הצבעת אי-אמון מתנהלת בכל פורום אפשרי לתקציב 2015, טרם הבאתו לאישור הרשויות. מבקרי התקציב שולפים מדי יום שלל סעיפי הוצאה, שעליהם התחייבה הממשלה, והם לא כלולים בהצעת התקציב בינתיים. עליהום על צד ההוצאה, אף מילה על צדו השני של התקציב, צד ההכנסה. זאת, למרות שאומדן ההכנסות בידיוני לא-פחות מאומדן הוצאות התקציב.
קודם – כלל ההוצאה, רק אחריו – כלל הגירעון. זה סדר העדיפויות שעליו מצהיר לפיד בביטוי "גירעון תוצאתי". הגירעון הוא ההפרש בין הוצאת התקציב שתיקבע, וההכנסה ממסים שתתקבל כתוצאת היקף הפעילות במשק. הממשלה לא תכביד את נטל המס, למרות שידוע די בוודאות שהכנסות המסים בשנת 2015, וכנראה גם בהמשך, לא יהיו משהו. והגירעון? ייצא-מה-שייצא.
התלבטתי אם לכתוב "זילות המחיה-זילות החיים". יחס ישר בין משתנים תמיד מובן יותר מיחס הפוך. אבל "יוקר המחיה" הוא המונח המתוקשר. על כן בחרתי לשים אותו בכותרת.
היסטריה תורנית, לעולם לא נדע מה הציתך הפעם. תחושת הבטן אומרת שהיה זה פרסום נתוני החשבונות הלאומיים לרבע הראשון של 2014 בשבוע שעבר. עוד רבע של צמיחה דלה, שיעור שנתי של 2.1% לעומת הרבע האחרון של 2013. במבט על הסדרה, נראה כי המשק התיישב על קצב צמיחה של 2 עד 3 אחוזים לשנה, לאחר ה-3 אחוזים ויותר שאליהם התרגלנו מסוף 2011 ועד אמצע השנה שעברה.
ירידת המדרגה בצמיחה קוראת לעדכון התחזית ל-2015. תחזיתו האחרונה של בנק ישראל, ב-24 למארס, נקבה בשיעור צמיחה של 3% לשנה הבאה. עכשיו בוודאי קולטים בבנק שהם הגזימו. חייבים לקצץ בתחזית הצמיחה, ובאומדן הכנסות המסים הנגזר ממנה. כמה? בשיעור השקול לאחוז אחד מהתוצר.
טעינו בתחזית? נדבר על משהו אחר להמשיך לקרוא
זו אחת מאשליות הדמוקרטיה התקשורתית של העשורים האחרונים. ארגנו הפגנת המונים, החתימו על עצומה, ו-תשפיעו.
תשפיעו? אין ספק, לממשלה אין ברירה, היא חייבת להגיב על הרעש שמקימים אזרחיה. אבל מי ערב לכך שהיא תגיב באופן שאליו כיוונתם. אולי היא לא תבין בדיוק מה אתם רוצים. אולי היא תעקם את דרישתכם כדי להתאימה לצרכיה. ואולי, סתם ככה, המטחנה הזו הקרויה ממשלה, תמעך את דרישתכם ככה, שלא תכירו אותה במתכונתה הסופית.
באלה המילים אפשר לסכם את הבריחה ממשרת שר האוצר בממשלה המוקמת. כבר שנים רבות שלא מכירים בישראל, ובמדינות מתועשות אחרות, בתורה ממשית לשליטה בכלכלה. את מקומה של תורה כזאת ממלאת קלישאה של תורת הכלכלה. ועובדה, גם אנשים שאינם כלכלנים בהכשרתם, או בניסיונם המקצועי, אינם מתנדבים למלא את תפקיד שר הקלישאה.
יש חיים מחוץ לשיחות הקואליציה, על כך יעידו העדכונים הכלכליים האחרונים. יש חיים, והם מאלצים אותנו להפנות מבט אל מחוץ לביצה המקומית.
