את ההון הזה? ומדוע תרומתו של ההון האנושי להעלאת רמת חייו של אדם נתפשת כלגיטימית, ותרומתו של הון כספי שנצבר בעבודה קשה, או תרומתו של ציוד שנקנה בהון הזה, לתעשייה, לחקלאות או לתיירות, אינה לגיטימית? איפה עובר הגבול? ומתי מאבדת צבירת ההון את תו הכשרות שלה?

סביר להאמין שכל אחד מאיתנו ישרטט את קו הגבול במקום אחר. יש שיצביעו על ריכוזיות ההון – צבירת הון רב בידי מעטים. אחרים, יתמקדו בשימוש לא-נאות בכוח שההון מקנה. עוד משיבים ידברו על קהות החושים של ההון הפיננסי-הגלובלי שנע ממקום למקום ובמקרים רבים זורע הרס בדרכו.

הכל נכון, ולמה זה חשוב? כי הגלובליזציה – עם ההון הגדול, הדורסני וחסר הסנטימנטים שלה – מעוררת אצל כמה מהאנשים התנגדות נעדרת הבחנה להון. התנגדות זו פוסלת כל שיתוף פעולה בין העובדים לבעלי ההון. זאת, למרות שרבים מבעלי ההון הלא-גדול-מאד נרמסים היום תחת הכוחות הגלובליים לא פחות מעובדים פשוטים בקו הייצור.

זה אומר, שבתקופה כזו ההידברות וההקשבה ההדדית בין ההסתדרות להתאחדות התעשיינים הופכת להיות חשובה מאי-פעם, גם אם ההסתדרות אינה נציגתם הנקייה מכל רבב של העובדים החלשים ביותר, וגם אם התאחדות התעשיינים משמשת לפעמים לפה לבעלי מפעלים מנצלי עובדים, מזהמי סביבה וציניים. ובכל זאת, ההידברות בין שני הגופים הכי משפיעים על יחסי העבודה בישראל תוחמת אינטרס משותף. אינטרס, כשלעצמו, אינו דבר רע, וקיום מפעלים בישראל ומניעת פיטורי עובדים היא אינטרס שמדיר שינה מעיניהם גם של מעסיקים רבים.

זה אומר גם ששיתופי פעולה אחרים, כגון מימון הפעלת עיתון או אתר אינטרנט, בין בעלי ערכים (בעלי הון ערכי) לבעלי הון כספי הם לגיטימיים ובלבד שיימצא האינטרס המחבר. מיותר לומר, שערכים אינם דבר משוריין, והם משתנים ככל שעוד רובד של מציאות מתגלה. מה שמשוריין הוא החיפוש אחר ערכים: יש שמחפשים ויש שלא מחפשים. ומי שרוצה להגן על חירות החיפוש, שהיא לב  הדמוקרטיה, צריך להיות
ער להגדרתו החוקית של כלי התקשורת שבו הוא כותב, לפיזור נכון של בעליו, של המפרסמים בו ושל התורמים להחזקתו. ייתכן מאד שבין אותם מממני העיתון יימצאו כאלה שערכיהם אינם חופפים את ערכי הכותבים בו. ומה, ערכי הכותבים בו עשויים כולם מקשה אחת? מי רוצה לקרוא עיתון כזה.

 
לשרגא ברוש, נשיא התעשיינים, שמנסה להעמיד את הציבור על חומרת המצב בכנס ועוד כנס. לכמה מאות בעלי מפעלים שהייצוא הוא חלק ניכר מפעילותם, וכמה אלפי העובדים שאיתם. אולמרט ובר-און, על פי הצהרותיהם, אינם מודאגים.

 ולמה שיהיו מודאגים?
 
משום ששער החליפין של הדולר עומד בימים אלה על כ-3.6 שקלים, בדומה לערכו בראשית 98 – בדיוק לפני עשור. מדד המחירים לצרכן קפץ מאז ביותר מ-20%. עלות העבודה לשעה בתעשייה זינקה באותה תקופה ביותר מ-50% (ובכוונה אני לא מדייקת, כי אין שום משמעות לדקדוקי העניות בתחשיב כזה).

