אני יודעת שלא מקובל להסתכל על זה ככה. אך אם הייתם שואלים אותי מה מאפיין את מדד המחירים לצרכן, הייתי עונה: ההומור שלו. הוא לא מתנהג כצפוי, על כן תמיד חייבים לעקוב אחריו במשך חודשים כדי להכריז על מגמה.
המדד ירד, הכריזו בטלוויזיה ערב חמישי. מדד אוגוסט צנח ב-0.3% לעומת יולי. סיבה למסיבה? לא ממש, אם כי התרגשות ברגע הראשון.
לא, זה לא עניין שגרתי – ניסוי מעבדה בכלכלה. אך מה שעשינו בחצי השני של שבוע פסח, הוא הכי קרוב לזה שאפשר. עלינו לגליל, למקום הנופש שלנו זה יותר מארבעים שנה. לא סתם 'מקום נופש', כי אם מקום הנופש בפסח כל שנה. שלושה דורות אחוזי געגועים, אחרי דילוג של שנה. האמינו לי, קלטנו כל פרט שלא היה כמו קודם.
זה התחיל אצלי דווקא מרשימת הקניות השבועית, לא מבדיקה 'מדעית' של נתונים. ביקשתי מגבונים, והאיש שלי חזר מהמרכול עם חבילה בעטיפת ניילון לא נוחה, לא עם קופסה תקנית מקרטון. תבדוק בשבוע הבא במינימרקט, ביקשתי, הוא מחזיק במצרכים ברמה גבוהה יותר. בדק, וגם שם היו מגבונים רק באריזה עממית. ואז ביקשתי סלט חצילים עם טחינה – מה כבר ביקשתי, מזון ישראלי עממי. גם זה לא היה בשני המקומות, ובסך הכל, מתוך מבחר רשום של המון סוגי סלט חצילים, היו שם רק שניים-שלושה סוגים בלבד. הבנתי שזה לא סתם ככה, יש כאן מסר.
התחלתי לחשוב על זה, בעקבות החסר שגיליתי בסלט חצילים בחנויות המזון. מאז התחלת הקורונה, הפסקתי לקנות את הסלט במעדנייה השכונתית. זו דווקא מעדנייה נקייה, אפילו מבריקה, המכינה את הסלטים בעצמה, ללא חומרים משמרים. היא, ללא ספק, הכי טובה בדרך כלל. אבל, עכשיו, לקנות סלט ממיכל משותף, לא לגמרי אטום נראה לי בעייתי. לכן עברתי לסלטים של החברות הגדולות, עם החומרים המשמרים, בחנויות המזון ההמוניות.
עידן השוק החופשי 