תגית: המשבר ביוון

ממוסיקה יוונית לאופרת הים

 
Sea Opera Luxury Project. כך נכתב למעלה ובגדול בחזית הבניין האופנתי המדורג על כביש הים של קמנה וורלה. קמנה וורלה, עיירה נידחת בת 2,400 תושבים (עדכון מפקד האוכלוסין האחרון בגוגל הוא משנת 1991) בין אתונה לסלוניקי, מפרץ ים יווני אופייני ומעינות מינרליים חמים. הכותרת בגדול – עם הפנים לייצוא. למטה, בקטן, מופיע שם הקבלן המבצע ביוונית.

בינתיים, נדמה שהחיים בקמנה וורלה עדיין שומרים על הרבה מהסגנון והקצב של פעם. שש-בש וקפה-קטן לגברים מעל גיל 50 רוב שעות היום, טיולי זוגות קשישים בטיילת בעלת החזונות הבינלאומיים לעת ערב. הגברים משופמים, הנשים בתלבושת צנועה, והחברה האלמנה בשחורים תמיד צועדת על יד.

מיהי אותה קבוצת B.F.G בעלת השם המרשים שעל השלט? איזה הזדמנות עסקית נשאה אותה על כנפיה לקמנה וורלה? מדוע היא פונה רק לקהל רוכשים זר? זוהי השאלה הלא-מדעית שמתחבאת מאחרי המשבר העולמי, הכאילו פיננסי. את קצו של המשבר, המוכרז עכשיו בטרם עת, נוכל לקבוע רק כשנדע את התשובה.

כי התשובה הנפוצה, בינתיים, היא זו שקיבלתי בדסק הקבלה של המלון בסלוניקי. "סלוניקי היא עיר עסקים, לא עיר תיירות". כך ענה לי הצעיר בדסק שאותו שאלתי איפה מנגנים ושרים מוסיקה יוונית. אין מוסיקה יוונית, הוא אמר, אולי רק במקום אחד, אולי באוקטובר, והיה נדמה לי שאני שומעת בוז וכעס בדבריו. ביררנו בלשכת התיירות, הסתובבנו באזורי הבילוי המומלצים, שאלנו בעלי טברנות, ובאמת לא מצאנו מוסיקה יוונית בסלוניקי.

אבל בשעות הצהריים, המסעדות ובתי הקפה התפקעו מאנשים. ובארבע אחרי הצהריים, הם שוב ישבו שם עם קפה-קטן, כוס מים, ומשהו מתוק בצד. בעצם, התרשמנו, שהם לא זזו משם משעות הצהריים ועד לחשיכה. חבורות-חבורות של צעירים וזקנים שיודעים ליהנות מהחיים, ונותנים פרשנות משלהם למשפט "סלוניקי היא עיר עסקים".

ועל כן משולחנות סלוניקי כתבתנו אליכם בדיווח בלעדי: יש תקוה לסלוניקי. יש תקוה. שנה טובה לכם קוראי היקרים. שנה טובה לצוות 'רשימות'.

חזון העוף בנוסח שפל שנות ה-2000

 
בסתיו 2003, שהיתי בחופשה בקצהו הנידח של הפלפונס שביוון. המלון היה חדש ומפנק, מלא בתיירים גרמנים מזדקנים. מתחתיו, רבץ מפרץ שמימיו כחולים-כחולים וזכים. חורשת האורנים הקרובה השתפלה עד למים. הכל כמו בחוברת סוכנות הנסיעות, חוץ מדבר אחד שלא נקלט בתמונה. תחושת דכדוך נדפה מצוות המלצרים. הם, כולם, היו כפריים גמלוניים שלא דיברו אף שפה זרה, וניכר היה עליהם שאינם ששים לשרת.

בטיולינו בסביבה עברנו כפר אחר כפר. כולם נראו דלים, נטושים ועצובים. בלב כרמי הזיתים היפהפיים ניצבו שלטי ענק באנגלית: נדל"ן למכירה. העיירה הסמוכה למלון לא נראתה פורחת. אכלנו שם מספר פעמים, ובאחת המסעדות מצאנו בתפריט את המנה הבאה: עוף בנוסח שפל שנות ה-2000.

