תגית: הכנסות ממשלה

בלי עבר, בלי עתיד – פוסט-מודרניות בכלכלה

 
שלושה מרכיבים בולטים בדיון התקציב האחרון ובדיוני תקציב רבים אחרים מאז שנות ה-90. האחד, ההתרכזות באישי, ויותר מזה באישי-לוחץ, אישי-מיידי. השני, רידוד חילופי הדעות בעזרתה האדיבה של התקשורת. השלישי, מיצוי כל הדיבור על כלכלה בתקציב עצמו.

עצם הפיכת התקציב למוקד הכלכלה כבר מכתיבה את אופי הדיון, שכולו התכתשות על סעיפי הכנסה והוצאה ממשלתית. המחשה טובה לכך הם הסעיפים שעליהם כו-לם דיברו בתקציב 2010-2009: מהצד האחד, העלאת המע"מ מ-15.5% ל-16.5%, ביטול הפטור ממע"מ על ירקות ופירות, העלאת תקרת דמי הביטוח הלאומי מהכנסה חודשית של 38.5 אלף שקל להכנסה חודשית של כ-77 אלף שקל, וקיצוץ דמי ההבראה במגזר הציבורי. עד כאן, סעיפי ההכנסה וגביית המס מהציבור. מהצד השני, סעיפי ההוצאה, בעיקר הקיצוץ בהוצאות הממשלה לחינוך, בריאות ושירותים אזרחיים אחרים לעומת תגבור סעיף הביטחון.

כל הצעדים שלעיל ראויים לתגובה. ראוי בהחלט לבקר את העלאת המע"מ או את קיצוץ דמי ההבראה, במקומם אפשר להטיל עוד מס על המאון העליון, ויש מה וממי לקחת.  אך איכות חייהם של תושבי המדינה  לא תלויה רק במסים או בהוצאות הממשלה לרווחה. היא תלויה במדיניות הממשלה בנושאים כגון שער החליפין, סחר החוץ של המדינה ועידוד המגזר היצרני.  יותר מזה, אפשרויות התקציב נגזרות ממדיניות זו, כי היא הקובעת את היקף ואת הרכב התוצר.

גם אם בודקים לרגע את סעיפי ההוצאה, ניתן לצפות למשהו רציני יותר מהעליהום השנתי על תקציב הביטחון. נעזוב לרגע את הטחינה המניפולטיבית הנצחית של שכר משרתי הקבע, ונתייחס להוצאה הביטחונית כמכלול אחד, והשאלה היא מדוע השירות "ביטחון" נופל בחשיבותו מכל שירות ממשלתי אחר. האם בגלל היותו דחוף יותר לפריפריה, מעוטת המצביעים בבחירות, מאשר למרכז הארץ? או בגלל שאיננו שמחים בקיומו ואיננו  גאים בו? אבל התעלמות בלתי מנומקת מהאילוץ הביטחוני לטובת צרכים "חברתיים" לא הופכת את המתעלמים ממנו לאנשים טובים יותר. הוא שם, האילוץ הביטחוני, וההוגנות מחייבת לאזן בין צורכי הפריפריה לצורכי מרכז הארץ.

דוגמא עדכנית לאיבוד חושים בחגיגת התקציב ניתנה השנה על ידי ח"כ אורית נוקד. בראיון רדיופוני על מע"מ ירקות ופירות היא ביטאה את חרדתה מפני ההשמנה שתיגרם בעטיו. אנשים – כך אמרה – יעברו מאכילת ירקות ופירות לאכילת בצקים. נוקד, כך נראה, שכחה שאנשים מסוימים אולי ייאלצו לעשות דיאטה בבצקים בגלל אבטלה. אבל אבטלה לא קשורה ל"גזירות" התקציב, ו"גזירות" הן הנושא התקשורתי.

כך גזירת המע"מ מככבת בתקשורת, ומנגד, מס החברות נותר חבוי בפינתו הנידחת. מס החברות בישראל, שעומד עכשיו על 26%, הגיע במרבו ל-61% ב-1984. זהו מס על רווחיהן הלא-מחולקים של החברות. הורדתו אמורה לעודד השקעה בהון יצרני. אלא שלא כך קרה בישראל ובכל המדינות בהן הוא הורד בחדות מאז שנות ה-80. רוב הכסף שנותר בידי החברות הופנה לתגמול המנהלים ולשעשועים פיננסיים.

הצטברות העדויות על השלכת הורדתו של מס החברות קוראות למחשבה חדשה. האם תהיה זו מחשבה מקורית, או שגם בפרק זה ישראל תחכה להשראה מבחוץ? כל אחוז של מס חברות יגבה על פי הערכות האוצר כ-750 מיליון שקל בשנת 2009. העלאת מס החברות באחוזים בודדים תוסיף לתקציב מיליארדי שקלים. כמה מקומות עבודה ניתן ליצור בהוספת מיליארד שקל לעידוד השקעות הון, מו"פ או שיווק, בתעשייה, בחקלאות ובתיירות? כמה משרות ניתן ליצור על ידי סבסוד תעסוקה בסכום הזה? אבל האפשרות הזו כלל לא נידונה בממשלה, בכנסת ובתקשורת.

