תגית: החשיפה

הזכות לשלם מס בישראל

מס רגרסיבי, מס פרוגרסיבי – מה הם אומרים לציבור הרחב? הויכוח הסוער על הטלת מע"מ ירקות ופירות מעיד שהם אומרים משהו. כו-לם יודעים שמע"מ הוא מס "רע". כו-לם יודעים שמס הכנסה הוא מס "טוב". הבה ונבדוק את תמונת המסים בישראל לאור הידיעה הזאת. בדיקת הנתונים, בהגדרות זהות על פני תקופה, מתאפשרת הודות לנתונים שפורסמו בדו"ח מנהל הכנסות המדינה 2007.

1986 היא שנת שיא במשקל המס בתמ"ג בישראל, שהגיע באותה שנה ל-44.5%. זאת הייתה השנה הראשונה והקשה שלאחר תוכנית ייצוב המשק. שנת דשדוש בצמיחה ומאמץ עצום לאזן את התקציב. המאמץ שנשא פרי הוביל לירידה ניכרת בחלק המס בתמ"ג בין 1986 ל-1989. מאז הוא מתנדנד סביב שיעור די קבוע, בדומה לחלק שנמדד ב-2007 – כ-37% מהתמ"ג.

חלק המס בתמ"ג הוא המתווה הראשוני של המס. הוא מבטא את עצמת שאיפתה של הממשלה להיות מעורבת בחיי אזרחיה. המס הוא עיקר הכנסת הממשלה, והוצאת רוב הממשלות לא חורגת בהרבה מהכנסתן בגלל מחויבותן לאיזון תקציבי. מכאן, שהחזקת משקל מס מהתמ"ג די קבוע לאורך זמן ודי באמצע בהשוואה בינלאומית מעידה על נטייתה של הממשלה לסייג את מעורבותה. היא במכוון לא מגדילה את הוצאותיה מעבר לגידול התוצר, ולא מתיימרת להוביל צמיחה בעזרת יוזמותיה. זה אינו ביטוי של ערכים בלבד. זוהי הצהרת אמונות ודעות  מקצועיות. הצהרתן הברורה של כל ממשלות ישראל – להוציא ממשלת רבין של שנות ה-90 שהעלתה את חלק המס בתמ"ג באופן ברור – על אמונתן בשוק החופשי, וספקנותן כלפי כוחה של הממשלה להוביל צמיחה.

ירידת חלק המס בתמ"ג היא אפוא המסר של מדיניות התקציב בתקופת 2007-1986. בואו נבדוק היכן הירידה הזו התרחשה. משקל המסים העקיפים בסך התמ"ג ירד ברציפות מ-20.8% ב-1986 ל-16.5% ב-2007. משקל המסים הישירים על חברות ועצמאים ירד גם הוא מ-13.5% ל-10.4%. רק משקל המסים הישירים על שכירים חזר ב-2007 לאותו מקום שבו היה ב-1986 – 10.2% בהתחלת התקופה ו-10.3% בסופה.

זווית הסתכלות אחרת מראה כי תרומתם של המסים העקיפים לסך תקבולי המס, המכילים גם את דמי הביטוח הלאומי ומס הבריאות, ירדה מכ-47% ב-1986 לכ-44% ב-2007. חלקם של המסים הישירים על חברות ועצמאים ירד מ-30% ב-1986 ל-28% ב-2007. ומנגד, חלקם של המסים הישירים על שכירים בסך המסים עלה מ-23% 1986 ל-28% ב-2007.

חלקו של כל מס בתמ"ג וחלקו של כל מס מסך המסים מוכתב לא רק על ידי מדיניות המסים אלא גם על ידי תהפוכות הכלכלה. תנודתי במיוחד הוא מס החברות, המוטל על רווח – חלק שאריתי שמגיב מהר לגאות ושפל. מס החברות מוטל לא רק על רווחי הייצור השוטף אלא גם על הרווחים הנובעים ממכירת נכסים חד-פעמית, מה שמגביר את המקריות בנתוני שנה אחת שלו. ובכל זאת, ניתן להאמין שההשוואה בין 1986 ל-2007 מייצגת מגמה, משום שמרחק 21 השנה ביניהן מקהה את השפעתן של התנודות המקריות.

דרך נוספת לרדת אל הכוונה העומדת מאחרי התפתחות המסים לאורך התקופה היא על ידי מעקב ישיר אחר שיעורו של כל מס. נתחיל במסים העקיפים ומס ערך מוסף בראשם. במע"מ, למרבה הפלא לא חל שינוי חד-משמעי לאורך התקופה. מ-1985 ועד היום הוא מתנדנד בין 15% ל-18%. מהו, אם כן, רכיב המסים העקיפים שהופחת כל כך בין 1986 ל-2007? אלה המכסים והמסים האחרים על יבוא ממדינות שאינן ארה"ב או האיחוד האירופי שהורדו משיעורים ניכרים כמעט עד לאפס בחשיפה ליבוא של 1991 עד 2001. עדות לכך ניתן לראות מהקיטון המרשים בחלקם של המסים העקיפים בין 1995 (שנה שבה חלה התקדמות רבה בחשיפה) ל-2007.