דיווחתי על החוויה בטור שלי ב'גלובס' מה-26-25 לספטמבר 2003:

" הביטוי באנגלית depression (שפל) מעביר מיד אסוציאציה של שנות ה-30. ולא, אינני מתיימרת לגלות מכון מחקר כלכלי נסתר, אבל אסור לבטל תחושות בטן. במיוחד של מי שמארח אלפי תיירים מדי שנה.

…הערכתי האישית היא שאיננו נמצאים בסיומה של תנודה קצרת טווח, אלא בעיצומו של אחד המשברים המבניים הפוקדים את העולם המערבי. משבר שמעיד על קשיים בשיטה, ועלול להימתח גם לאורך עשור ויותר.

זה אינו אומר שלא נותרת אפשרות בחירה. גם במשבר שנות ה-30, היו מדינות כמו ארה"ב או שוודיה שנקטו באמצעים פעילים. מטרתן הייתה בלימה מסוימת של ההידרדרות ומזעור עד כמה שאפשר של הסבל".

כאן, התייחסתי לצעדי האוצר באותה תקופה – ראשית כהונתו של נתניהו כשר אוצר, והסתייגתי מהבוטות והנחרצות שלהם. ולסיום אמרתי:

"מי ייתן והיינו כה בטוחים לגבי המטרה הכלכלית שאליה אנו שואפים. הלוואי והיינו יודעים בוודאות את האמצעים הדרושים להשגתה. כל כלכלן הגון יודה שהבנתו מוגבלת. ולכן, תמיד חייבים לגשת לכל משימה כלכלית בזהירות".

בעת כתיבת מילים אלה, סוף 2003, הסתמנה התאוששות קלה בכלכלת ישראל. זאת, לאחר אחד מפרקי המיתון הקשים בתולדות המדינה – נסיגת תוצר לנפש של כ-3% ב-2001 ועוד כ-3% ב-2002. שיעור האבטלה בשנים 2004-2002 עלה על 10%. הנפילה בישראל, והקימה שאחריה, הקבילו לתנודות במדינות המתועשות.

אבחנתי, כאמור, הייתה שזו רק הפוגה זמנית. משברים עולמיים כאלה אף פעם לא מתקדמים בקו ישר. זאת, מחמת חלחולם לתהליך של גורמים מקריים ושל צעדי מדיניות. ובעיקר, משום שתנאי היסוד המבניים שלעתים פועלים להאצת הצמיחה פעמים אחרות תורמים להחמרת המשבר.

כך, למשל, פתיחותן הרבה של המדינות המתועשות סייעה להגביר את צמיחתן מאז 2004. האפשרות למכור לשווקים זרים תמכה בהגברת הייצור. זרימת הכספים ממדינה למדינה המריצה את ההשקעות והעלתה את ההכנסות והצריכה. כל זה מתהפך עכשיו, בעקבות שינוי הכיוון במשק האמריקאי. אותם כוחות שהעצימו את ההתאוששות יעצימו עכשיו את הנסיגה.

בשבועות האחרונים נראה כאילו וול סטריט מחדשת את כוחותיה. אך העזוז הרגעי שלה מושג בעזרת משקה אנרגיה ממטבח ה"פד" – כמה הורדות רבית שרעננו את כדאיות ההשקעה. בטווח היותר ארוך, יורגשו השלכותיו של הקושי הגובר בגיוס אשראי לעסקים, בעקבות התרוששותם של בנקי ההשקעות המובילים בעולם.
 
ובמקביל, נגלה לעין עוד תהליך הממחיש את הפיכתו לרועץ של מה שנחשב עד כה ליתרונה של הגלובליזציה. התייקרותם הרבה של מוצרי היסוד – מנפט ועד אורז – היא תוצר של שוקי ההון העולמיים הפתוחים. מוצרי היסוד נסחרים בבורסה עולמית מרכזית, ומפני היותם ניתנים לאחסון, אפשר להקפיץ את מחיריהם על ידי ויסות הכמויות המוצעות שלהם. אפשרות משחק זו גדלה בשוק הון עולמי מאוחד, בו כספי עתק זורמים מכל מקום לכל מקום.

