כמה מפרטי תקציב 2010-2009 חמקו כמעט לגמרי מתשומת לבו של הציבור. אחד מהם הוא השינוי במס הבריאות שעליו דווח באמצעי התקשורת (ראה דה-מארקר מה-3 ליולי). על פי מה שתוכנן מי שמשתכר עד 2,775 שקל לחודש, ומשלם היום 3.1% משכרו לביטוח הבריאות, היה אמור לשלם מעתה והלאה 90 שקל לחודש. משמע, מי ששכרו מגיע ל-1,000 שקל לחודש ושילם עד כה 31 שקל לחודש, היה נדרש לשלם 90 שקל לחודש. ואם במשק הבית שני עובדים בשכר הזה, תוספת ההוצאה שהייתה מוטלת עליהם היא 118 שקל לחודש.

זו הכבדה ניכרת על תקציב משקי בית כאלה – בעיקר קשישים ובעלי מוגבלויות שונות. היא קשה יותר מתוספת ההוצאה הנובעת מהטלת מע"מ על ירקות ופירות, שעלותה במשקי בית עניים מוערכת בכ-40 עד 50 שקל לחודש. במיוחד, שתשלום מס הבריאות הוא הוצאה לגמרי קשיחה שאי אפשר לחמוק ממנה, ואת תוספת ההוצאה על ירקות ופירות ניתן לצמצם בעזרת אלתורים שונים. למרות זאת הטלת המע"מ על ירקות ופירות מילאה כותרות ענק עד שבוטלה, ואת מס הבריאות בקושי הזכירו. גם לאחר שמס הבריאות הוצא אתמול מחוק ההסדרים על פי דרישת יו"ר וועדת הכספים, משה גפני, העניין דווח בעיתונות באותיות קטנות ובעמודים הפנימיים.

ייתכן שהשתיקה בנושא מס הבריאות נובעת מהסתרתו במסמכי האוצר. אני, לפחות, בזבזתי שעתיים בניסיון כושל למצוא אותו. גם אם מישהו מצליח לאתרו, לא בקלות  ינתח את השלכותיו. לשם כך זקוקים לנתונים מפורטים על התפלגות השכר שמתחת ל-2,775 שקל, וליידע איך לחשב מתוכם את מספר האנשים שבהם התוספת הזו תפגע.

הסיפור הזה ממחיש עד כמה הפרטים הם חשובים, אך איש אינו עוסק בהם. לעתים מתקבל הרושם שכל פרשת מע"מ הירקות והפירות היא סוג של עז שהוכנסה לתקציב כדי למשוך אליה את תשומת הלב, כך שהחלטות חשובות אחרות יחמקו ללא כל התייחסות. ולא שהטלת המע"מ שנגנזה היא צודקת או נכונה מבחינה מקצועית, אך מעשים ומחדלים רבים בתקציב 2010-2009 ומסביבו אינם פחות בעייתיים ממנה.

דוגמא טובה להחלטות לא-פשוטות שעברו כאילו הן מובנות מאליהן מתקבלת מהרפורמה שעוכבה במס ההכנסה על יחידים ובמס על רווחיהן הלא-מחולקים של החברות. בעקבות ביטול מע"מ הירקות והפירות דחו באוצר את הפחתת מס החברות מ-26% ל-25% מהימים הקרובים ל-2010. הפחתת שיעור מס ההכנסה המרבי שתוכננה ל-1 בינואר 2010, תצומצם עכשיו באחוז אחד ותוגבל למדרגה שבין 46% ל-45%. ברור לגמרי שההחלטה שהתקבלה לבסוף עדיפה על הקפצת מע"מ ירקות ופירות. אך יש הרבה מה לומר על חלוקת מס ההכנסה האישי המרבי בין דרגות ההכנסה השונות ועל מס החברות בישראל.

מס ההכנסה המרבי בישראל, בשיעור 46%, מוטל היום על הכנסות שמעל ל-38 אלף שקל בחודש. זוהי הכנסתם של שכירי היי-טק ובעלי מקצועות חופשיים אחרים שעובדים מצאת החמה ועד צאת הנשמה. חלקם הגדול הם אנשים צעירים, הורים לילדים קטנים, שהעבדות בה הם שרויים משיתה עליהם הוצאה לא זניחה. ולכן ברמת השכר של כ-50 אלף שקל לחודש ואולי קצת יותר שיעור המס המרבי הנוכחי נראה סביר. אך לא ברור מדוע איש אינו בודק את פוטנציאל הגבייה הנוספת בהכנסות גבוהות יותר.

על פי נתוני מנהל הכנסות המדינה לשנת 2007, הכנסתו החודשית הממוצעת של המאיון העליון היא יותר מ-100 אלף שקלים לחודש. כלומר, ישנם עובדים רבים בעלי הכנסה חודשית של מאות אלפי שקלים. חלקו של המאיון העליון בסך הכנסת הברוטו במשק הוא כ-12%. יש, אם כן, במאיון העליון פוטנציאל גבייה של כמה מיליארדים, אם מקבלים את ההשקפה שאדם המשתכר מאות אלפי שקל לחודש יכול לשלם 60%, 70% ויותר מס שולי מרבי. וכזכור, בקצה הסקאלה נמצאים אלה ששכרם נספר במיליונים לחודש.

פוטנציאל המאיון העליון עוד מתגמד לעומת המרחב שנפתח במס החברות. על פי הערכת האוצר, כל אחוז של מס חברות צפוי להניב 750 מיליון שקל ב-2009. במרבו, בשנת 1984, הגיע המס על רווחי החברות ל-61%. היום הוא עומד על 26% והתוואי להמשך הורדתו כבר סומן. זאת למרות שאין כל עדות שהפחתה זו והדומות לה בעולם המתועש תרמו לצמיחה, להגברת ההשקעות בהון יצרני, או להרחבת התעסוקה. מאידך, ניתן לתהות על הקשר בין אותה הפחתה, וסכומי העתק שהיא הותירה בידי החברות, להתנפחות הבועות הפיננסיות למיניהן.

על כל אלה לא מדברים – על חלוקה סבירה יותר של מס ההכנסה במאיון העליון, על העלאה מחדש או לפחות אי-הורדה של מס החברות. וכל אלה, משקלם מבחינת גביית המסים והפעילות הממריצה שהיא מאפשרת לממשלה, גדול פי כמה מאשר אותו מע"מ שירקותיו ופירותיו מצטלמים בטלוויזיה בצבעים מרהיבים.

* גרסה קודמת של המאמר פורסמה בעבודה שחורה.