שרטוט ברור של קו המדיניות ניתן לגלות גם בהתפתחות המסים הישירים על חברות ועצמאים. מה שקוצץ שם באופן הכי ברור הוא מס החברות – המס על רווחיהן הלא-מחולקים של החברות. שיעורו לכלל החברות הגיע ל-61% ב-1986 ול-29% ב-2007. שיעורו לחברות תעשייתיות הגיע ל-52% ב-1986 ול-29% ב-2007. העדפת התעשייה בוטלה במהלך התקופה ועל כך נרחיב בהמשך. עוד נטל שהוסר מעל כתפי המעסיקים הוא דמי הביטוח הלאומי שעמדו על 15.8% מסך תשלומי השכר בשנת 1986 ושיעורם ב-2007 הגיע ל-5.6%. מס אחר על התעסוקה – מס מעסיקים – ששיעור היה 7% בשנת 1986 בוטל כליל.

הניסיון להבין מה קרה במס ההכנסה על יחידים הוא המורכב ביותר, כי במס זה נעשו רפורמות אחר רפורמות. המדד הפשוט ביותר – שיעור המס התחילי ושיעור המס העליון – מצביע על ירידה בולטת: מ-20% בשיעור התחילי ב-1986 ל-10% ב-2007, ומ-60% בשיעור העליון ב-1986 ל-48% ב-2007. אך זה אינו כל הסיפור. ישנן מדרגות ביניים וצריך לבדוק מה קרה לכל אחת מהן. ישנה שורה ארוכה של זיכויים ופטורים. ישנם דמי הביטוח הלאומי ששיעורם הועלה במהלך התקופה, והם מכילים תעריף רגיל ותעריף מופחת. ישנה תקרה – רמת ההכנסה המרבית שעליה משלמים ביטוח לאומי – והיא הוגבהה משלוש פעמים השכר הממוצע ב-1986, לחמש פעמים ב-2007, ולעשר פעמים בתקציב 2010-2009 . מס הבריאות ששולם רק על ידי חברי קופות החולים ב-1985 הוא מס לכולם עכשיו בשיעור רגיל ובשיעור מופחת. לאלה נוסף במהלך התקופה מס על רווחי השקעות בורסה וחסכונות בנקים.

מהתיאור עד כאן ניתן לקלוט עד כמה תמונת המס היא מורכבת ומרובת פרטים. כל כך מורכבת שנדמה שניתוח מדוקדק מדי שלה לא יוביל אותנו לשום מקום. משום כך בחרתי בדרך ההפוכה: ניסיון למצות את התמונה בעזרת כמה הכללות שאינן נתונות בספק. כדאי עוד לומר שארבעת הרכיבים: מס ההכנסה על יחידים, מס חברות, מע"מ ודמי הביטוח הלאומי מהווים כ-70% מסך גביית המסים בישראל, ולכן ניתוחם תופש את העיקר.

הכללה ראשונה מתייחסת למע"מ. לוח של מנהל הכנסות המדינה באוצר (המעודכן לינואר 2007) מצי
ג את שיעור המע"מ הסטנדרטי ב-27 מדינות האיחוד האירופי. באותה תקופה היה שיעור המע"מ בישראל 15.5% וכעת הוא 16%. רק בשלוש מתוך 27 המדינות שבלוח, המע"מ משתווה או נופל במעט מזה של ישראל היום והוא נע בטווח של 16%-15%. שיעור המע"מ הממוצע במדינות האיחוד הוא 19.5%. ב-12 ממדינות הטבלה מגיע המע"מ ל-20% ויותר.

המע"מ בלוח נראה גבוה, אבל על פי הגדרתו זהו המע"מ הסטנדרטי, מע"מ שמכסה את רוב המוצרים אך לא את כולם. במדינות רבות נהוגה דיפרנציאציה במע"מ על פי יעדים כלכליים וחברתיים. כל אחוז של מע"מ בישראל גבה ב-2007 כ-3.5 מיליארד שקל. ניתן להעלות את שיעורו במעט על פי ההשוואה הבינלאומית אך זה אינו מקור לתוספת גבייה בהיקף גדול. גם המהומה הפוליטית שמשתררת בישראל בכל פעם שהמע"מ מוזכר אומרת שכאן לא יצליחו לגייס עוד הרבה מאד כסף.

תחושה דומה מתקבלת מבדיקת המסים הישירים על השכירים. עובדה, שיעור המס הזה בתמ"ג נותר די קבוע במשך יותר מעשרים שנה. מעניין עוד יותר לראות, כי מסך תשלומי מס ההכנסה הביטוח הלאומי וביטוח הבריאות ב-2007 60% מקורם בעשירון העליון ועוד 19% בעשירון התשיעי. כן, מתשלומי המס הישיר על יחידים בישראל כ-80% נופלים על שני עשירונים בלבד. ומה הפלא? חמשת העשירונים התחתונים כמעט ולא משלמים דבר, ושלושת הבאים אחריהם משלמים מעט. הכל מתרכז בשני עשירונים, וכשבודקים את מס ההכנסה בלבד – 85% ממנו נובעים משני העשירונים העליונים.

