אמיתות כאלה תמיד קופצות לעין בעיתות דמדומים מקצועיים. כמו העת הזאת, עת שקיעתה של הגלובליזציה ללא-גבולות. שקיעה? כן, שקיעה רשמית שהוכרזה ב-14 ליולי בגרדיאן הבריטי. זאת, במאמרו של העיתונאי האמריקאי, ניקיל סאבאל: "גלובליזציה: עלייתו ונפילתו של רעיון שסחף את העולם."
את המסר של היום קלטתי רק לאחר שהתיישבתי על כורסתי. זה היה בתום מסע מפרך של בזבוזים וכיף. לפתע, קלטתי שזה היה גם יום האופנה הישראלית שלי. שקית יפה של דורין פרנקפורט הזכירה לי שחור על גבי לבן-צהבהב: "מעוצב ומיוצר בתל-אביב". שקית צועקת בגאווה: אני ישראלית – לבן לא-בוהק, בד מחופספס, תפרים גסים כאילו-במקרה.
סיפרו לכם שאתם הצרכן-הפראייר: כל מוצר שאתם קונים כאן, זול יותר בחו"ל. סיפרו לכם שיצרני המדינה, תעשיינים וחקלאים, עושים עליכם קופה. זאת בעזרתם של כמה פקידי ממשלה – אוכלי חינם, מיותר לומר – הדואגים לחסום את היבוא. לימדו אתכם לשיר שיר הלל ליבוא חופשי. המנון למלחמה ביוקר המחיה, המנון-זילות-המחיה.
כמו בכל מקרה של עודף אמביציה, התעקשותי להסביר מהי גלובליזציה לפעמים הורגת את ההסבר את המסבירה ואת המוסברים. שטיפת מוח של שלושים שנה הצליחה להחדיר למוחם של אנשים את הקביעה כי יש רק סוג גלובליזציה אחד, והוא גלובליזציה מלאה. או נידח-מפגר-מנותק או מרכזי-מתקדם-מחובר, אין אמצע.
עידן השוק החופשי 