זה אומר, שעבור כל דולר שהיצואנים מביאים לארץ, הם מקבלים אותה תמורה בשקלים כמו לפני עשר שנים. אבל הוצאותיהם להפקתו גדלו מאז בעשרות אחוזים. ולכן, יש סיבה טובה לדאוג.

בהחלט נכון….
 
שבתשומות לתעשייה יש מרכיב יבוא צמוד דולר, המקטין את ההפסד. משקלו הגיע לפחות מ-30% מסך התעשייה ב-1995. העיבוד הזה לא עודכן מאז, אך ככל שהתעשייה הופכת להיות יותר ויותר עתירת יידע, מרכיב היבוא בסך הוצאות הייצור הופך להיות פחות משמעותי, וחשיבותו של השכר עולה. במיוחד בייצוא, עוד יותר מאשר בסך התפוקה בתעשייה, ההוצאה על ההון האנושי היא העיקר.

נכון גם, שהשכר במפעלי ההיי-טק נקוב בדולרים. אך זה לא אומר שהוא מוקפא בתעריף הדולרי שלו. בכל מועד דיון שכר, אם הוא נשחק מדי בערכו השקלי, העובדים שחיים כאן דורשים את התאמתו ליוקר המחיה המקומי, דהינו, התאמה על פי שינוי מדד המחירים לצרכן או השכר הכללי.

אמת גם, שאפשר להיעזר בביטוחי שער – הסדר המבטיח שער חליפין נתון מראש לעסקה ידועה. אבל ביטוחים כאלה עולים כסף, עוד יותר כסף כששוקי המטבע תזזיתיים כמו עכשיו.

ובמאמר מוסגר, כדאי עוד לומר, ששער החליפין שקל/אירו קצת פוחת מאז סוף שנות ה-80 (8% מאז היווסדו בינואר 99), שלא כמו שער הדולר. אבל גם זה בטל בששים לעומת עליית המחירים והשכר כאן. מה גם, שלמרות היותו של גוש האירו פחות או יותר שווה ערך לארה"ב בחלק הייצוא מישראל המופנה אליו, רובו המכריע של הסחר הישראלי נקוב במחירים בינלאומיים דולריים (להערכתי, 90%-80%). זו גם הסיבה שבסל המטבעות של בנק ישראל, המיועד לתת אינדיקציה על ערכו ה"נכון" של השקל, משקל הדולר הוא כ-75%.

מתי יתחילו לדאוג?    
 
כשהייצוא מישראל יתחיל לסגת, והצמיחה תדשדש בעקבותיו. ניתן להאמין, וזה כבר קרה בעבר, שגם אז לא יודו שזו בעיית רווחיות, אלא ייאחזו בהאטה העולמית. ובכלכלה, מה לעשות, התהליכים אף פעם אינם חד-משתניים. יותר מזה, ייתכן מאד שעצמת התגובה של הייצוא לשער החליפין חזקה יותר בזמן האטה מאשר בזמן צמיחה. בכל מקרה, גם המודלים הכי מתוחכמים לעולם לא מצליחים לבודד את השפעתו של משתנה בודד באופן חד.

מה שכן, מי שכמוני עשה קילומטראז' בדפי העבודה של מנהלי הכספים במפעלי ייצוא, יודע היטב עד כמה שער החליפין העתידי הוא משתנה קריטי בתחשיביהם – אותם תחשיבים שקובעים אם לחתום על עסקת ייצוא או לא. עסקות ייצוא נחתמות לעתים קרובות למספר שנים קדימה, ולכן העצירה במכירות לחו"ל עוד לא מורגשת. אבל היא תבוא.

מי נגד מי?    
 
חשוב להבין היטב כי קביעת שער החליפין של המדינה, היא חלוקת הון וכוח, כמו סיבוב כל ברז כלכלי אחר. בישראל, 2007, יבוא הסחורות הגיע ל-56 מיליארד דולר, וייצוא הסחורות נאמד בכ-46 מיליארד דולר. כלומר, היבוא, ופטרוניו, הם היום מוקד הכוח.