הכנסתו הממוצעת של העשירון העליון היא 35 אלף שקל לחודש, ושל העשירון התשיעי – 15 אלף שקל לחודש. כלומר, אם מחפשים היכן להכביד את נטל מס ההכנסה הרי זה לא שם, אלא במאון העליון שהכנסתו הממוצעת היא כ-110 שקל לחודש. הכבדת המס למעלה מומלצת מטעמי היגיינה ציבורית, אך אין לצפות ממנה לנס גבייה כי מתוחכמי המאון ההוא טובים בתכנוני מס יצירתיים.

פוטנציאל גבייה ממשי טמון רק במסים הישירים על חברות ועצמאים. כאמור, שיעור מס החברות המרבי צנח מ-61% ב-1986 ל-26% היום. כל אחוז של מס כזה גבה על פי הערכות האוצר כ-750 מיליון שקל בשנת 2009, והרבה יותר בשנות גאות כלכלית. גם דמי הביטוח הלאומי על המעסיק ששיעורם הופחת מ-15.8% ב-1986 ל-5.6% ב-2007 הם מקור הכנסה לא רע. כל אחוז שלהם ב-2007 היה שווה יותר מ-2 מיליארד שקל.

ההתמקדות בשנים 2007-1986 מחברת את תמונת המס למכלול הגדול של המקרו-כלכלה מאז תוכנית ייצוב המשק ועד היום, ובייחוד לשני צעדי מדיניות מרכזים: ראשית, העברת קביעת שער החליפין מידי הממשלה לידי השוק החופשי – מה שגרר שקל מיוסף לאורך חלקים ניכרים של התקופה. שנית, פתיחה גורפת של המשק ליבוא, המכונה "החשיפה", שפגעה קשות במגזר המייצר לשוק המקומי וחיסלה מגזרים שלמים שלו.

הממשלה, שהרגישה חובה לפצות את היצרנים, עשתה זאת באמצעות הורדת מס החברות ודמי הביטוח הלאומי. הורדת מס החברות בישראל דומה לזו שהונהגה באותן שנים בכל המדינות המתועשות – מה שלכאורה מהווה נימוק לטובתה. אלא שהורדה זו לא הוחלה רק על המגזר המייצר והחשוף לתחרות בינלאומית, היא הוחלה על כל החברות העסקיות. יותר מזה, בניגוד לעבר שבו היה הבדל בין המס לתעשייה (52%) למס לשאר המגזרים (61%) כעת השיעור אחיד לכולם. וכדאי לשאול אם אמנם פירמת עורכי דין, משרד פרסום או יבואן הרשומים כחברה, צריכים ליהנות מאותם תנאים מיטיבים כמו התעשייה, החקלאות או התיירות.

שאלה נוספת היא עד כמה המס בכלל משפיע על שיקולי המשקיעים. זהו מס על רווחי חברות לא- מחולקים שאמורים על פי התיאוריה להיות מופנים להצמחת החברה. והנה, בשני העשורים האחרונים אנו רואים שהכסף שנעזב לידי החברות מופנה בעיקר לתגמול מנהלים דמיוני ולשעשועים פיננסיים. זאת בזמן שההשקעה היצרנית בישראל ובמדינות המתועשות די מדשדשת.

ומעל לכל, שאלת השאלות נוגעת להפחתה הניכרת בשיעור מס החברות, שגררה אחריה הפסד הכנסות תקציב של עשרות מיליארדי שקלים בשנה. איבוד כספי המס מוביל את הממשלה לחיסול אמצעי ההתערבות הפעילה שלה בייצור, כגון החוק לעידוד השקעות הון, ובאופן כללי יותר – להקטנת מעורבותה במשק. כך יוצא שהייצור והייצוא – נפגעי שער החליפין המיוסף והחשיפה ליבוא – זוכים לסיוע ממשלתי הולך ומתמזער. בה בעת (האם בלי קשר לכל זה?) גדל מאוד הקיטוב בהתחלקות ההכנסות בישראל. הכנסתם של רוב תושבי המדינה היום אינה מאפשרת לגבות מהם מס הכנסה משמעותי.

כך יוצא גם שבתשלום מס ההכנסה בישראל נושאים בעיקר שני העשירונים העליונים. הם המממנים את החיים הציבוריים במדינה. בדיון הפילוסופי הקלאסי על המדינה ותכליתה, השתכרות נאותה והשתתפות נאותה בתשלום המסים נחשבים לאחד מהתנאים ההכרחיים לאזרחות, ולא בכדי. על כן נראה ששלילת זכותם של רוב תושבי מדינת ישראל לתרום תרומת מס משמעותית הופכת אותם לאזרחים סוג ב'.  אזרחים סוג ב', כידוע, אדישים לדמוקרטיה.

*גרסה קודמת של המאמר התפרסמה בגיליון 43 של כתב העת 'חברה'.

ניפגש בטווח הארוך

הפרק הבא מתוך הספר "ברוכים הבאים לשוק החופשי" הוא האחרון מתוך שלושה פרקים העוסקים במדיניות היבוא של ישראל. גירסתו המוקדמת התפרסמה כאן בטור צד. הגירסה הנוכחית עודכנה לקראת פרסומה בספר. הפרק הראשון סוקר את מדיניות היבוא מז קום המדינה. הפרק השני מתמקד בחשיפה ליבוא של שנות ה-90. הפרק השלישי מתאר ומנתח את השלכותיה של מדיניות יבוא ליברלית (מדי) על היציבות הכלכלית הוחברתית בישראל.