אזכורן של התמיכות לעידוד השקעות הון ולמו"פ מוביל אל הפרוטות שזרקו לכיוונן: תוספת של 450 מיליון שקל למסלול המענקים של מרכז ההשקעות במשרד התמ"ת בכל אחת מהשנים 2010-2009, ו-300 מיליון שקל לשנה לתקציב המו"פ. ראוי לומר  כי מטרתו המוצהרת הידועה לכל של האוצר, מאז הרפורמה של 2004, היא מחיקת מענקי ההשקעות ומרכז ההשקעות. ואכן, תקציב מרכז ההשקעות כמעט אופס ב-2008, ורק לאחר לחץ ציבורי נזרק לעברו סכום ארעי קטן. התופעה חוזרת על עצמה ב-2009 ו-2010, ולא ברור איך מצפים שזריקת כסף חד-פעמית כזו תשנה את כוונות המשקיעים. תקציב המדען הראשי נמצא בירידה – מ-1.8 מיליארד שקל בשנת 2000 ל-1.1 מיליארד שקל ב-2008. התוספת החדשה היא רצויה אך אינה מכסה על השחיקה מאז.

ומעל לכל, לא נידונה השאלה החשובה באמת: מהם ענפי התעשייה שישראל רוצה להצמיח? ההיי-טק השגרתי מכזיב לאחרונה, אולי צריך לחפש כיוונים חדשים. ועוד שאלה, מהו היחס הנכון בין הכספים המופנים לעידוד המו"פ ולעידוד השקעות ההון? ניסיון עשרים השנה האחרונות מורה על זליגה ניכרת של ערך ההשקעה במו"פ אל מדינות מחוץ לישראל. הפיתוח נעשה כאן, והייצור (עם התועלת שגלומה בו) מוזז החוצה אם על ידי מכירת החברות בשלמותן לזרים, או על ידי העתקת קווי הייצור למדינות של עבודה זולה.  כלומר, הדיון החשוב הוא לא בפרוטות שזורקים לתעשייה באופן אקראי, אלא בדמותה העתידית של התעשייה, בתרומתה לתעסוקה יציבה בשכר נאות, ובאמצעים שאותם צריך לנקוט כדי להדביק את המפעלים לארץ.

עד כאן, מדגם קטן ממה שלא נדון. ניתן להוסיף עוד פריטים רבים לרשימת הנושאים החשובים שלא נדונים בתקציב, ולכן לא נדונים כלל. המשותף לכולם הוא היותם נושאי תשתית – נושאים שתועלתם לפרט רבה אך אינה ישירה ומיידית. ולמי אכפת מנושאים כאלה  בעידן ה"מגיע לי עכשיו".

מחוץ לתקציב, ולא פחות חשוב

שני נושאים שאינם נדונים כלל על ידי הממשלה, הכנסת והתקשורת הם מדיניות סחר החוץ ומדיניות שער החליפין. אלה הם נושאי יסוד בכלכלה. הם קובעים אם תהיה צמיחה ואם יהיה מאין לגבות מס. ובכל זאת, אין מדברים עליהם בזמן דיון התקציב או בכל זמן אחר.

הפוליטיקאים אינם נלהבים להשקיע בלימוד מקצועי. מה גם שבלוטת הדמעות של צופי הטלוויזיה אינה מופעלת מצפייה בניתוח תנועות ההון לישראל. אמצעי התקשורת מעדיפים שלא לגעת בסוגיות כגון הטלת מגבלות על היבוא לישראל – כמה מהמפרסמים הגדולים שלהם הם יבואנים נכבדים. גם העיסוק בתנועות ההון אל המדינה וממנה החוצה, או בהכוונה ממשלתית מסוימת של שער החליפין אינו חביב על המדיה – העברת הכספים הדו-סטרית והסחר במטבע חוץ תורמים לפרנסתם של הבנקים והמגזר הפיננסי כולו. וכבר אמרנו, למה להרגיז מפרסמים טובים.

חשיבותו של שער החליפין, ברז ראשי במשק שמשפיע על הכל – סחר חוץ, צמיחה, תעסוקה, אינפלציה, מחירים – הוכרה על ידי כל ממשלות ישראל מאז קום המדינה ועד סוף שנות ה-80, שהותירו את ניהולו בידיהן. מאז, אחיזתה של הממשלה בשער החליפין התפוגגה בהדרגה, וקביעת מגמותיו הועברה לכוחות השוק בפיקוחו של בנק ישראל. והנה, כבר יותר משנה שבנק ישראל מתחזה ל"כוח שוק". הוא החל לרכוש מט"ח במארס 2008, ומאז יולי 2008 עלה היקף רכישותיו ל-100 מיליון דולר ביום. התערבותו המוגברת של הבנק המרכזי תרמה לפיחות השקל במשך תקופה ארוכה, אך מסוף אפריל 2009 הוא החל להתקשות במניעת ייסוף השקל כלפי הדולר.

עצם התערבותו של בנק ישראל היא הודאה מצדו בעובדה ששער החליפין של המדינה חשוב מכדי שייעזב לשוק החופשי. כישלון התערבותו, גם אם הוא זמני, מוכיח שסגנון פעולתו – אימוץ עמדה של סוחר בשוק – אינו יעיל. למרות כל אלה, לא נשמעת כל דרישה לדיון על הנושא בממשלה או בכנסת. בנק ישראל הוא גוף מקצועי ללא דופי, אך מקצוענותו לא מקנה לו את הזכות להיות הפוסק הבלעדי בסוגיות פוליטיות. והחלטותיו בשוק המטבע הן פוליטיות מעצם מרכזיותן לכל תחומי הכלכלה.