תמ"ג גוש האירו צנח ב-0.6% ברבעון האחרון של 2012. זוהי צניחתו העמוקה ביותר מאז 2009. דאגת קברניטי האירו עוד גוברת משום שכמעט כל מדינותיו שוקעות. התמ"ג הגרמני נפל ב-0.6% ברבעון האחרון, והצרפתי – ב0.3%.
תחושת השעמום השתלטה עליי מיד לאחר הבחירות. שעמום, לפעמים, יכול להיות נעים. שעמום מהסוג השוויצרי, לדוגמא. אבל אנחנו לא בשווייץ, אנחנו במזרח התיכון. והשעמום שנפל עליי הוא שעמום מקומי, שעמום חמסיני של תשישות, איני רוצה לומר שעמום של אין-תקווה.
סיכום תקציב 2012, שפורסם בשבוע שעבר, עורר מהומה תקשורתית לא קטנה. מהומה על לא-מאומה: שיעור גירעון של 4.2% מהתמ"ג אינו אמור לגרור אחריו כל כך הרבה התרגשות. אלא שהעיניים כבר נשואות קדימה. התוואי האוטומטי של ההוצאה ל-2013 – תוואי ההוצאה לפני קיצוצים והתאמות – מוביל לגירעון של 5% ויותר. זאת, עוד לפני שבודקים את תחזית ההכנסות לאותה שנה. ההכנסות שאמורות לאזן את התקציב.
מס רגרסיבי, מס פרוגרסיבי – מה הם אומרים לציבור הרחב? הויכוח הסוער על הטלת מע"מ ירקות ופירות מעיד שהם אומרים משהו. כו-לם יודעים שמע"מ הוא מס "רע". כו-לם יודעים שמס הכנסה הוא מס "טוב". הבה ונבדוק את תמונת המסים בישראל לאור הידיעה הזאת. בדיקת הנתונים, בהגדרות זהות על פני תקופה, מתאפשרת הודות לנתונים שפורסמו בדו"ח מנהל הכנסות המדינה 2007.
1986 היא שנת שיא במשקל המס בתמ"ג בישראל, שהגיע באותה שנה ל-44.5%. זאת הייתה השנה הראשונה והקשה שלאחר תוכנית ייצוב המשק. שנת דשדוש בצמיחה ומאמץ עצום לאזן את התקציב. המאמץ שנשא פרי הוביל לירידה ניכרת בחלק המס בתמ"ג בין 1986 ל-1989. מאז הוא מתנדנד סביב שיעור די קבוע, בדומה לחלק שנמדד ב-2007 – כ-37% מהתמ"ג.
חלק המס בתמ"ג הוא המתווה הראשוני של המס. הוא מבטא את עצמת שאיפתה של הממשלה להיות מעורבת בחיי אזרחיה. המס הוא עיקר הכנסת הממשלה, והוצאת רוב הממשלות לא חורגת בהרבה מהכנסתן בגלל מחויבותן לאיזון תקציבי. מכאן, שהחזקת משקל מס מהתמ"ג די קבוע לאורך זמן ודי באמצע בהשוואה בינלאומית מעידה על נטייתה של הממשלה לסייג את מעורבותה. היא במכוון לא מגדילה את הוצאותיה מעבר לגידול התוצר, ולא מתיימרת להוביל צמיחה בעזרת יוזמותיה. זה אינו ביטוי של ערכים בלבד. זוהי הצהרת אמונות ודעות מקצועיות. הצהרתן הברורה של כל ממשלות ישראל – להוציא ממשלת רבין של שנות ה-90 שהעלתה את חלק המס בתמ"ג באופן ברור – על אמונתן בשוק החופשי, וספקנותן כלפי כוחה של הממשלה להוביל צמיחה.
ירידת חלק המס בתמ"ג היא אפוא המסר של מדיניות התקציב בתקופת 2007-1986. בואו נבדוק היכן הירידה הזו התרחשה. משקל המסים העקיפים בסך התמ"ג ירד ברציפות מ-20.8% ב-1986 ל-16.5% ב-2007. משקל המסים הישירים על חברות ועצמאים ירד גם הוא מ-13.5% ל-10.4%. רק משקל המסים הישירים על שכירים חזר ב-2007 לאותו מקום שבו היה ב-1986 – 10.2% בהתחלת התקופה ו-10.3% בסופה.