יעדה המפורש של הפתיחה ליבוא הוא ארגון המשק במתכונת יעילה יותר. או, בנוסח אחר, שחרור אמצעי הייצור מהמקום שבו אינם ממצים את כישוריהם כדי שיעברו למקום שבו הם מסוגלים לתרום את מרבם. המונח "יעילות" מצלצל יפה, אך חשוב להבין כי התייעלות אין פירושה בהכרח תעסוקה מלאה. ייתכנו מצבים שבהם חלק מגורמי הייצור שקודם לכן הועסקו יהיו בטלים, ועדיין תפוקת המשק תגדל הודות להתארגנות מחדש. ולכן היעילות לעולם אינה השיקול הבלעדי, וממשלות בדרך כלל מחויבות לאספקת משרות לכל מי שחפץ. גם בישראל, כשנדונה תכנית החשיפה ליבוא, היא כוונה במוצהר לשמור על היקף התעסוקה ההתחלתי ואף להרחיבו לפי גידול האוכלוסייה. אך כשבודקים לאחור מוצאים כי שיעור האבטלה עולה ברציפות מ-6.7% ב-1996 עד לשיא של 10.7% ב-2003, ו-10.4% ב-2004. שיעורים קרובים לאלה נמדדו רק פעמים בודדות מאז הצגת הסטטיסטיקה המסודרת באמצע שנות החמישים. פעם אחת במיתון של 1967 (10.4%), ופעם שנייה בתחילת קליטת גל העלייה מחבר העמים (10.6% ב-1991, ו-11.2% ב-1992). שיעור האבטלה ירד בתלילות לאחר מכן, אך היה עדיין גבוה ב-2005 ו-2006 (9.0% ו-8.4%). בראשית 2008, הגיע לכ-6%, שיעור שהיום נחשב לסביר ובעבר נחשב לאבטלה שיש לטפל בה.

חייבים להדגיש כי ירידת האבטלה הושגה בעזרת החמרה ניכרת בתנאי הזכאות לדמי אבטלה והבטחת הכנסה, ושימוש באמצעים כגון תוכנית ויסקונסין  שכופים על המועסקים תעסוקות שאינן מושכות בעיניהם. ובכל מקרה, מפוטרי התעשייה לא חזרו אליה לתפקידים חלופיים. רובם הופנו לפרנסות זמניות ופחות משתלמות בשירותים (ניקיון, שמירה, מלצרות, זבנות ועוד).

השינוי לרעה בדפוסי התעסוקה מעורר תהיות לגבי הצלחתה של היערכות המשק על פי עקרונות החשיפה. נכון, יש עוד גורמים שיכולים להיחשד כמעורבים. למשל הריבית  הגבוהה, ייסוף המטבע, הריסון התקציבי והרקע המדיני-ביטחוני. אך זיהוי גורמים אלו, אף שהוא מספק הסבר חלקי, אינו עונה על השאלה מדוע הקיפאון ואף ההתכווצות בתעסוקה מתרכזים בענפים מסוימים. ובוודאי אינו מבהיר מדוע הלכו לחשיפה אם הרקע היה כזה שאינו מבטיח פיצוי מהיר למשרות שנמחקו. ומכל מקום, יותר מעשור מאז תחילת החשיפה ועוד שנים של דיבורים מקדימים – ואין שום עדות לכך שהחשיפה אכן דרבנה להקמת מקומות עבודה חדשים במקומם של אלה שנגוזו.

אפשר להצביע בוודאות רק על הגשמת צד אחד של המשוואה: אותם ענפים, כושלים לכאורה, אכן דוכאו ואפילו חוסלו. מספר המועסקים בטקסטיל והלבשה צנח מכ-52 אלף איש ב-1996, לכ-18 אלף איש ב-2007, והוא ממשיך בנטייתו למטה. שאר ענפי התעשייה המסורתיים (מזון, עור, עץ ורהיטים, נייר, דפוס) גם הם התכווצו או שמרו כל אחד פחות או יותר על ממדיו המקוריים. כקבוצה הם הקטינו את היקפם בכ-8,000 איש ב-11 שנים – תקופה שבה נוספו לאוכלוסיית ישראל כמעט 1.5 מיליון נפש וכוח העבודה תפח ביותר מ-700 אלף איש. במילים אחרות, התעשייה המסורתית בישראל סיימה בשנות התשעים את תפקידה כמעסיקה לאומית.  מצבם של הענפים בדרגת הביניים הטכנולוגית לא טוב יותר. ברובם, נרשמה ירידה בתעסוקה, וכקבוצה הם איבדו 5,000 איש בתקופה הנסקרת. קצת גידול נרשם בענף הכימיה – כ-7,000 איש בתוך יותר מעשור. ובעצם פרח רק מגזר אחד מצומצם מאוד – אלקטרוניקה. היקף התעסוקה בו טיפס מכ-48 אלף איש ב-1996 לכ-70 אלף איש ב-2007.

