ימים מעניינים עוברים על הכלכלה. ימים מעניינים כמו בקללה הסינית המפורסמת. אילו נשאלנו, היינו בוחרים בשעמום המוכר. אבל המהומה כבר כאן, וננסה להפיק ממנה את מרב התועלת האפשרית.
הנה, בעקבות המפגש עם רצף האירועים הלא-נגמר, התעוררה אצלי המחשבה על רצף בכלכלה. אירוע רודף אירוע: האם האירוע שנרשם אצלנו ראשון הוא-הוא מחולל המשבר? ומה זה "ראשון" – איפה מתחילים את הספירה? אולי היו אירועים לפניו ואנחנו לא שמנו לב אליהם. גם אם הוא באמת ראשון, והוא שהצית את הלהבה, האם זה אומר שהוא הגורם החשוב ביותר? יש בכלל "גורם חשוב ביותר" בעיצומו של תהליך? מה זה "חשוב"? מה שהיה חשוב אתמול, אולי לא יהיה חשוב במערך תנאים אחר. מה שליבה את התהליך, אולי לא יהיה יעיל בכיבויו.
שאלות אלה ממחישות את השוני בין הכלכלה לבין המקצועות שבהם ניתן לערוך ניסוי מבוקר. בכלכלה שדה הניסויים הוא המציאות, והמציאות לא נחה אף לרגע. הכלכלה לעתים מושפעת מאירוע תרבותי, פוליטי או חברתי יותר מאשר מהמשתנים הכלכליים המדידים. בכלכלה אנו מודדים דברים בדיעבד, ולא בעת התרחשותם. בכלכלה מתקיימים קשרי גומלין בין משתנה א' למשתנה ב' – איך בכלל אפשר להחליט מי התחיל ומהי נקודת ההתחלה?
כדי להבהיר את מה שנכתב עד כאן, נסתכל לרגע במשתנה המקרו-כלכלי הכי מדובר בימים אלה: שיעור החוב הציבורי בתמ"ג בכל מדינה. החוב הציבורי הוא גירעון תקציב הממשלה (דהינו, עודף הוצאותיה על הכנסותיה) שנצבר משנה לשנה. ובאופן טכני פחות, כל מממשלה מחליטה איזה צורכי ציבור היא רוצה לממן: חינוך, בריאות, ביטחון, תשתיות ועוד. כדי לממנם היא מגייסת הכנסות, בעיקר ממסים אך גם ממענקים כגון המענק האמריקאי בישראל, ומתגמולים כגון תגמולי חברות הגז אצלנו. רוב המדינות בעידן הנוכחי משתדלות לא להכביד במס, ומוצאות את עצמן רוב הזמן בגירעון כלשהו. מכאן, כמו במשקי בית רבים בישראל, החוב-האוברדרפט הולך ונערם.
בתקופה האחרונה מדברים הרבה על "משבר החוב" ביוון. משבר וחוב ביחד, זה כבר מגדיר את התפישה מראש. ובאמת, כורכים ביחד את החוב הציבורי שצפוי להגיע ל-120% ויותר מהתמ"ג ביוון ב-2010 עם נסיגת התמ"ג הצפויה, עם שיעור האבטלה שיסתכם ב-10% בשנה זו, ועם גירעון התקציב של כ-10% מהתמ"ג.
הטענה הנשמעת היא שהגירעון והחוב הם אלה שהביאו את יוון לעברי פי פחת: נסיגה בתוצר ואבטלה גבוהה. אבל מה עם הטענה ההפוכה? קל להראות כי אבטלה ונסיגה בתוצר מובילות לזינוק גירעון הממשלה והחוב. כי בעקבות שפל כלכלי, גדלות הוצאות הממשלה על דמי אבטלה, הבטחת הכנסה, תמיכות אחרות, ופרויקטים ליצירת תעסוקה. ומנגד, הכנסותיה ממסים מתכווצות בחדות רבה יותר מאשר התוצר. זאת, בגלל הפרוגרסיביות במס ההכנסה (עליית שיעור המס במדרגות עם עליית ההכנסה), והיותו של מס החברות מס על רווח שנופל בחדות בעת שפל.
