תגית: הערבויות האמריקאיות

עצמאות כלכלית נוסח נתניהו

 
מצעו הכלכלי של נתניהו נבלע בתוך פטפטת הבחירות, וחבל. כי לנתניהו, כדרכו, יש מסר ברור. וכדרכו, אם יגיע לשלטון יגשים את מסריו.

וכך עונה נתניהו על שתי סוגיות עיקריות לקראת הבחירות שיתקיימו בשבוע הבא (גיא רולניק, TheMarker, 1.2.09). כן, הממשלה בראשותו תטפל במשבר הכלכלי. כן, הטיפול יהיה כרוך ביצירת גירעון תקציבי. אבל בשונה מגישת מפלגת העבודה ומהמקובל על רוב הממשלות היום, הגירעון המוגדל לא ינבע מהוצאה ממשלתית מוגברת אלא מהקטנת הכנסות הממשלה בגלל התקדמות רפורמת המס. למרות הכיווץ הצפוי ממילא בגביית המס עקב התכווצות הפעילות הכלכלית, נתניהו מתכוון להמשיך ולהפחית את שיעורי מס ההכנסה, ואת המס על רווחי החברות. ומה עם החור שייפער בתקציב? הוא ימומן בעזרת הלוואות שיגובו בערבויות הממשל האמריקני. 3.8 מיליארד דולר מכספי הערבויות עוד לא נוצלו.

עד כאן הכל ברור. אך בואו נעמוד לרגע על משמעות הדברים. הגדלת הוצאות הממשלה בעת שפל מוזרמת בעיקר לשכבות החלשות. היא משמשת לתשלום ביטוח אבטלה והבטחת הכנסה, להשלמות שנדרשות בחינוך ובבריאות, ולעוד צרכים שמתגברים כשהציבור מתרושש. לעומתה, רפורמת מס הכנסה מופנה למחצית העשירה של הנישומים, ובעיקר לקצה העליון שלה (המחצית התחתונה בישראל פטורה לגמרי מתשלום מס הכנסה). הורדת מס החברות אמורה לכאורה לטפטף להשקעותיהן היצרניות , אך יותר מעשרים שנה של הורדות כאלה בעולם המתועש לא הוכיחו שכך קורה, ורק התפיחו בועה פיננסית.

להשלמת התמונה, כדאי שוב לחזור על תנאי קבלת הערבויות. שתי הודעות לעיתונות בסיום הועדה הכלכלית המשותפת ישראל-ארה"ב (JEDG) מפרטות את המחיר. הועדה המשותפת הוקמה למעקב אחר ניהולו הראוי של הסיוע האמריקני המוזרם לישראל מאז תוכנית ייצוב המשק של 1985, ומה שראוי בעיני מאשרי הסיוע ראוי גם בעיני מאשרי הערבויות.

הנה מה שאמרו שני בכירי ממשל אמריקני, בתום פגישת הועדה המשותפת בפברואר 2004, עידן כהונת נתניהו כשר אוצר. (לפרטים ראה ברוכים הבאים לשוק החופשי עמ' 154-153). "התרשמנו מאד מהצעדים המשמעותיים שנעשו בנוגע להפרטה ולרפורמה בפנסיה…אנחנו רוצים לשמוע עוד על התוכנית לשמור על התקציב במסגרתו הנוכחית. ….הפחתות המס והאצת הרפורמה במס הואילו מאד לכלכלת ישראל". מאוחר יותר באותה שנה, בעקבות מחלוקת על תקציב 2005, הפיץ האוצר קטע ממכתבו של תת-מזכיר המדינה האמריקני, אלן לארסן, לנתניהו: "אני רואה את ההתחייבות של ממשלת ישראל לגידול של 1% בהוצאות בשנים 2001-2005 וגירעון של לא יותר מ-3% באותן שנים כתנאי חיוני להבטחת המשך הצמיחה ולהצלחת המפגש של הוועדה הכלכלית המשותפת לישראל ולארה"ב בשנת 2005". ובהמשך ההודעה, תוספת של האוצר: "בה (בוועדה) יוחלט על המשך הערבויות האמריקניות…הדברים מדברים בעד עצמם).

הדברים אכן מדברים ומסבירים מדוע נתניהו מעדיף את רפורמת המס על פני הגדלת הוצאות התקציב. נתניהו, גם עכשיו, דבק במודל האמריקני הישן למרות שייתכן בהחלט ששריו של אובמה יהיו מוכנים להקשיב להצעת מודל אחר. בכל מקרה, בחירתו של נתניהו במימון גירעון התקציב על ידי גורמים חיצוניים (מן הסתם המגזר הפיננסי האמריקני) ובערבות הממשל, מכתיבה את המדיניות הכלכלית בתקופת שלטונו.

את הדברים האלה רוב הציבור לא מבין. ומעניין שדווקא אלה שנפגעו ממדיניות נתניהו הקודמת וייפגעו הכי חזק עכשיו בוחרים בו. סקר שנערך בבית תמחוי והוצג בערוץ 1 שאל את מקבלי הארוחות למי הם יצביעו. מחציתם שמו בקלפי פתק לבן (המהדרין השתמשו בנייר טואלט). שאר הנסקרים נחלקו בין תומכי הליכוד,ישראל ביתנו, ש"ס והגמלאים. לא דווח על מצביעי עבודה, מרצ או קדימה.

דפוס ההצבעה הזה מעורר מחשבה: מה יש בארבע המפלגות המועדפות שאין בשאר המפלגות? לתחושתי, כוח המשיכה של הארבע נובע מהמסר הברור שלהן. ציבור הנדכאים בבית התמחוי לא ערך ניתוח כלכלי מלומד. אבל אופן דיבורו הנחרץ של נתניהו בנושאי כלכלה משדר להם שלאיש יש פיתרון. כך גם אופן דיבורם של ליברמן, ישי ואיתן. הם, לכאורה, מבטיחים תקווה. לעומתם, ברק, אורון ולבני כל הזמן מעמעמים את מצעם הכלכלי. ובציבור מתקבל הרושם שאין להם מה להציע.

מדוע שלישיית המרכז וקצת שמאלה לא אומרת דבר בכלכלה? זו הסוגיה שתצטרך להילמד לאחר הבחירות. למיטב הבנתי, הם ויועציהם נקלעו לקונפליקט לנוכח אילוצי השוק החופשי והגלובליזציה. מחד, תוצאותיו הקשות של אימוץ הדפוס המוקצן של שוק חופשי וגלובליזציה בישראל מתחילות להתברר עכשיו, ושלושת ראשי המפלגות לא רוצים לפזר אשליות. מאידך, עוד לא התחילה להתגבש הסכמה סביב גרסה מתונה יותר של גלובליזציה ושוק חופשי בישראל שעשויה לסייע לשמירת תעסוקה מלאה ויציבות. פתרונם הלא-מוצלח של ברק-אורון-לבני הוא לדבר כלכלה ולא להגיד דבר.