מעניין לראות את מעמדו הייחודי של ענף המזון. מספר המועסקים בו גדל ב-4,000 איש מ-1996 ל-2007. מזון וטקסטיל-הלבשה היו המעסיקים החשובים בתעשייה בשנת 1996 – 56 אלף עובדים בראשון, ו-42 אלף עובדים בשני. לעומת הטקסטיל שהולך ונגוז, המזון שומר על היקפו מאז ראשית החשיפה. השוני בהתפתחות שני הענפים משקף את מידת חשיפתם השונה ליבוא. קבוצת הטקסטיל חשופה לגמרי, ענף המזון (בעיקר נגזרות ישירות של תוצרת חקלאית מקומית כגון מוצרי חלב) עדיין מוגן על ידי הממשלה במידה רבה. אך הגנתו העיקרית של המזון היא "הגנה טבעית" – עלות הובלה גבוהה בגלל נטיית המוצרים להתקלקל, דרישת הכשרות שחוסמת כניסת מוצרים לארץ, והעדפה לטעם מקומי.

ובניגוד למזון, חשוב להבחין בקריסתו של ספק תעסוקה ראשי נוסף. ענף מוצרי המתכת איבד 9,000 עובדים בין 1996 ל-2007. זהו בעיקר סיפורה של התעשייה הביטחונית, שהפכה לשק חבטות מאז הפניית הרכש הביטחוני לארה"ב בעקבות הסיוע האמריקאי.

תוצאת התהליך של שנות התשעים היא הקצנת מבנה התעשייה בישראל. השוואה בין-לאומית שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה [הודעה לעיתונות 9.5.05] מעמידה את ישראל בראש מסדר ייצוא הטכנולוגיה של 29 המדינות המתועשות ביותר (OECD). ההשוואה בודקת את שיעור ייצוא הטכנולוגיה העילית (אלקטרוניקה, כלי טיס ותרופות) מסך היצוא התעשייתי ב-2001. בישראל ובאירלנד שיעור זה מגיע לכ-58%. המדינה אחריהן, במרחק רב  במסדר, היא בריטניה עם כ-40%. כל שאר המדינות נמצאות מאחור, ובהן מעצמות תעשייתיות למופת כגון ארה"ב (38%), יפן (31%), גרמניה (21%). ממוצע המדינות המתועשות הוא כ-27% וממוצע האיחוד האירופי הוא כ-24%. לכאורה כאן צריכות להישמע מחיאות הכפיים, אך המציאות בישראל מוכיחה שאין להיסחף. כלל מספר אחת בשוק ההון אומר: "פזר, אל תשים את כל הביצים בסל אחד", ושוק ההון מטיבו חובב סיכונים. אפשר לאמץ בקלות את ההשקפה שאופיו של תכנון תעסוקתי צריך להיות שמרני יותר.

כתוצאה מכל המתואר לעיל, גדל מספר העובדים בתעשייה רק בכ-39 אלף איש בתוך 17 שנה – מ-317 אלף איש ב-1990, ל-356 אלף איש ב-2007. בשיא, בשנת 1996, לפני שגלש המשק לשפל ולפני שנחשפו הענפים הרגישים ביותר,  עבדו בתעשייה כ-378 אלף איש. כך או כך, שיעור העובדים בתעשייה מכלל העובדים הישראלים במשק צונח בהתמדה מ-22% ב-1990 ל-20% ב-1996 ול-16% ב-2007. מה שאומר כי התעשייה ממלאה פחות ופחות את תפקידה כמקור תעסוקה ראשי. יהיו כאלה שיראו בהתפתחות זו את הכניסה המבורכת לעידן הפוסט-תעשייתי. אבל היכן מתחבא ה'פוסט' כשהאבטלה כל הזמן רק עולה.

החור התעסוקתי שנפער הוא עדות לקושי ביישום המודל. אמנם אפשר לטעון כי ההתאמה תושלם בטווח הארוך, אך כלכלן אחד, ג'והן מיינרד קיינס, אולי הכלכלן הפוליטי החכם ביותר שנשמע אי פעם, כבר הביע את דעתו על הסתכלות כזאת: "בטווח הארוך כולנו נהיה מתים." ובנוסח מקאברי פחות, עניינה של הכלכלה אינו רק בהשוואה סטטית בין שתי נקודות שפער של עשרות שנים ביניהן. הכלכלה חייבת לתת את דעתה גם על התהליך, מפני שהוא בורא מציאות משל עצמו. ייתכן, באמת, שבזמן כלשהו יתכנס המשק לאופטימום המיוחל. אך במשך אותן שנות מעבר משפחות מתפרקות, קם דור שלא הכיר מימיו הורים שקמים בבוקר לעבודה, ונזרקות לשוליים קבוצות אוכלוסיה שלמות – בעיקר בפריפריה, ובייחוד בכפרים הערביים והדרוזים. אירועים כאלה צובעים את המפה הפוליטית מחדש, ולכן הם בלתי הפיכים. ואם הזמן הוא גורם קריטי בתהליך, הסוגיה החשובה היא מדוע הפזל התעסוקתי אינו נסגר בטווח הנראה לעין. התשובה לכך היא דו-ראשית.