נושא לא פחות חשוב שנגוז מהדיון הכלכלי בישראל הוא מדיניות סחר החוץ של המדינה. חלקם של היבוא ושל הייצוא בתוצר בישראל הוא מבין הגבוהים בעולם המתועש. מכאן שמדיניות סחר החוץ היא בעלת חשיבות מכרעת בישראל. בימים אלה, של מלחמה עולמית על מקומות עבודה, מדינות גדולות וחזקות מישראל מעודדות את ייצואן ומסננות את יבואן. אין המדובר כאן בסין ויפן, שודדות תעסוקה כרוניות, אלא בכוהנות הגדולות של הסחר החופשי – ארה"ב והאיחוד האירופי. שתי מעצמות החופש הכלכלי מגבילות יבוא בעייתי בחסות ארגון הסחר העולמי. הן מסבסדות בתחכום רב ענפי ייצוא מועדפים שלהן. דיון ציבורי ער מתנהל בנושאים האלה. חברי קונגרס בארה"ב נרתמים בפומבי להגנה על מקומות עבודה במחוזות בחירתם. איפה הדיון הזה בישראל?

שולחן עגול – ומה עם היעדים?  
 
התפתחות ייחודית לתקציב 2010-2009 היא ליוויו בשולחן עגול בין הממשלה להסתדרות ולמעסיקים. השולחן המשותף ממשיך מסורת אירופית רבת שנים, ואף מסורת ישראלית של הידברות בין המעסיקים להסתדרות שהחלה עוד בשנות העשרים של המאה שעברה. את המסורת הזו, נתניהו בשתי כהונותיו הקודמות בממשלה השתדל ואף הצליח לשבור. כעת, פנייתו אל ההסתדרות ואל התעשיינים היא מעין הכרה במגבלות הכוח. מאליו מובן, כי סובלנותו כלפי השולחן העגול עכשיו יונקת מהצלחותיו הקודמות ומתחושת העצמה שהן מקנות לו. ובכל זאת, גם שולחן עגול כזה עדיף על התכתשות אינסופית, במיוחד בימי נסיגה משקית ואבטלה.

עגול הוא יפה. אבל בשולחן הנוכחי חסר הדיבור על יעדים ארוכי טווח. שלושת גורמי המשק הקנו  לעצמם את היכולת לשאת ולתת בעניינים שוטפים. כפועל יוצא, יש האומרים כי ההסתדרות זכתה השנה בתחום יחסי העבודה, ויש האומרים כי הממשלה השיגה את שלה בתחום ההפרטות וחיסול ועדי העובדים הגדולים. אך סגנון ההידברות, השארת קצוות רבים פתוחים, לא מאפשר ניתוח רציני של תוצאותיו. ניתן להתרשם שאף הנושאים והנותנים בעצמם לא ממש בטוחים מה השיגו ומה איבדו.

ניהול השולחן העגול בדרך זו הוא הכלכלה הפוסט-מודרנית בתמציתה. התמקחות ללא ערכים מוצהרים, ללא יעדים ברורים, ללא ניתוח מקצועי מוסכם, בלי עבר ובלי עתיד. כך, בחסות הערפל, מרוויחים עוד קצת זמן, עוד קצת שקט. ומה עם הצמיחה? מה עם התעסוקה? מה עם מרוץ האבטלה שכבר נראה לעין? זה לא הנרטיב של תקציב 2010-2009. דפדפו לסיפור הבא.

*גרסאות קודמות של המאמר פורסמו בכתב העת חברה, באתר עבודה שחורה, ובאתר נ.ר.ג חברה.

כלכלה-מדע, כלכלה-אמנות

 
הנה כמה מהשאלות קלות הערך שעומדות בפניהם של מקבלי ההחלטות הכלכליות בממשלה בימים אלה.

הכנסות הממשלה יקטנו – מי יודע כמה
 
תקציב המדינה ל-2009 מניח גידול ריאלי של 4.4% בהכנסות ממסים לעומת 2008. זאת על סמך תחזית צמיחה של 3.5% לאותה שנה. עכשיו ברור לגמרי שהצמיחה שנחזתה לא תתממש, אך לא ברור מה תהיה נסיגת התוצר. עוד פחות ברור שיעור ההתכווצות בגביית המסים. ידוע כי אחוז אחד של נסיגת תוצר גורר אחריו ירידה בשיעור של יותר מאחוז בגביית המס. זאת, בגלל רגישותם הגבוהה של מס רווחי החברות ומס רווחי ההון לתנודות כלכליות. אבל כל תסריט ועלילותיו. איש לא יודע כ-מ-ה.

להגדיל את הוצאות הממשלה – תגידו כמה

קצב גידולה של הוצאת התקציב מוגבל בשנים האחרונות ל-1.7% לשנה. דהיינו, קצב זהה לקצב גידול האוכלוסייה, המותיר את הוצאת הממשלה לנפש ברמה פחות או יותר קבועה. ב-2009, נוספה לתקציב עוד הוצאה שהאוצר מגדיר כחד-פעמית. אחריה, הגיע המשבר ונדרשת הזרמה ממשלתית מוגברת. העיקרון הקיינסיאני שנזנח בשלושים השנה האחרונות שוב זוכה לעדנה בכל העולם המתועש, אף בארה"ב של אובמה. אם כן, בכמה להגדיל  את ההוצאה עכשיו? כבר בתוואי התקציב הבסיסי, עוד לפני שצפו משבר כלכלי כה חמור, תוכנן שיעור גירעון של 1% מהתמ"ג. וכדאי לזכור, בקיץ האחרון דשו במשך שבועות בהצעת מפלגת העבודה להגדיל את ההוצאה בחצי אחוז מעבר לתכנון המקורי. אז, עכשיו, כשהמשבר הוכרז, להגדיל עוד? לאיזה גירעון נגיע? תגידו כמה.