זווית הסתכלות אחרת מראה כי תרומתם של המסים העקיפים לסך תקבולי המס, המכילים גם את דמי הביטוח הלאומי ומס הבריאות, ירדה מכ-47% ב-1986 לכ-44% ב-2007. חלקם של המסים הישירים על חברות ועצמאים ירד מ-30% ב-1986 ל-28% ב-2007. ומנגד, חלקם של המסים הישירים על שכירים בסך המסים עלה מ-23% 1986 ל-28% ב-2007.
חלקו של כל מס בתמ"ג וחלקו של כל מס מסך המסים מוכתב לא רק על ידי מדיניות המסים אלא גם על ידי תהפוכות הכלכלה. תנודתי במיוחד הוא מס החברות, המוטל על רווח – חלק שאריתי שמגיב מהר לגאות ושפל. מס החברות מוטל לא רק על רווחי הייצור השוטף אלא גם על הרווחים הנובעים ממכירת נכסים חד-פעמית, מה שמגביר את המקריות בנתוני שנה אחת שלו. ובכל זאת, ניתן להאמין שההשוואה בין 1986 ל-2007 מייצגת מגמה, משום שמרחק 21 השנה ביניהן מקהה את השפעתן של התנודות המקריות.
דרך נוספת לרדת אל הכוונה העומדת מאחרי התפתחות המסים לאורך התקופה היא על ידי מעקב ישיר אחר שיעורו של כל מס. נתחיל במסים העקיפים ומס ערך מוסף בראשם. במע"מ, למרבה הפלא לא חל שינוי חד-משמעי לאורך התקופה. מ-1985 ועד היום הוא מתנדנד בין 15% ל-18%. מהו, אם כן, רכיב המסים העקיפים שהופחת כל כך בין 1986 ל-2007? אלה המכסים והמסים האחרים על יבוא ממדינות שאינן ארה"ב או האיחוד האירופי שהורדו משיעורים ניכרים כמעט עד לאפס בחשיפה ליבוא של 1991 עד 2001. עדות לכך ניתן לראות מהקיטון המרשים בחלקם של המסים העקיפים בין 1995 (שנה שבה חלה התקדמות רבה בחשיפה) ל-2007.
שרטוט ברור של קו המדיניות ניתן לגלות גם בהתפתחות המסים הישירים על חברות ועצמאים. מה שקוצץ שם באופן הכי ברור הוא מס החברות – המס על רווחיהן הלא-מחולקים של החברות. שיעורו לכלל החברות הגיע ל-61% ב-1986 ול-29% ב-2007. שיעורו לחברות תעשייתיות הגיע ל-52% ב-1986 ול-29% ב-2007. העדפת התעשייה בוטלה במהלך התקופה ועל כך נרחיב בהמשך. עוד נטל שהוסר מעל כתפי המעסיקים הוא דמי הביטוח הלאומי שעמדו על 15.8% מסך תשלומי השכר בשנת 1986 ושיעורם ב-2007 הגיע ל-5.6%. מס אחר על התעסוקה – מס מעסיקים – ששיעור היה 7% בשנת 1986 בוטל כליל.
הניסיון להבין מה קרה במס ההכנסה על יחידים הוא המורכב ביותר, כי במס זה נעשו רפורמות אחר רפורמות. המדד הפשוט ביותר – שיעור המס התחילי ושיעור המס העליון – מצביע על ירידה בולטת: מ-20% בשיעור התחילי ב-1986 ל-10% ב-2007, ומ-60% בשיעור העליון ב-1986 ל-48% ב-2007. אך זה אינו כל הסיפור. ישנן מדרגות ביניים וצריך לבדוק מה קרה לכל אחת מהן. ישנה שורה ארוכה של זיכויים ופטורים. ישנם דמי הביטוח הלאומי ששיעורם הועלה במהלך התקופה, והם מכילים תעריף רגיל ותעריף מופחת. ישנה תקרה – רמת ההכנסה המרבית שעליה משלמים ביטוח לאומי – והיא הוגבהה משלוש פעמים השכר הממוצע ב-1986, לחמש פעמים ב-2007, ולעשר פעמים בתקציב 2010-2009 . מס הבריאות ששולם רק על ידי חברי קופות החולים ב-1985 הוא מס לכולם עכשיו בשיעור רגיל ובשיעור מופחת. לאלה נוסף במהלך התקופה מס על רווחי השקעות בורסה וחסכונות בנקים.