עדות לכך מתקבלת מהתבטאותו של שר האוצר, רוני בראון, בכנס התעשיינים, כפי שצוטטה ב-TheMarker מיום 18 בינואר 2008. "זה מזכיר לי את שלטון הבעת' בסוריה", הוא אמר על בחירתו של שרגא ברוש לקדנציה שנייה כנשיא התעשיינים, לאחר שהתמודד כמועמד יחיד.  לא ניכנס כאן לבעת' ומנהגיו, אבל רק מטון דיבורו של שר האוצר ניתן להבין כי הכוח לא שוכן בהתאחדות התעשיינים בימים אלה.

אולי מתוך תחושה זו, וגם מתוך הכרה באינטרס המשותף, התעשיינים בהנהגתו של ברוש חוברים בעניינים רבים להסתדרות. טוב לראות, שבסוגיית שער החליפין, ההסתדרות סופסוף גומלת לתעשיינים, ועופר עיני מאיים להשבית את המשק עקב משבר הדולר.

בכך ההסתדרות מצטרפת לאיגודים המקצועיים המכובדים בעולם. לא רק תביעות שכר ותנאים נלווים, אלא גם הגדרה נכונה של שדה המאבק. להסתדרות יש אינטרס בקיום התעשייה – המעסיקה יותר מ-300 אלף עובדים, חלקם מאורגנים, בתנאים ההוגנים ביותר שניתן למצוא היום.

ובעד מה

התאחדות התעשיינים וההסתדרות צריכות לגבש מאבק משותף על מדיניות שער חליפין תומכת צמיחה. זה אומר, סינון תנועות ההון לישראל וממנה, ומניעת אותן העברות כספים שעיקרן ספקולציה קצרת טווח. זה אומר, איסור מתן אשראי בנקאי או מוסדי אחר למטרת הימורי מטבע. זה אומר גם חזרה מסוימת של בנק ישראל לניהול שער החליפין.

הפתרונות שלעיל אינם קלים ואינם פשוטים. הם דורשים שחזור של מערכת שפורקה בשנות ה-80 וה-90. אך אין ספק, שהממשלה תגיע אליהם בעקבות המשבר המתפתח עכשיו. לחצן של ההסתדרות והתאחדות התעשיינים אולי יזרז במעט את ההבנה.

במקום עבודה אחד, נדרש כל עובד לחתום על חוזה שמכיל את הסעיפים הבאים:

*  שעות העבודה: קיץ – 6 עד 6, חורף – 7 עד 7.

*  נזק לציוד או לתוצר: העובד ישלם.

*  התפטרות: הודעה של 24 שעות מראש.

*  פיטורים: הודעה של 24 שעות מראש. או פיטורים מידיים, אם העובד הפר את החוזה או עבר עבירה חמורה.

*  תאונות עבודה: אין פיצוי, אין ימי מחלה.

*  כל עובד חותם בנפרד. זה חוזה אישי.

מהיכן ההסכם הזה?
 
נכון, ניחשתם מגזר ההיי-טק. או, ליתר דיוק, מפעל התעשייה הגדול והחשוב בארץ ישראל, שנת 1906. מפעל ל.שטיין ליציקת מתכת ביפו.

הנוסח המקורי טיפה שונה, והוא נראה ככה:

*  זמן עבודת היום הוא בקיץ משעה 6 בבוקר עד 6 בערב ובחורף מ-7 עד 7; חצי שעה יהיה לארוחת בוקר ושעה לצהריים.

*  הפועלים לא יכולים לעזוב את עבודתם או לרחוץ את ידיהם לפני הזמן. איש החפץ לצאת לפני השעה הקבועה, עליו לקחת, טרם כל, רישיון מאדונו או משגיחו.

*  כל פועל יכול לצאת או להתפטר בכל עת וזמן בהודיעו 24 שעות קודם לכן ובלבד שלא יהיה קשור. ובכן גם לפקידות הצדקה לגרש כל פועל בלי שום פיוס בהודיעה זאת גם היא מצדה 24 שעות קודם.