סלילת כבישים, חינוך בריאות, תמיכה במו"פ – על מה וכמה?

הגדלת ההוצאה על תשתיות כגון כבישים, רכבות ותקשורת חביבה על בכירי האוצר כיוון שניתן לעצור אותה בסיום המשבר. העבודה בתחומים אלה מתבצעת בעיקר על ידי חברות פרטיות, המנגנון הממשלתי לא מורחב, ולא נוצרת מחויבות של הממשלה למקבלי הכספים. הגדלת ההוצאה על חינוך, בריאות, סבסוד שוטף של התחבורה או אפילו תמיכה במו"פ שונה מההזרמה לתשתיות. היא כרוכה בשכירת אנשים חדשים, ויוצרת הרגלים אצל צרכני השירות. אז, השקעה בתשתיות עדיפה? היא מוסיפה מעט לתעסוקה בישראל. רוב הכסף מועבר לרכישת ציוד וחומרי גלם חיצוניים. העובדים פעמים רבות הם זרים. ובכלל, תחום התשתיות הוא עתיר הון ודורש מעט ידיים עובדות. אם כך, על מה להוציא וכמה?

רשת ביטחון – כמה ולמה?
 
התפתחותו של המשבר הנוכחי מעוררת חשש לתגובת שרשרת שאיש אינו יודע היכן תיעצר. היחלשות המוסדות הפיננסיים, מחיקת חובותיהם של כמה מהלווים הגדולים, זהירות היתר המופגנת במתן אשראי לעסקים קטנים ובינוניים, התרוששותם של בעלי הרכוש, ופחדיהם של החוסכים הקטנים שלא יודעים עוד כמה מכספם יתמוסס – כל אלה מובילים לשיתוק הפעילות הכלכלית.

תהליכים כלכליים נוטים להעצים את עצמם, וככל שהתהליך דרמטי יותר כך השמחה סביבו יותר רבה. אם כן, כמה רשת ביטחון – במתכונת הזרמה ממשלתית – רצוי לפרוש? והמהדרין במצוות השוק החופשי יאמרו: רשת ביטחון? למה? סוף-סוף השוק מתקן את עצמו.

רשת ביטחון לחוסכים, ליצרנים, למועסקים, למובטלים – למי ולמה?
 
למי, בעצם, צריך לפרוש רשת ביטחון? לחוסכים בחיסכון הפנסיוני? לחוסכים בבנקים? לחברות שלוו ואין ביכולתן להחזיר את החוב? למעסיקים שאם לא יקבלו סיוע יפטרו עובדים? לתמיכה בהשקעות הון, מו"פ, שיווק לייצוא או לסבסוד שכר? לאלה שיפוטרו אם משרתם לא תסובסד או לאלה שכבר פוטרו וזוכים לדמי אבטלה עלובים?

כלכלה-מדע, כלכלה-אמנות
 
בעשרים השנה האחרונות לימדונו שגירעון תקציב הממשלה אסור לו לעלות על 3% מהתמ"ג. לימדונו שנתח הוצאות הממשלה בתמ"ג מוטב שיהיה קטן ככל האפשר. לימדונו עוד כללים מועילים כאלה. והנה הגיע המשבר, ולכלכלה אין תשובה על השאלות הבסיסיות ביותר – כמה, למה, למי, על מה.

רגע האמת של הכלכלה קורא לכישורים לגמרי אחרים מאלה שטופחו אצל כלכלני הממשלה בעידן האופוריה והמשרות הממתינות במגזר הפרטי – רק שיבואו. הוא קורא לחוש עיתוי. הוא קורא לרגישות למצבי רוח אנושיים. הוא קורא לכנות וליכולת לערוך חשבון נפש. כל אלה נעדרים מהכלכלה המדעית שמשלה בכיפה בשלושים השנה האחרונות. הנה חוזרת אמנות הכלכלה. אמנות כשם נרדף לחיפוש אחר אמת.

תקציב? עכשיו? (אפילו את תביני למה)

 
כשענקי הפיננסים קורסים ותחושת האימה מחלחלת פנימה, כל אחד מתכנס בפינתו ומנסה לגונן על עסקיו הצנועים. בימים כאלה, נדמה שאין דבר פחות רלוונטי מעיסוק אקדמי בתקציב הממשלה. אך האמת היא כי התקציב עומד להפוך לכוכב-על. זאת, לאחר שנדחק מהבמה על ידי אבות הקריסה ואמהותיה.

ליהמן ואחיו בעד ממשלה גדולה
 
אין להתרשם מדי מהמחווה של הממשל האמריקאי. הוא עזב את להמן ברדרס לגורלה כדי שאחרים יראו וייראו. מספר ימים קודם לכן, אותו ממשל חילץ את פאני ופרדי ונשטף בפטפטת הביקורתית הצפויה. ולכן, בסיפור התורן הנוכחי הוא מפגין את מיטב מסורת השוטר הרע האמריקאי. בסיפור הבא או זה שיבוא אחריו, הממשל שוב יבין שאין לו ברירה – את החינוך, הפיקוח והבקרה בשוקי הכספים היה צריך לעשות הרבה קודם. עכשיו היא עת החילוצים, וחילוצים עושים בעזרת משלם המסים.

