תגית: הפרטה

ניצחנו?

אני לא בטוחה כל כך. אמנם הנהלת בנק לאומי נענתה ל"רחשי לב הציבור", כפי שנוהגים לומר. אבל רחשים אלה וההיענות להם התעוררו באיחור קל של עשר עד עשרים שנה. וברגעים אלה, לא ברור לאן כל הרעש יוביל.

כי הנה עכשיו, בעקבות המהומה, קמו הנושים, וכולם דורשים מנוחי דנקנר להחזיר את חובות החברות שלו, בסך תשעה מיליארד שקל.

להמשיך לקרוא

רוח ההפרטה, רוח המדינה. הייתה מדינה?

לפני כשבועיים, בעיצומו של חמסין דצמבר לא-שגרתי, עמדתי בתור במכבסה השכונתית. זו שעמדה לפניי, וחיכתה לחשבון שלה, הסתובבה אליי פתאום ואמרה: איזה מזג אוויר מלחיץ. מזג אויר מלחיץ? תסבירי, חשבתי לעצמי. מזכיר לי את השריפה בכרמל, היה המשפט הבא שלה. היא פרצה במזג אויר כזה, לפני שנה בדיוק.

להמשיך לקרוא

ממתי, ואיך זה שאני נגד צדק חברתי

צדק חברתי הוא שם מוצלח למפלגה. עוד בחירה טובה של גאידמק. אבל אני, בכל זאת, נשארת בדעתי. אני נגד צדק חברתי כבר מסוף שנות ה-90. בסוף שנות ה-90, החלו להופיע בעיתונות הכתבות החברתיות. כל יום, בדף הראשון, כתבה קורעת לב על משפחה שהתרסקה בגלל אבטלה או קיצוץ פתאומי בקצבאות. ולגמרי במקרה, באותה תקופה, החלו להיעלם מהעיתונות הניתוחים הכלכליים. לא רק מהדף הראשון, אלא גם מפנים עמודי הכלכלה.

סוף שנות ה-90, הוא הקו המפריד בין המשק הישראלי של פעם למשק הנוכחי – הגלובלי. כלכלה גלובלית אינה אוהבת הבעות דעה. כל התבטאות מקרית של אחד או אחת – מהמשרד הממשלתי הזה, מהבנק ההוא, ממפעל ההיי-טק מה שמו, עלולה לטלטל את הבורסה, להריץ כספים אל המשק והחוצה, לנענע את שער החליפין, ולנפנף את הרבית. זה לא תהליך רצוי, כשהוא יותר מדי ספונטאני. ולכן, מדברים פחות על כלכלה, ויותר על חמלה לנוכח תוצאותיה.

כפל הלשון הוא שמאפיין את שנות ה-2000. אולי בגלל זה פורחים כל כך מדורי הלשון בעיתונות וספרי הלשון. כפל הלשון לא מאפשר אף פעם להבין למה מתכוונים באמת. אני נגד צדק חברתי – זה אומר משהו? אז, הנה, אתגר נוסף לפניכם, עוד כמה אמירות כאלה.

אני בעד השחיתות

השחיתות כל כך מותקפת שמישהו חייב להתייצב לצדה. במיוחד, שלא ברור מה רוצים ממנה. אם "השחיתות" היא מעשה פלילי,  מה הבעיה? חקירת משטרה ובית משפט. אם השחיתות היא לא מעשה פלילי, למה קוראים לה ככה. איך אמר המשורר "מה זאת שחיתות"? ואולי זו מטרת התרגיל: להיות נגד ה"שחיתות", ולא ממש לראות את פרטיה הלא חשובים.

אני בעד ההפרטה 
 
אני מוכנה להמר על כך שבבחירות הבאות לא תהיה אף מפלגה שתניף את דגל ההפרטה. אני מוכנה להמר על כך שכל המפלגות ידברו על "התייעלות". אני מוכנה להמר גם על כך שכל המפלגות ימליצו על "הגברת התחרות", קרי, חלוקת הצ'ופרים לכמה יזמים בעת מכירת החברות שעוד לא הופרטו. ואם ההפרטה במצב כל כך נורא, מישהו חייב להתגייס למענה. במיוחד, שההפרטה, לכשעצמה, מה רע היא עשתה לנו: נסו למצוא אמירה נחרצת על ההפרטה באיזשהו ספר כלכלה רציני. אין, כי הדיבור על "הפרטה" הוא חסר משמעות.

מה כן משמעותי? למשל, חלוקת הנכסים בעקבות ההפרטה, ומי נהנה ממנה. או, למשל, דרך המימון: האם הרוכשים באים עם כסף מהבית, או שהם לוקחים הלוואות עתק, שהחזרן מכוסה על ידי עמלות ורבית הציבור לבנקים. מה עוד קריטי לדמות המדינה? תנאי ההפרטה – האם מוטלות על החברות מגבלות בפיטורי עובדים; או בהעברת החברה מיד ליד, שמאפשרת לרוכשים לעשות מכה מהירה, אך גובה מחיר ביציבות משקית. אבל על פרטים שוליים כאלה לא מדברים. וכך הטרנד הבא הוא: נגד ההפרטה.

אני בעד העסקה פוגענית

בשנות ה-90, הגיעו למדינה כמיליון עולים חדשים. בשנות ה-90, הובאו למדינה ברישיון כמה מאות אלפי עובדים זרים, ונהיה כמעט בלתי אפשרי לשלוט על כניסתם. בשנות ה-90, המשק עבר לגלובליזציה מלאה, דהיינו, שמט את כל אמצעי הויסות העדינים במדיניות היבוא, מדיניות שער החליפין, ומדיניות התמיכות במגזר היצרני. הכל ביחד מסתכם ללחץ על השכר, ולהעלמת עין של המדינה מהפרת חוקי העבודה. הביטו סביבם כל המעסיקים, ובכללם שירות המדינה, וראו כי טוב. מה נלין עכשיו על העסקה פוגענית. כל מי שמחוקק נגדה רק מעמיד כמה עובדים אומללים בדילמה בלתי אפשרית. יש חוק? מה אתה אומר? קח את הזמן שלך, תלמד אותו בבית.

 אבל כולם נגד
 
מיותר להמשיך את הסיפור. הרעיון, נדמה לי, כבר ברור לגמרי. כולם נגד השחיתות. כולם נגד ההפרטה. כולם נגד העסקה פוגענית. ואם ההסכמה כה פורחת, מה זה חשוב המפלגות. הדמוקרטיה תמיד מנצחת.