כלומר, האטה כלכלית היא זרז משמעותי להתפתחות גירעון הממשלה והחוב. בתקופה דינאמית שבה השינוי רצוף ומהיר כמו עכשיו, אין שום דרך לקבוע מה גרם למה: ההאטה הכלכלית לגירעון ולחוב, או הגירעון והחוב להאטה.
כדי לראות שהקשר בין חוב למשבר אינו פשוט, הנה שורה של מספרים שמאתגרים את התפישה הזו. ניקח, למשל, את פורטוגל המוזכרת בעיתונות כבאה בתור למשבר. שיעור החוב הציבורי שלה בתמ"ג ל-2010 נאמד ב-90% מהתמ"ג, בדומה לזה של ארה"ב, והרבה פחות מזה של יפן (כ-200%). והנה, איש לא מתריע בפני קריסה קרובה של ארה"ב או של יפן.
ובכלל נדמה שהגדרת המושג "משבר" או "חדלות פירעון" או "פשיטת רגל" של מדינה אינה כה ברורה כפי שהיא נדמית לקורא התמים. שיעור המס היום נמוך מאד ברוב המדינות המתועשות. ניתן להעלות כמעט בכולן בהרבה את מס ההכנסה השולי ואת מס החברות, וכך לכסות על הגירעונות הממשלתיים. גם קבלת אשראי על ידי ממשלות כמעט תמיד אפשרית, אם כי בריבית או במחיר פוליטי שהולכים ועולים.
פיתרון העלאת המס שלעיל אינו פיתרון דמיוני. נסתכל לרגע על מדינות סקנדינביה: שיעור החוב הציבורי מהתמ"ג בדנמרק יגיע ב-2010 ל-49%, בנורווגיה הוא יעמוד על 59% ובשוודיה הוא צפוי להיות 55%. מדינות אלה ידועות בהוצאתן הציבורית הנדיבה, אך במקביל גם בשיעור מס גבוה בהרבה מזה הנהוג ברוב המדינות המתועשות. שיעור המס בתמ"ג ב-2008 היה בדנמרק 48%, בשוודיה -47%, בנורווגיה 42% (קרוב לוודאי בזכות הכנסות הנפט). ומנגד, בפורטוגל הוא היה 37% מהתמ"ג, ביוון – 31% מהתמ"ג, ביפן -28%, ובארה"ב – 27% מהתמ"ג.
אם הכל פשוט כל כך, מדוע כולם מסתבכים? ראשית, האופנה המקצועית השלטת בשלושים השנה האחרונות מטיפה למזעור המסים. שנית, קיום משטר החוב הקשיח, ושאר הקריטריונים הקשיחים, הוא אמצעי להתחמקות מאחריות אישית שכה אופיינית לעידן הפוסט-מודרני. איך אמרה לי פעם רופאה שאני מעריכה? אם כבר באת לכאן, אני חייבת לרשום בתיק שהמלצתי לך לערוך את סט הבדיקות הזה. ברור שזה כסת"ח. תעשי מה שאת חושבת.
פקידי הממשלה והפוליטיקאים נוקטים בדיוק באותה שיטה. כך גם מנהלי חברות השקעה, קרנות פנסיה וגופים פיננסיים אחרים. הם מקיימים את ה"כללים" או משקיעים רק במקומות שמקיימים את "הכללים". כך הם מבטחים את עצמם בפני תביעה. האם הכללים האלה נכונים לכל מצב? לכל מדינה? האם הקשר הסיבתי שנכרך בשמם הוא אמיתי? בעולם שבו פוליטיקאים ומנהלים עסקיים צועדים בסך למשפט כל יום, זו שאלה טובה לכותבי היסטוריה ולא למי שבצדק-או-לא-בצדק עלול לשלם את מחיר הכישלון.
***שבוע הספר – 'ברוכים הבאים לשוק החופשי' – 20 שקלים באתר סימניה וב'כיתבו אליי' באתר זה ***
עידן השוק החופשי 