מוזר, רק אתמול הם דרשו ממשלה קטנה    

ראשי המגזר הפיננסי לא מבקשים – הם תובעים – ורק אתמול הם תבעו ממשלה קטנה. להמן ואחיו שגשגו ופרחו בחגיגת ההפרטות-רכישות-מיזוגים שמתנהלת מאז סוף שנות ה-80. בחגיגה הזו אף אחד לא מביא כסף מהבית. כו-לם לוקחים אשראי וליהמן ואחיו סיפקו את הסחורה. ככל שההפרטות רבו יותר, והממשלות הלכו וקטנו, כך עסקי המימון של ליהמן ואחיו פרו ורבו.

ושיהיה ברור, ליהמן ואחיו לא מדפיסים כסף, הם משיגים אותו ממקור כלשהו ומשלמים עבורו רבית. ככל שהרבית נמוכה יותר, כך יותר פונים אליהם ורווחיהם הולכים ומשתבחים. הרבית במשק מושפעת מתקציב הממשלה. וכל מי שעקב בשני העשורים האחרונים אחרי הדיונים בכלכלת ישראל יכול להעיד עד כמה ראשי המגזר העסקי, ובמיוחד הפיננסי, לחצו לממשלה קטנה שלתפישתם מסייעת להחזקת רבית נמוכה.

כי בין התקציב לרבית מתקיים קשר מפותל

גירעון תקציבי וחוב של הממשלה דוחפים את הרבית כלפי מעלה. כי משמעותו של חוב היא הכורח בגיוס אשראי, ומי שרוצה למכור אג"ח לציבור נאלץ לפתות אותו ברבית כדאית. כלומר, מבחינת ליהמן ואחיו שמעוניינים בכסף זול לעסקיהם, רצוי תקציב ממשלה מאוזן, וברוב המקרים קל להשיגו בעזרת כיווץ ההוצאה הממשלתית.

יותר מזה, ליהמן ואחיו אוהבים תקציב קטן, כלומר, תקציב שתופש רק שיעור קטן מהתמ"ג. כי התקציב, במשמעותו העמוקה, הוא תחנת מעבר לכספי הציבור. מדלת אחת – נכנסים כספי המסים, מדלת שנייה – יוצאת ההוצאה הציבורית. הממשלה, בתווך, מחליטה מאיפה יבוא הכסף ולאן ילך. ולמה, חושבים ליהמן ואחיו, שאנחנו לא נהיה תחנת המעבר לכספי הציבור? נספר לכולם שאנחנו יותר יעילים מהממשלה, ההמונים יבואו ונגזור קופון יפה.

בישראל של שנות ה-2000 ישנו עוד פיתול בעלילה. הוזלת הרבית בשנים האחרונות התאפשרה גם בעזרת ערבויות הממשל האמריקאי. ערבותו של הממשל לחובותיה של ישראל מוזילה את הרבית שהממשלה והעסקים משלמים על אשראי ממקורות חוץ. ערבות זו הותנתה במדיניות ברוח צוותו של בוש: הפרטה, רפורמת מס המקטינה את הכנסות הממשלה והוצאותיה, והגבלת גידול הוצאות הממשלה.

אבל כאשר הכל מסתבך רוצים אותך- ממשלה  
 
ואז, מתברר לפתע שלא ההוצאה הביטחונית היא הבעיה. אמנם היא המואשמת הנצחית, אך חלקה מסך הוצאת התקציב ב-2008 עמד על כ-18%, כמו ב-1998. לצדה, ההוצאה האזרחית – התשלומים עבור חינוך, בריאות ועוד – תפשה גם היא 18% מסך ההוצאה. ההשקעה הממשלתית על תשתיות, שברובן הופרטו בשנים האחרונות, נגסה רק ב-4% מהתקציב. ומי לקח את השאר? החזר החובות שמהווה 32% מההוצאה ותשלומי ההעברה והתמיכות – 28%.

ככל שמצב שוקי הפיננסים בעולם יורע, ממשלת ישראל תידרש לשלם יותר עבור גיוס הכספים שלה והחוב יגדל. יש לשער שגם תשלומי ההעברה – שהם בעיקר קצבאות הביטוח הלאומי – יתפחו עם הידרדרות הצמיחה והתעסוקה. לסעיף התמיכות, מן הסתם, ייכנסו תשלומים לגופים עסקיים שייקלעו לקשיים. ובצד השני, הכנסות הממשלה ממסים יתכווצו בעקבות התכווצות הפעילות העסקית. אם כך יקרה, ושיעור מס החברות או מס ההכנסה על המאיון העליון לא יועלו, גירעון התקציב יתפח, והתשלומים להחזר החוב יגדלו.

כך, בסופו של דבר, ייסגר המעגל שהתחיל בתקציב קטן שבא לתת למגזר הפיננסי את המרחב שלו. מרחב הם קיבלו, אין מה להתלונן, ושכרון החמצן סחרר את שוקי הכספים. מי ישלם עכשיו? לא המגזר הפיננסי, הוא בצרות. שוב אותה גב' כהן, שוב בעלה מהמספרה, שוב החקלאים, שוב התעשיינים.

הבהרות תקציביות (אפילו את תביני)

טוב, איך את תביני בלי שלמדת לתואר שני? הנה משפט המפתח לכל תעמולה, וגם לסיפורי הבדיון בכלכלה. בעוד שכל  מי שאי-פעם לימד חש בעצמותיו – מה שאתה מבין, אתה יכול להסביר. או, איך אומרים בפולנית בסיסית: זה לא קשה, אפילו את תביני.

חייבים לשמור על תקציב ממשלה מאוזן!
 