מצד הביקוש, מודל חלוקת העבודה העולמית מבוסס על ההנחה שכל שותפות הסחר יוצאות ממצב שבו גורמי הייצור שברשותן מנוצלים במלואם. אך אם כמה משותפות הסחר שרויות באבטלה, ואפילו באבטלה סמויה, הרי מצבן ישתפר גם אם לא יקנו דבר בצד השני ורק יגדילו את תפוקתן כדי למכור לצד שמנגד. זה בוודאי התיאור האמתי יותר של המציאות במדינות המתועשות החדשות, וסין היא הדוגמה הטובה לו. עם הצטרפותה לכלכלת השוק היא צריכה לדאוג למיליוני נפלטים מהתעסוקה המסורתית בחקלאות. תגובתה של סין והדומות לה להתפתחות זו פותחת מעגל אבטלה בכל המדינות המתועשות שנהנות מתוצרתה והופכת אף אותן למדינות שמעוניינות לייצא אך אינן נלהבות במיוחד לעוד ייבוא.

מצד ההיצע, מה שבמודל הוא גורם ייצור סטנדרטי המתאים לכל מטרה אינו כך למעשה. מכונות לענף הטקסטיל אינן מועברות ישר לאלקטרוניקה, המו"פ בוודאי מותאם לתחום צר, ואפילו מבני תעשייה לעתים קרובות הם מבנים ייעודיים, ונדרשת השקעה לשם הסבתם למשהו אחר. מיותר לומר ש"גורם הייצור – עבודה" אינו מוקפץ מיד מביתור עופות במשחטה להרכבה באלקטרוניקה, ובוודאי שלא לתפקידים מקצועיים יותר. קשיחות זו אינה מתייחסת רק לפועלים הפשוטים אלא גם למנהלים וליזמים.
ומעל לכול, כשילוב של ביקוש והיצע, יש בעיית זיהוי של יתרון יחסי או בעיית איסוף מידע וניתוחו. המודל נראה פשוט וקל כשהוא מתאר את חלוקת הייצור בין שתי מדינות המייצרות מספר מוגבל של מוצרים. אבל לגמרי לא ברור איך הפזל נסגר בקלחת בין-לאומית שבה בוחשות מאות ארצות ומחליפות ביניהן מגוון עצום של מוצרים. ובמיוחד כאשר היתרון היחסי אינו מצב סטטי. מה קורה, למשל, כשהודו זורקת לשוק מיליוני מתכנתים? האם מדינה כישראל צריכה להתארגן מחדש? התארגנות כזאת אינה תמיד חד-משמעית ומהירה, כי כמעט כל צעד מדיניות שנוי היום במחלוקת. ניקח לדוגמה דילמת מדיניות נפוצה: איך מתמודדים עם יתרון טכנולוגי של מתחרים שנבנה על סבסוד ממשלתי החורג מהכללים הבין-לאומיים? להתעקש על משחק הוגן או לחפש פתרון מתוחכם? על נושאים כאלה ניטשים לעתים קרובות ויכוחים של שנים שאינם מגיעים להכרעה.
ועל כן אפילו מה שנראה פשוט לגמרי– הסטת ייצור משוק מקומי לייצוא – מתרחש באטיות רבה ובקושי. לכאורה, אפשר לטעון שאת מוצרי ההלבשה שנדחו מהשוק המקומי אפשר להפנות לשווקים שצורכים סחורה איכותית ויקרה יותר. אך על פי הערכות אגף הטקסטיל בהתאחדות התעשיינים, לא הייתה הסטה בולטת כזאת – אולי מעט בשוליים. נתונים משנים רבות מורים כי הייצוא הוא התמחות בפני עצמה. בדיקה שנערכה על סמך סקרי התעשייה העלתה כי בשנת 1983 נבעו כ-95% מהייצוא התעשייתי ללא יהלומים בישראל מ-80 מפעלים גדולים. בסוף שנות השמונים נמצאו כ-100 מפעלים ששימשו מקור לכ-80% מאותו ייצוא. 80 מהם הפנו לייצוא יותר ממחצית תוצרתם.[1]  שרשרת העיבודים הזאת לא נמשכת בדיוק באותה מתכונת. אך עיבוד לשנת 2005 שנעשה במנהל לתכנון וכלכלה במשרד התעשייה המסחר והתעסוקה מצביע על 100 המפעלים הגדולים כמקור ל-68% מהייצוא התעשייתי בלי יהלומים [משרד התמ"ת, המנהל לתכנון וכלכלה, 100 היצואנים המובילים בתעשייה הישראלית, 2007]. משמע, עוד פרופיל של התמחות וריכוזיות בסקטור הייצוא המעיד כי המעבר לייצוא  – המתבקש מכך שאת השוק המקומי כבשה תוצרת זרה – אינו אוטומטי אפילו באותו ענף, ובוודאי אינו תרחיש מובן מאליו כשצריך לזוז לענפים חדשים.