מהתיאור עד כאן ניתן לקלוט עד כמה תמונת המס היא מורכבת ומרובת פרטים. כל כך מורכבת שנדמה שניתוח מדוקדק מדי שלה לא יוביל אותנו לשום מקום. משום כך בחרתי בדרך ההפוכה: ניסיון למצות את התמונה בעזרת כמה הכללות שאינן נתונות בספק. כדאי עוד לומר שארבעת הרכיבים: מס ההכנסה על יחידים, מס חברות, מע"מ ודמי הביטוח הלאומי מהווים כ-70% מסך גביית המסים בישראל, ולכן ניתוחם תופש את העיקר.
הכללה ראשונה מתייחסת למע"מ. לוח של מנהל הכנסות המדינה באוצר (המעודכן לינואר 2007) מצי
ג את שיעור המע"מ הסטנדרטי ב-27 מדינות האיחוד האירופי. באותה תקופה היה שיעור המע"מ בישראל 15.5% וכעת הוא 16%. רק בשלוש מתוך 27 המדינות שבלוח, המע"מ משתווה או נופל במעט מזה של ישראל היום והוא נע בטווח של 16%-15%. שיעור המע"מ הממוצע במדינות האיחוד הוא 19.5%. ב-12 ממדינות הטבלה מגיע המע"מ ל-20% ויותר.
המע"מ בלוח נראה גבוה, אבל על פי הגדרתו זהו המע"מ הסטנדרטי, מע"מ שמכסה את רוב המוצרים אך לא את כולם. במדינות רבות נהוגה דיפרנציאציה במע"מ על פי יעדים כלכליים וחברתיים. כל אחוז של מע"מ בישראל גבה ב-2007 כ-3.5 מיליארד שקל. ניתן להעלות את שיעורו במעט על פי ההשוואה הבינלאומית אך זה אינו מקור לתוספת גבייה בהיקף גדול. גם המהומה הפוליטית שמשתררת בישראל בכל פעם שהמע"מ מוזכר אומרת שכאן לא יצליחו לגייס עוד הרבה מאד כסף.
תחושה דומה מתקבלת מבדיקת המסים הישירים על השכירים. עובדה, שיעור המס הזה בתמ"ג נותר די קבוע במשך יותר מעשרים שנה. מעניין עוד יותר לראות, כי מסך תשלומי מס ההכנסה הביטוח הלאומי וביטוח הבריאות ב-2007 60% מקורם בעשירון העליון ועוד 19% בעשירון התשיעי. כן, מתשלומי המס הישיר על יחידים בישראל כ-80% נופלים על שני עשירונים בלבד. ומה הפלא? חמשת העשירונים התחתונים כמעט ולא משלמים דבר, ושלושת הבאים אחריהם משלמים מעט. הכל מתרכז בשני עשירונים, וכשבודקים את מס ההכנסה בלבד – 85% ממנו נובעים משני העשירונים העליונים.
הכנסתו הממוצעת של העשירון העליון היא 35 אלף שקל לחודש, ושל העשירון התשיעי – 15 אלף שקל לחודש. כלומר, אם מחפשים היכן להכביד את נטל מס ההכנסה הרי זה לא שם, אלא במאון העליון שהכנסתו הממוצעת היא כ-110 שקל לחודש. הכבדת המס למעלה מומלצת מטעמי היגיינה ציבורית, אך אין לצפות ממנה לנס גבייה כי מתוחכמי המאון ההוא טובים בתכנוני מס יצירתיים.