ממש על פי אותו שכל ישר של ניהול משק בית. טוב יותר בלי אוברדרפט, טוב יותר בלי חוב. עם זאת, משק בית לעתים לוקח משכנתא, ולעתים לווה למימון לימודי בני המשפחה, או לשיפור בריאותם. ובאותה מידה, גם לממשלה לפעמים כדאי ליצור גירעון בתקציבה, ולצבור חוב, על מנת להקדים הוצאות נחוצות. במיוחד שהוצאות מסוימות, כגון שיפור השכלת הציבור או בריאותו עשויות לתרום לצמיחת התוצר ולהגדלת גביית המסים בעתיד.

כמו במשק בית, תקציב הממשלה בנוי מהכנסות והוצאות. במשק בית ההכנסות הן משכר, קצבאות ורווחים על רכוש. בממשלה ההכנסות הן בעיקר ממסים, וגם מרווחים על רכוש שנמצא בידיה (כגון חברות ממשלתיות).

האם משק בית וממשלה זהים לגמרי בהתמודדותם התקציבית? כמובן שלא. יכולתם לגייס אשראי היא שונה, וגם העונש שיוטל על חטאי מימון נלוז אינו דומה בשני המקרים. הגדלת גירעון הממשלה עלולה להיות כרוכה בליבוי אינפלציה. תסריט דומה לא קיים בניהול משק בית. ובכל זאת, ההיגיון הבסיסי של תקציב מאוזן משותף לשני המוסדות.

והגירעון – שלא יעלה על 3% מהתמ"ג!

3% בדיוק? למה? כך נקבע בהסכם מסטריכט, הסכם היסוד של מטבע האירו. שום קו אמיתי לא נחצה בשיעור הזה. רק רצו לנקוב באיזשהו מספר מוסכם, לא גדול מדי ולא קטן מדי.

הכרת יחסיותו של עיקרון ה-3% אינה אומרת שמותר לזלזל בו. כי כמו כל מוסכמה, גם זו נתמכת על ידי הגדולים והחזקים. נותני האשראי, ראשי העסקים הבינלאומיים, הם שעומדים מאחוריה. ובכל זאת, חשוב לדעת שקו ה-3% נפרץ לא פעם על ידי מנהיגות הסדר העולמי. ארה"ב וגרמניה פרצו אותו בשנים 2005-2002. ארה"ב, על פי ההערכות המקובלות, תפרוץ אותו בגדול ב-2008.

אם כך, ברור שאסור להגדיל את ההוצאה!
 
זה הרגע לנפנף לשלום להקבלה בין ממשלה למשק בית. הכנסותיו של משק בית די צפידות: מישהו מבני המשפחה אולי יכול לעבוד עוד כמה שעות בחודש. הכנסותיה של הממשלה גמישות בהרבה, כי הן מתבססות על מסים שאפשר להגדיל. מאז שנות ה-80, בישראל ובכל העולם המתועש הוחלו רפורמות מס רדיקליות. רק החזרת מס החברות בישראל משיעורו המרבי ב-2008 (27%) לשיעורו המרבי בשנת 1986 (61%), תניב לאוצר תוספת הכנסות שנתית שנאמדת ביותר מ-30 מיליארד שקל. פוטנציאל גבייה נוסף טמון גם במס ההכנסה על המאיון העליון ובמסים אחרים. כשההכנסות גדלות, אפשר להגדיל את ההוצאות ללא יצירת גירעון.

אבל ממשלה גדולה מזיקה לכלכלה!

המרכיב הזה הוחדר לדיון ב-30 השנה האחרונות. הוא בא כריאקציה להדגשת תפקידן של הממשלות בשיקום ההרס שלאחר מלחמת העולם השנייה. החתירה לממשלה קטנה מתבטאת במעקב מדוקדק אחר שיעור ההוצאה הציבורית בתמ"ג במדינות שונות. בישראל, למשל, היה שיעור הוצאת הממשלה הרחבה מהתמ"ג ב-2007 46.3%, בדיוק כמו ממוצע האיחוד האירופי, וטיפה יותר מממוצע המדינות המתועשות (43.9%). זאת, על פי נתוני דו"ח בנק ישראל ל-2007. נתוני הדו"ח ל-2006 מעמידים את ישראל (46.5%) מתחת להולנד, פורטוגל, פינלנד, בלגיה, אוסטריה, איטליה, צרפת, דנמרק ושוודיה שבראש (55.9%).

עוד מילה אחת על הגדרת "הממשלה הרחבה". על פי דו"ח בנק ישראל 2007, היא כוללת את הממשלה, המוסד לביטוח לאומי, הרשויות המקומיות, המוסדות ללא כוונת רווח שעיקר הכנסתם מהמגזר הציבורי (קופות החולים, האוניברסיטאות, הישיבות ועוד), ואת המוסדות הלאומיים (הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית וקק"ל). הגדרות כאלה רחבות ומורכבות הן בעייתיות בהשוואה בינלאומית. מן הראוי היה, שבמקביל, תיערך השוואה של שיעור הוצאות הממשלה בלבד. אולי היא תעמיד את ישראל במקום אחר במסדר הבינלאומי.

במיוחד כשאתה צעיר, בריא, ושונא תחבורה ציבורית!

הבחירה ב"ממשלה קטנה", או בהוצאה ציבורית קטנה, היא בעיקרה בחירה במודל ניהול המדינה האמריקני. שיעור ההוצאה הציבורית בתוצר בארה"ב הגיע  ב-2006 ל-36.5%, בעוד שבצרפת הוא עמד על 53.8%, באיטליה – 49.6%, ובשוודיה, כבר אמרנו, 55.9%.

