זה טווח הבחירה כשנמצאים במשבר. הפעם, ההשוואה היא בין הפתרונות השונים המוצעים לקשיי פירעונן של כמה מהאג"ח הקונצרניות. המדובר הוא על אגרות החוב שהנפיקו התאגידים הגדולים בישראל, ועל פי הערכות העיתונות היקף החזריהן בשנת 2009 נאמד בכ-20 מיליארד שקל. העיתונות וכמה מבכירי העולם העסקי גם צופים שלא כל המנפיקים יוכלו להחזיר את חובם. ומכאן הדילמה המוצגת בפני הממשלה: להתערב או לא להתערב, להתערב כך או אחרת. ולפני שמשיבים לשאלה, הנה השיקולים שצריכים לקבוע את אופן ההתערבות ואת מידתה:

-תרומת ההתערבות לייצור, לייצוא ולתעסוקה בישראל.
-תרומת ההתערבות ליציבות המשק.
-תרומת ההתערבות להגנה על חסכונות הציבור בבנקים, בקרנות הפנסיה ובקופות הגמל. האג"ח הקונצרניות מהוות חלק משמעותי מנכסי הגופים הפיננסיים, ואי-פירעונן יפגע ביכולתם לשמור על חסכונות הציבור.

על פי שיקולים אלה, הנה השוואה בין כמה מהפתרונות המוצעים:

 
הפתרון הגרוע
 
הזרמת כסף ממשלתי לקונצרנים המתקשים בפירעון החוב, תמורת הלאמת נכסיהם העונים לשיקולים שנמנו לעיל. הנכסים שיולאמו – מפעלי תעשייה, רשתות שיווק, וכיוצא בזה – יהיו כאלה העומדים בפני עצמם ויכולים להמשיך ולתרום לכלכלת ישראל. הלאמת הנכסים בעוד מועד עדיפה על עזיבת הקונצרנים ונושיהם לנפשם. כי המציאות מוכיחה שבמשא ומתן המתרחש לאחר פשיטת רגל, טובת המדינה וטובת עובדי הקונצרן נדחקות לסוף התור, ומי שזוכה במעט הערך שנותר הם הנושים החזקים כגון הבנקים.

ההזרמה הממשלתית לקונצרנים תותנה בהפניית הכספים לפירעון אג"ח החברות. אם הפירעון לא יהיה מספיק לצרכיהן של קופות הגמל וקרנות הפנסיה, יופנה אליהן סיוע ממשלתי ישיר.

מה טוב: הגבלת הסיוע להיקף ידוע מראש. הגשמת יעדים מוגדרים לתועלת הציבור תמורת הסיוע.
 
מה רע: הטלת הוצאה על הממשלה, עם כל בעיות ניהול התקציב הכרוכות בזה. לא כולם הם חסידי ההלאמה.
 
 
הפיתרון היותר גרוע

רכישה ישירה של אג"ח קונצרניות על ידי הממשלה, והקמת גוף ממשלתי לניהול "נכסים רעילים" – כך הכינוי האמריקני לאותם נכסים שאין מהם נחת.

מה טוב: הקטנת הפגיעה בבנקים ובגופים הפיננסיים האחרים מחזיקי האג"ח.

מה רע: הטלת הוצאה ניכרת על הממשלה (מיליארדי שקלים רבים). בזבוז משאבי ניהול, זמן וכסף ציבוריים על ניהול אגרות חוב שאין לאיש מושג מה באמת הן מכילות. יש לשער שבחלק ניכר מהמקרים יתברר שתכולתן אכן רעילה, ושחיקת ערכן תדרוש סבסוד ממשלתי שהיקפו אינו ידוע מראש, רק  הקו העליון שלו מוגדר (מלוא הוצאת הממשלה על הרכישה). הזרמת הכספים להנהלת הקונצרן מרחיקה את הממשלה מקביעת סדר העדיפויות לניצולם, ומשאירה אותו בידי הנהלה בעייתית. וכלל לא ברור שההנשמה המלאכותית לתאגידים שנדונו להתכווץ או להיסגר תועיל במשהו. יש חשש שבנשימותיהם האחרונות הם יסבכו עוד עסקים מסביבם.

 
הפיתרון הכי גרוע

הבטחת ערבות ממשלתית להנפקת סדרה חדשה של אג"ח קונצרניות – סדרה שתקבוליה יממנו את החזרי האג"ח הישנות.

מה טוב: מתן פסק זמן לאותם קונצרנים כדי שיתארגנו מחדש. הקטנת הפגיעה במוסדות הפיננסיים.

מה רע: סיכויי ההבראה של כמה מהקונצרנים אינם גבוהים, ולכן מתן הערבות יסבך את הממשלה בהוצאה ניכרת שהיקפה ועיתויה אינם ידועים מראש. אופן הקצאת הכסף בקונצרן אינו נשלט    
על ידי הממשלה ומשלמי המסים. הארכת חיי התאגידים כאן עלולה להיות עוד יותר ממושכת מאשר בפיתרון הקודם, והסיבוכים הצפויים מפרפוריהם המתמשכים עלולים להיות חמורים עוד יותר.