התייקרותם של מוצרי היסוד מזעזעת את מחירי המדינות המתועשות. על פי הנתונים המתפרסמים, בכולן עולה החשש לחריגה מיעד האינפלציה. ובגלל מחויבותם של כל המשטרים המערביים, כולל ישראל, לאינפלציה נמוכה, גובר שוב הסיכוי להעלאת רבית שתפגע בבורסות, ותחשוף את מצבם הנואש של גופים פיננסיים שעוד מפגינים חזות שאננה.

בתקשורת העולמית, ובפורומים מקצועיים שונים, לא נשמעת הערכת מצב אחידה. כמה מנביאי הפיננסים הידועים, כגון אבי ג'וזף כהן, שומרים על האופטימיות הנצחית שלהם. ג'וזף כהן, שביקרה כאן לאחרונה, אמרה בראיון לדהמארקר ב-15 למאי השנה: "האם אנחנו חושבים שאנחנו נמצאים במיתון עמוק? בהחלט לא. אנחנו מאמינים כי התרחיש הסביר ביותר הוא של מיתון קל, ולדעתנו מצב הכלכלה ישתפר בסתיו".

אבי ג'וזף כהן היא אסטרטגית ההשקעות הבכירה של גולדמן סאקס. לא לחינם היא מכונה 'הכוהנת הגדולה של וול סטריט'. אבי כוהן או האורקל מהפלפונס? אני נוטה להאמין למי שמופקד על שולחנות מסעדה צנועה, יותר מאשר למי שסמוך על שולחנה של וול סטריט.

מלון ביוון. עוד זווית לגלובליזציה פיננסית

מלון ביוון. מאתיים קילומטר צפונית לאתונה. חדר די מרווח ונקי. 5 כוכבים, אולי בגלל הספא והמרחצאות הצמודים. כי מבחינת הפרטים הקטנים, הרושם דל. המגבות קטנות וישנות, אין ממחטות נייר, אין כובע רחצה, אין אפילו קומקום להכנת קפה עצמית. מישהו בהנהלה מתאמץ לסחוט עוד כמה אירו ליום מכל חדר, על ידי קימוץ בהוצאות ודחיפת האורחים לשירותים שגובים תשלום מחוץ לחבילה.

לא, אני לא מתכוונת לקטר – באנו לטייל, בקושי היינו בחדר – אני רק רוצה למצות כמה רשמים כלכליים. כמו, למשל, הרכב האורחים במלון. די הרבה יוונים קשישים, כנראה מגיעים באופן קבוע למרחצאות. רוב מכריע של גרמנים בקבוצות, מאסה נכבדה של צרפתים. והשאר, בודדים מפה ומשם. בולט לעין היעדרם של אמריקאים – תיירנים מקצועיים, אוהבי יוון ואירופה ידועים. אבל גם דולריסטים, דולר שהולך ומאבד מערכו כלפי האירו. מה שמביא אותנו למטבעות לאומיים וגלובליזציה פיננסית.

יוון היא אחת מ-13 מדינות האירו מאז ראשית 2001. זה אומר שאין לה מטבע משלה. אם, למשל, בתהליך מתמשך, שכר העבודה ביוון עולה, כושר התחרות הבינלאומי שלה נשחק. בעבר, כאשר היה לה מטבע משלה, פעלו במצב הזה כוחות שהביאו לפיחותו, משמע, לקביעת יחס המרה חדש בין הדרכמה לאירו ולמטבעות האחרים. פחות אירו, פחות דולר עבור כל דרכמה, פירושו שתעריף המלון או השמן זית שזינק בדרכמות, עדיין לא קפץ כל כך במונחי דולר ואירו. מנגנון התאמה זה עכשיו מושבת.