לא סתם השתמשנו במונח "בחירה", כי ליתרונה של הממשלה הקטנה על פני הממשלה הגדולה אין שום הוכחה, וגם לא יכולה להיות. מחקרים מסוימים מראים שלא ניתן להגיע למסקנה חד-משמעית לגבי הקשר בין שיעור הצמיחה ורמת החיים לגודל הממשלה. דהיינו, בשני הקצוות יש מדינות צומחות ולא- צומחות, בעלות רמת חיים גבוהה ורמת חיים נמוכה.

אבל ההשוואות הכלכליות הכמותיות דלות מטיבן. כי מה אם בתקופה מסוימת התמ"ג צומח יותר, או גבוה יותר במדינה כלשהי? התמ"ג, על פי הגדרתו, מיועד לכסות תחום חיים מוגבל. כך גם כל המשתנים הכלכליים המדידים האחרים. טונה של מידע רלוונטי נוסף מפריד בין אורח החיים בצרפת לאורח החיים בארה"ב, כפי שיודע כל מי שאי-פעם אכל במסעדה בשתי הארצות, או נכנס לחנות בגדים ולמספרה בשתיהן. מי ששהה שם תקופה ארוכה או שוחח עם המקומיים מכיר את שאר ההבדלים – מאיכות התחבורה הציבורית ועד לערבות המדינה לקשישים, חולים ומובטלים.

וגם חובב מענה קולי!
 
חשוב לדעת שההתניה על גודל הממשלה אינה נמצאת בכללי מסטריכט, שבאים לבצר את יציבותו הפיננ�
�ית של האירו, ולכן נתפשים כקודקס יציבות בינלאומי. שם, מגבילים את שיעור גירעון התקציב בתוצר (3%) ואת שיעור החוב הציבורי בתוצר (60%), אך לא את גודל הממשלה. ובעצם, גם בדיוני התקציב הפומביים בישראל פחות עוסקים בממשלה קטנה – ממשלה גדולה, רק שעל ידי הצגה לא-בהירה ומוטה של הדברים, גורמים לציבור להבין כאילו הגדלת ההוצאה היא בהכרח הגדלת הגירעון והגדלת החוב.

מאחורי ההצגה המגמתית מסתתרים, כתמיד, כסף וכוח. הקטנת הממשלה, פירושה, העברת עוד ועוד פעילויות לידיים פרטיות. כי כשהממשלה גובה פחות מסים ומוציאה פחות, היא יכולה לממן פחות כבישים, פחות חינוך, פחות בריאות ופחות רווחה. כך ניתנת לגיטימציה לזכיינות פרטית בכל תחום: מסלילת כבישים והפעלתם ועד להקמת מכללות פרטיות.

הפרטת השירותים כרוכה לא רק בדה-לגיטימציה של ההוצאה הציבורית בכללה, אלא גם בשתילת מידע כוזב על איכות השירות שהוענק על ידי המגזר הציבורי בישראל במשך עשרות שנים. את הנקודה הזו כל אחד יכול להבהיר לעצמו כבר עכשיו, מספר שנים לאחר שכמה מהשירותים הציבוריים העיקריים בישראל הופרטו. כמה שילמת קודם? כמה אתה משלם עכשיו? ובעיקר, מה אתה מחבב יותר: את המענה הקולי של המוקדנית בחברה המופרטת שאין-לה-מושג-מה-אתה-רוצה, ולא, היא-לא-יודעת-איך-מגיעים-לממונה-עליה; או את ההמתנה לפקיד שותה-התה בממשלה, שכן ידע על מה אתה מדבר, וכן העביר אותך לממונה גם אם בקצב שלו.

חצי אחוז, ואיך היא יצאה חבולה

 
במבט ראשון, נראה כאילו מפלגת העבודה לא יכלה להמציא תרגיל פוליטי מבריק יותר מדרישתה להגדיל את הוצאת התקציב ב-0.5% מעבר לתוכנית האוצר. תוואי האוצר ל-2009, המוכתב על ידי מדיניות רב-שנתית, נוקב בהגדלת הוצאה של 1.7% לשנה. העבודה דרשה הגדלה של 2.2% לשנה הקרובה. הפרש מחצית האחוז מסתכם בפחות ממיליארד שקל בתקציב כפי שהוא מוגדר לצורך חישוב הגירעון (וב-1.6 מיליארד שקל בתקציב בהגדרתו הרחבה ביותר). משמע, זו תוספת זניחה לגמרי (בסביבות ה-0.1%) לשיעור הגירעון בתמ"ג, וכולם היו אמורים לצאת מרוצים.

מרוצים, כל-אחד מסיבתו

העבודה הייתה יוצאת מרוצה כי כך היא מופיעה בציבור כמי שבצו השקפתה הסוציאל-דמוקרטית דורשת ומשיגה תוספת הוצאה. הממשלה הייתה יוצאת מרוצה כי כך היא נחלצת מהמשבר הקואליציוני. והאוצר היה יוצא מרוצה כי גירעון התקציב לא משתנה באפן משמעותי, והוצאת התקציב –אלוהים גדול! כפי שתיכף נבין מדוע.