לשבחם של התעשיינים ייאמר שהם יודעים את עובדות החיים. היו בהם שהשלו את עצמם בהתחלה שהממשלה לא תלך לצעד נועז כל כך. אך כשהחשיפה בכל זאת יצאה לדרך ניסו למשוך את יישומה ככל האפשר ולעדן כמה מהמלצותיה. מהר מאוד הבינו התעשיינים שסיכוייהם קלושים, וכל אחד מהם פנה להציל מה שאפשר. מפעלים שהייבוא איים עליהם הפכו בעצמם ליבואנים לצד הייצור, וכך השאירו את השליטה בשוק בידיהם. דוגמה כזאת אפשר לראות בתחום הנייר. המפעל המוביל בענף בישראל השתדך לחברה אוסטרית וחולק אתה את השוק המקומי. לעצמו השאיר כמה נישות קטנות, ואת הייצור ההמוני העביר לידי האוסטרים. האוסטרים גם הוזמנו להיות שותפי המפעל הישראלי, סייעו לשדרג את קווי הייצור שלו, ופתחו לו ערוצי שיווק לחו"ל. דוגמה בולטת אחרת היא בתחום ההלבשה. חברות ייצור שבבעלותן רשת חנויות מקומית ממשיכות לשווק בה מעט מתוצרתן, והרבה סחורה מיובאת. זה מה שקורה בדלתא, שמייבאת ממפעליה בחו"ל וממפעלים אחרים; וגם בכיתן, שממשיכה לייצר לייצוא טקסטיל יוקרתי לבית, כגון סדיני סאטן, ובחנויותיה בישראל מקדמת היום מכירת טקסטיל מיובא עממי יותר ואביזרים נלווים מהמזרח הרחוק.

אחרים, הסיטו חלק ניכר מייצורם למדינות שבהן שכר העבודה זול בהרבה. תגובה זו אינה מצטמצמת רק ליצרנים לשוק המקומי. אימצו אותה גם יצואנים שהעתיקו חלק מהעבודה אל מחוץ לגבולות ישראל. וכולם, יצרנים לשוק המקומי ויצואנים, נשענים על האפשרות הקלה להזיז סחורות בכל שלבי הגימור ובכל הכיוונים כתוצאת החשיפה ליבוא והסכמי הסחר. ביניהם ההסכמים עם ארה"ב והאיחוד האירופי, המחילים את הפטור ממכס שניתן למוצר שמקורו ישראלי מלא על רכיבים מירדן וממצרים המשתלבים במוצר הישראלי המוגמר. הסטת הייצור מסתייעת גם בליברליזציה בשוק ההון שמאפשרת העברת כספים קלה פנימה והחוצה, ומובן שעילתה העיקרית היא הפרשי השכר הבלתי נתפשים כמעט בין מדינות.

על פי נתוני אגף הטקסטיל והאופנה בהתאחדות התעשיינים, עלות העבודה לפועל בענף בסין בקיץ 2008 היא 120 דולר לחודש. במצרים התעריף הוא 60 עד 70דולר לחודש; בירדן כ-100 דולר לחודש; בטורקיה כ-300 דולר לחודש, ובמזרח אירופה כ-400 דולר לחודש. אך במעצמה אחת ושמה ישראל עלות העבודה היא כ-1,400 דולר לחודש. מה שהופך את הייצור הפשוט כאן לבלתי סביר בתנאי שוק סחורות ומטבע חופשי. ולכן חברה כדלתא, המתמחה בהלבשה תחתונה ובגרביים בעיקר לייצוא, החזיקה ב-2008 בישראל רק כ-2,000 מסך כ-10,000 עובדיה ברחבי העולם. בישראל היא מותירה את העיצוב, התכנון והלוגיסטיקה וקצת מייצור הבדים והצביעה. מודל שונה במקצת הוא זה של חברת קסטרו להלבשה עליונה, שיש לה רשת חנויות קמעוניות בישראל. לקסטרו אין כמעט פעילות ייצור בארץ, אלא בעיקר עיצוב ותפקידי מטה. הייצור נעשה ברובו בסין, וחלק קטן ממנו ברשות הפלסטינית.

נהוג לגנות את השילובים של ייצור מקומי עם יבוא חלקי או עם קבלנות משנה במפעלים מחוץ לישראל. אך אלה הם הפתרונות הכי ציוניים בתנאים הקיימים. מה אפשר לצפות ממנהל מפעל שחייב לתמרן בין שער חליפין שאינו מובטח לבין מחירי תחרות כמעט דמיוניים בנמיכותם בשוק המקומי ובייצוא. אלה שמתפשרים הם אותם שרוצים בכל מאודם לשמור על נוכחות כלשהי בישראל. לעתים מתוך שיקול של כדאיות – שמירת בסיס ייצור מקומי מאפשרת תגובה מהירה יותר ושליטה מוגברת במקום שנחוץ – אך במקרים לא מעטים מתוך זיקה למפעל שהוא מפעל חיים של בעליו הנוכחיים או של אביהם או של סבם. ועד כמה שלא ייאמן, גם מתוך מחויבות לעובדים ותיקים ולמדינה. חבריהם בענף הטקסטיל וההלבשה סגרו יותר מ-1,400 מפעלים בשנים 2007-1990 (בכללם מתפרות קטנות. מפעל מוגדר כמי שמעסיק שכיר אחד ויותר). אפשר להאמין שהסוגרים אינם עומדים עכשיו בתור להבטחת הכנסה. בתמורה שקיבלו בעד הנדל"ן ושאר הנכסים הם בנו תיק השקעות מגוון ולעתים קרובות נטול קשר לישראל.