אילו יוון הייתה חברה דומיננטית באירו, תהפוכות היבוא והייצוא שלה היו משפיעות חזק על מעמדו. אבל, יוון היא אחת מאותן מדינות נגררות. הטון באירו ניתן בעיקר על ידי גרמניה, ובמידה מסוימת גם על ידי צרפת. זה משליך על יכולתו של מלון יווני לספק כובע רחצה לאורחים, וגם על יכולתם של תושבי אירופה מחוץ לאירו, או אפילו תושבי מדינות האירו הפחות קובעות להתארח ביוון. ומכאן, הנוכחות השלטת של הגרמנים והצרפתים.

האירו, למרות שהוא מטבע כל-אירופי, במהותו הוא הכי הרבה גרמני. גרמניה, ככלכלה החזקה ביותר באיחוד, היא המשפיעה הגדולה על ערכו. גם תפישת העולם שבבסיסו גרמנית בעיקרה. כל ניהולו מושרה על ידי הטראומה של שתי מלחמות העולם – השאיפה לשילוב כלכלי אירופי כחסם בפני מלחמה, והמשמעת הפיננסית המופלגת כחסם בפני היפר-אינפלציה. צרפת, כשנייה בחשיבותה לגרמניה באיחוד, גם היא מטביעה על האירו את חותמה. כך, שהתכתשויות גרמניה-צרפת על האירו וסביבו הן מעשה של יומיום. שאר מדינות האיחוד הרבה פחות נשמעות.

זה, בסופו של דבר אומר, שהאירו תפור למידותיהם של הגרמנים ושל הצרפתים. הם מכוונים אותו כך ששכר העבודה אצלם יפיק ממנו את המרב – אם בעסקותיהם בחוץ או ברכישותיהם המקומיות. עובדה, ביוון, חברת גוש האירו, רוב האורחים הם גרמנים וצרפתים. בתורכיה, השומרת על מטבע משלה ולכן על גמישות רבה יותר במחירים הנקובים במטבע זר, מגוון הלאומים המתארחים גדול הרבה יותר.

למה כל זה חשוב? כי סוגיית המטבע היא שאלה עיקרית ובלתי פתורה בניהול המקרו-כלכלי של ישראל. שקל בעולם של מטבעות רב-לאומיים – זו בעיה. הצטרפות כמדינה חלשה וקטנה לגוש מטבע – גם זו בעיה. ולא שמישהו מגוש האירו או הדולר מייחל להצטרפותנו. הפיתרון, בעיני, הוא שמירה על מטבע לאומי תוך קיום התנאים המתחייבים. ובקצרה, פחות פתיחות לתנועות הון וליבוא, שמקטינה את השליטה במטבע הלאומי. על כך במאמר נפרד.

אבל, בינתיים, בואו שוב נחזור ליוון. היא בחרה להיות חברה זוטרה באיחוד האירופי ובאירו, כפי שישראל תהיה (ולא בקרוב) אם חלומם של כמה כלכלנים אצלנו יתגשם. יוון מאבדת בהדרגה את מעמדה התחרותי. רוב תיירי הנופש הלא-עשירים מעדיפים כבר היום את תורכיה. מה יוון מקבלת בתמורה? תנופת פיתוח אדירה בכבישים, שעל פי השילוט בצד כנראה נתמכת על ידי האיחוד האירופי.

החברות באיחוד מוסיפה ליוון אמצעים, אך מצמצמת את חופש הבחירה התקציבי הפנימי שלה. לאיחוד, תנאי תקציב מחמירים שהוא מחיל על חברותיו. זה אולי אחד הגורמים לצמצום הסבסוד החקלאי. או, לפחות, על פי התרשמות מביקור קודם שלי בפלפונז, המון שלטים על מכירת נדל"ן בלב מטעי הזיתים הקסומים. עיירות שלמות שכל רחובן הראשי הוא סוכנות נדל"ן אחת גדולה.

כבישי אורך נוחים, ניוון החקלאות, ייקור התיירות העממית – לאן זה מוביל? להפיכת יוון לבית הקיט של עשירי אירופה. זה טוב? זה רע? זו הגלובליזציה.