חצי אחוז – פחות מהשגיאה בתחזית

בניגוד לתרחיש עד ל-2007, אינפלציית 2008 ואילך מצטיירת כבלתי-יציבה ולכן גם קשה לחיזוי מראש. כי זאת יש לדעת: תחשיבי האוצר מוצגים לציבור ב"מחירים קבועים", דהיינו, ללא התחשבות בהשפעתה של האינפלציה הצפויה. בתקציב נשמרת רזרבה לצורך הפעלתו במחירים שוטפים, או, במילים אחרות, התאמתו לשיעור עליית המחירים במעבר מ-2008 ל-2009.  טווח האי-וודאות לגבי היקף הרזרבה שיש לשמור לשנה הבאה עולה בהרבה על הפרש ה-0.5% בהוצאה או ה-1.6-1.0 מיליארד שקל.

כי איך בונים תקציב?

אחד, גירעון – שהינו ההפרש בין ההוצאה להכנסה – לא גדול מדי (לא יותר מ-3% מהתמ"ג על פי המוסכמה הבינלאומית הרווחת). זאת, משום שגירעון מוביל לצבירת חוב לאומי (נטל על הדורות הבאים), וגירעון גדול מדי עלול ללבות אינפלציה.

שניים, צפי הכנסות התקציב מוכתב על ידי צפי הצמיחה. עיקר הכנסות התקציב בא ממסים, וגביית המסים מתייחסת יחס ישר להיקף הפעילות במשק, כפי שהוא נמדד על ידי התמ"ג. מכאן, שאם האוצר בהנחותיו ל-2009 מסתמך על שיעור צמיחה של 3.5% – דהיינו, שיעור גידול של כ-3.5% בהכנסות התקציב – הסתפקותו בהגדלת הוצאה של 1.7% מצביעה על כך שהוא חותר חזק למזעור חובה של הממשלה כחלק מהתמ"ג, או שהוא חושש שהאינפלציה תנפח את הוצאותיו ואת גירעונו מעבר לניפוח התמ"ג. ייתכן גם שהאוצר לא מאמין בכל לבו בהנחת הצמיחה של 3.5% לשנת 2009.

כך או כך או כך (וייתכן בהחלט שכל שלוש ההשערות נכונות) מתקבל הרושם שהאוצר שם לעצמו חבילת רזרבה סודית בצד – קואליציה מעורערת כמו נישואים מעורערים.
 
ולמי לא סיפרו? – ל"עבודה"  

חבילה זו שימשה את האוצר בדיון הממשלה להגדלת הוצאות התקציב במשרדים השונים, מבלי שמסגרת העל של התקציב נפרצה. דהיינו, הגדלת ההוצאה של 1.7% כלפי השנה שעברה נותרה כפי שהייתה. התסריט הזה הפתיע את מפלגת העבודה בגלל היעדר הכנה מקצועית מספקת בשורותיה. לא די לדון בעקרונות, חייבים להכיר גם את כל רזי תפעול התקציב. שמירת רזרבה גדולה סבירה בהחלט בתנאים הנוכחיים.  האי-ודאות לגבי 2009 חורגת מכל מה שמוכר לנו זה עשרות שנים. מי יכול לערוב לאינפלציה שאינה גבוהה מ-3% ב-2009, גם אם בנק ישראל עושה את מיטבו. ומי יכול להתחייב על תוואי צמיחה מוגדר, כשהחדשות מיפן ומאזור האירו מורות על התכווצות התוצר ברבע השני של 2008, והסיכויים בארה"ב לא נראים טובים יותר. אפשר לבוא בטענות אל האוצר רק בעניין אחד: מדוע שמץ משיטותיו המתוחכמות לא מובא לידיעת הקהל הרחב, ואפילו לא לידיעת ועדת הכספים בכנסת, או לידיעתו של כל פורום מקצועי בכיר אחר.  לא ברור אם אפשר לבוא בטענות אל ראש הממשלה, שבוודאי הובא בסוד העניין, אך מחמת רחשי אהבתו לראש מפלגת העבודה מילא את פיו מים. כך יצא שתרגיל הכוח של מפלגת העבודה הפך אותה לעוד יותר מוחלשת ונלעגת בעיני הציבור.

והיא דווקא יכלה לצאת גדולה
 
במשק לא-צומח, הגדלה משמעותית (תוספת 1.5% ויותר ולא 0.5%) של ההוצאה הממשלתית היא רצויה ועשויה להחזיר את המשק לחיים. הגדלה כזו כרוכה ביצירת גירעון ניכר בתקציב, שאינה רצויה, או, לחליפין, העלאת מסים כדי להרחיב את ההכנסות. ניתן, לדוגמא, להעלות את מס החברות המרבי שירד מ-61% בשנת 1986 ל-27% ב-2008. כל אחוז נוסף של מס חברות יוסיף עוד כמיליארד שקל להכנסות האוצר. כמובן שגם העלאת מס ההכנסה האישי על המאיון העליון היא אפשרית, ועשויה להניב את המיליארדים שלה. כדאי רק לחדד נקודה אחת: לא כל העלאת מסים תועיל, ולא כל הוצאה תניע את המשק, צריך למצוא את השילוב הנכון ביניהן. ואגב, מצעו הכלכלי המתגבש של אובמה בארה"ב מכביד את נטל המס על המאיון העליון, ועוד יותר על האלפיון העליון, על מנת להרחיב תחומי הוצאה ממשלתית נחוצים.

אבל מפלגת העבודה לא דנה באפשרויות האלה. היא חוששת להרגיז כמה בעלי-מאה (ואגב, לא כולם יתרגזו) שלא אוהבים לשלם מס. חבל, כי זה היה עשוי להיות צעדה הראשון במסע הארוך להיות (שוב?) גדולה בעיני הציבור.