*  בהפר הפועל את דרכי הברית הזאת או כי יחטא חטאה גדולה, יגורש תיכף ומיד בלי שום פיוס.

הסיפור הנחמד הזה מופיע בספר בעל השם המפא"ניקי "תעשייה ועשייה". ספרו של שבתאי רביב, שיצא לאור בהוצאת התאחדות התעשיינים, 1991. ותיקי ההתאחדות, המצוטטים שם, קוראים לסעיפים שלעיל "ההסכם הדרקוני של שטיין".

כי "ותיקי" התאחדות התעשיינים, או במילים אחרות הממסד שלה, מאז ומתמיד האמינו בהידברות עם העובדים. יותר מזה, התאחדות התעשיינים הוקמה ב-1921 כהתאחדות בעלי התעשייה בישראל, בעקבות הקמת הסתדרות העובדים. משימתה העיקרית הייתה חיסול סכסוכי עבודה על ידי תיווך ובוררות.

ניתן, אם כן, לומר כי ההסתדרות הוקמה בעקבות הבנתם של העובדים כי לא יוכלו להתמודד, כל אחד לבדו, עם דרקונים כמו ל. שטיין; והתאחדות התעשיינים הוקמה בעקבות הבנתם של בעלי המפעלים כי לא יוכלו להתמודד, איש-איש לנפשו, עם התארגנויות עובדים דרקוניות.

ברוך שובך, מאזן האימה

וכך, מאזן האימה הכתיב לאורך שנים התנהגות שקולה של שני הצדדים, לא בלי חריקות מדי פעם. שני אדריכלי הדגם הזה הם אריה שנקר, נשיאה האגדי של ההתאחדות בשנים 1959-1930, ודוד בן-גוריון, מהיותו מזכ"ל ההסתדרות ועד להיותו ראש ממשלה. בתקופתם, עוצבו הסכמי העבודה הקיבוציים, דהינו, הסכמים לענף כגון הטקסטיל, או לתעשייה כולה. מוביל בין אלה בחשיבותו הוא הסכם תוספת היוקר שנחתם לראשונה ב-1942.

הסכם תוספת היוקר הוא אחת ההמחשות הכי טובות למה שצמח בעקבות ההקשבה הדו-צדדית: אל התעשיינים, הצטרפו עוד ארגוני מעסיקים; מכיוון נוסף הגיעה הממשלה, וביחד, נסגר משולש ההידברות. כך, לעתים קרובות, לאחר שנחתם הסכם בין ההסתדרות למעסיקים, הוצא צו הרחבה ממשלתי שהחיל אותו על כל העובדים במשק

לא יודעת איך כל זה התקשר לי היום. מצד אחד, נפל לידי הספר היפה על התעשייה. מצד שני, קראתי בעיתונות על ההסכם החדש, שיכניס למעגל הפנסיה את השכירים שעדיין לא שם, ממקומות העבודה הקטנים במגזר הפרטי. זה המשך להסכם הפנסיה הראשון, שמכסה בעיקר מקומות עבודה גדולים, ונחתם בין ההסתדרות למעסיקים ב-1964. ההסכם הנוכחי רחוק מלהיות מושלם, ומחייב את המעסיקים בהפרשה מזערית בשלב ראשון. אבל הוא מכניס תחת כנפי הפנסיה עוד מיליון איש. זה גם הסכם קיבוצי, שיחוזק בצו הרחבה, לא חוזה אישי מתעתע.

והכי חשוב, זה הסכם של הידברות בין ההסתדרות למעסיקים – הסכם שנחתם כדי למנוע חקיקה פרטית של חברי כנסת. זאת, לאחר תקופה ארוכה בה ההידברות נדחקה לפינה, ואת מקומה תפסו צעדים כוחניים. ככה, באופן פרדוקסאלי, יוצאים מברכים על שיבתו של מאזן האימה. אין טוב ממאזן אימה ליחסי עבודה תקינים. כן, מאזן אימה. לא בהלה של תעשיין חסר אונים בפני שביתה פראית בנמלים. ולא חיל ורעדה של עובד היי-טק בודד, שמבין פתאום בגיל 40 מה החוזה האישי הזה היה.