פוטנציאל גבייה ממשי טמון רק במסים הישירים על חברות ועצמאים. כאמור, שיעור מס החברות המרבי צנח מ-61% ב-1986 ל-26% היום. כל אחוז של מס כזה גבה על פי הערכות האוצר כ-750 מיליון שקל בשנת 2009, והרבה יותר בשנות גאות כלכלית. גם דמי הביטוח הלאומי על המעסיק ששיעורם הופחת מ-15.8% ב-1986 ל-5.6% ב-2007 הם מקור הכנסה לא רע. כל אחוז שלהם ב-2007 היה שווה יותר מ-2 מיליארד שקל.
ההתמקדות בשנים 2007-1986 מחברת את תמונת המס למכלול הגדול של המקרו-כלכלה מאז תוכנית ייצוב המשק ועד היום, ובייחוד לשני צעדי מדיניות מרכזים: ראשית, העברת קביעת שער החליפין מידי הממשלה לידי השוק החופשי – מה שגרר שקל מיוסף לאורך חלקים ניכרים של התקופה. שנית, פתיחה גורפת של המשק ליבוא, המכונה "החשיפה", שפגעה קשות במגזר המייצר לשוק המקומי וחיסלה מגזרים שלמים שלו.
הממשלה, שהרגישה חובה לפצות את היצרנים, עשתה זאת באמצעות הורדת מס החברות ודמי הביטוח הלאומי. הורדת מס החברות בישראל דומה לזו שהונהגה באותן שנים בכל המדינות המתועשות – מה שלכאורה מהווה נימוק לטובתה. אלא שהורדה זו לא הוחלה רק על המגזר המייצר והחשוף לתחרות בינלאומית, היא הוחלה על כל החברות העסקיות. יותר מזה, בניגוד לעבר שבו היה הבדל בין המס לתעשייה (52%) למס לשאר המגזרים (61%) כעת השיעור אחיד לכולם. וכדאי לשאול אם אמנם פירמת עורכי דין, משרד פרסום או יבואן הרשומים כחברה, צריכים ליהנות מאותם תנאים מיטיבים כמו התעשייה, החקלאות או התיירות.
שאלה נוספת היא עד כמה המס בכלל משפיע על שיקולי המשקיעים. זהו מס על רווחי חברות לא- מחולקים שאמורים על פי התיאוריה להיות מופנים להצמחת החברה. והנה, בשני העשורים האחרונים אנו רואים שהכסף שנעזב לידי החברות מופנה בעיקר לתגמול מנהלים דמיוני ולשעשועים פיננסיים. זאת בזמן שההשקעה היצרנית בישראל ובמדינות המתועשות די מדשדשת.
ומעל לכל, שאלת השאלות נוגעת להפחתה הניכרת בשיעור מס החברות, שגררה אחריה הפסד הכנסות תקציב של עשרות מיליארדי שקלים בשנה. איבוד כספי המס מוביל את הממשלה לחיסול אמצעי ההתערבות הפעילה שלה בייצור, כגון החוק לעידוד השקעות הון, ובאופן כללי יותר – להקטנת מעורבותה במשק. כך יוצא שהייצור והייצוא – נפגעי שער החליפין המיוסף והחשיפה ליבוא – זוכים לסיוע ממשלתי הולך ומתמזער. בה בעת (האם בלי קשר לכל זה?) גדל מאוד הקיטוב בהתחלקות ההכנסות בישראל. הכנסתם של רוב תושבי המדינה היום אינה מאפשרת לגבות מהם מס הכנסה משמעותי.
כך יוצא גם שבתשלום מס ההכנסה בישראל נושאים בעיקר שני העשירונים העליונים. הם המממנים את החיים הציבוריים במדינה. בדיון הפילוסופי הקלאסי על המדינה ותכליתה, השתכרות נאותה והשתתפות נאותה בתשלום המסים נחשבים לאחד מהתנאים ההכרחיים לאזרחות, ולא בכדי. על כן נראה ששלילת זכותם של רוב תושבי מדינת ישראל לתרום תרומת מס משמעותית הופכת אותם לאזרחים סוג ב'. אזרחים סוג ב', כידוע, אדישים לדמוקרטיה.
*גרסה קודמת של המאמר התפרסמה בגיליון 43 של כתב העת 'חברה'.
עידן השוק החופשי 