הסקת המסקנות הרציונאלית כל כך שלעיל אינה מצטלמת יפה. בנוסח ציני פחות, היא מאיימת על שלמותה של המדינה. והכי גרוע, התמונה הזאת עמדה לנגד עיני כל מי שמצוי בתעשייה, במיוחד בקבוצת הטקסטיל. ועדה ציבורית לעתיד ענף הטקסטיל והאפנה שמינה שר התעשייה והמסחר נתן שרנסקי פרסמה את הדו"ח המסכם שלה במאי 1997.[2]  בתפקיד יו"ר הצוות שימש פרופ' אמוץ ויינברג, נשיא מכללת שנקר. החברים היו נציגי משרדי הממשלה, נציג ההסתדרות, נציג העדה הדרוזית, ותעשיינים בכירים מהענף – בהחלט הרכב שיש לו מה להגיד. בתום הדיונים גובשו תשע המלצות הנוגעות לכל תחומי ההיערכות החשובים: העברת קבלנות משנה לירדן ולמצרים; עידוד השיווק, המו"פ, השקעות הון ותשתיות אחרות; יישום מציאותי של חוקי היבוא; והתייחסות מיוחדת למגזר הדרוזי.

הסעיף הדרוזי המיוחד הדגיש את תלותה של העדה בטקסטיל כמקור פרנסה עיקרי לנשים לצד שירות הקבע לגברים. ולכן הציע עאמר עאדל, ראש מועצת ג'וליס, להמיר חלק מחבות דמי האבטלה לתמיכה במפעלים שבכפרים וכך לאפשר להם לשרוד עד ליצירת תעסוקה חלופית. נציגי הממשלה דחו הצעה זו.  אביא, בהקשר הזה, שני משפטים ממכתבו של עאדל ליו"ר הוועדה: "יחד עם זאת חובה על הממשלה להתחיל ומיד בהכוונת תעסוקה חלופית (היי-טק) לכפרנו על מנת למנוע שואה כלכלית. מיותר לציין בפני כבודו את תרומתה של העדה הדרוזית למדינת ישראל". אין מה להוסיף, רק לשים לב למילה 'שואה'.

התגלמותה על פני אדמות היא מחיקת המתפרות בכפרי הערבים והדרוזים בגליל. בראשית שנות התשעים הועסקו בהן – בעיקר בקבלנות משנה למפעלים גדולים – כ-15 עד 20 אלף עובדים, מרביתן נשים. ב-2008 אותן מתפרות מחזיקות כ-1,500 איש. הדת והמסורת אינן מתירות לנשים אלו יציאה מן הכפר. וכך הן יושבות מובטלות לצד הגברים שפוטרו בעקבות הכנסת עובדים זרים לענף הבנייה. שיעור האבטלה שמדד שירות התעסוקה בכמה מכפרים אלו בגליל ב-2004 היה כ-20%: תמרה, עין-מאהל, דיר-חנא, כפר כאנה, סכנין. בעוד כפרים לא מעטים הוא היה כ-15%. שיעורי האבטלה ירדו אחר כך, מן הסתם הודות לתוכנית ויסקונסין, וגם בגלל הפסקת התייצבותם בלשכות (ובסטטיסטיקת שירות התעסוקה) של המתייאשים שאינם מקווים עוד לזכות באישורים לדמי אבטלה או הבטחת הכנסה.

הטקסטיל בכפרי הדרוזים והערבים אינו כל סיפור החשיפה בישראל. אבל גלגוליו ממחישים את המנגנון שהביא את המשק עד הלום. לא ברור ולא נכתב במפורש בשום מקום מדוע נדחתה הצעת הדרוזים. אולי בגלל דוחק תקציבי, ואולי מחמת החשש מתקדים לשימוש בדמי האבטלה שלא על פי הדפוס הרגיל. עצוב לראות את עאדל נוקב בהיי-טק כשם נרדף לתעשייה חלופית. להיי-טק יש דרישות משלו – כמו למשל התרכזות באשכולות סמוך למוסדות מחקר ואקדמיה – שאולי מפריעות לו להתיישב בכפר נידח. ומאידך ישנן אפשרויות תעסוקה מתוחכמות אחרות. אך הדיון הכלכלי בישראל כבר מזמן לא עוסק בקטנות כאלה. ולכן כשראשי מועצה באים לדרוש פתרון אין להם מה להציע מלבד מנטרה תורנית כלשהי.

פרשת הטקסטיל הדרוזי היא הקצנת המבוכה והיעדר הכיוון. אבל הטקסטיל או הדרוזים הם רק משל לתעשייה כולה ולשאר ענפי הייצור בישראל. כדי להמחיש את החיפוש הנואש אחר פתרון, הנה כמה הצעות לשיקום מגזר הטקסטיל שנידונו בשנים האחרונות. מצד התעשיינים, הוצע להעלות את המכס על מוצרי הלבשה מוגמרים, אם כי לנוכח מחירי המתחרים רק העלאה של מאות אחוזים תהיה אפקטיבית. היו תעשיינים שאף קראו לקצץ שליש משכר המינימום בענף הטקסטיל, וזאת על סמך נכונות עכשווית של נציגי הכפרים בגליל. אולם אין כל ערובה כי נכונות זו תמנע טענות קיפוח בעתיד. רעיון אחר שנזרק הוא השלמת שכר ממשלתית זמנית. טיוטת החוק המתאים הופיעה בהצעת התקציב לקראת 2002 ולאחר מכן נגוזה. היו גם התארגנויות של מעצבים צעירים, שבחסות התאחדות התעשיינים פנו לממשלה בבקשה לתמיכה.

סלט הרעיונות הזה מובא כאן במתכוון במתכונתו הגולמית. אין דבר שנזכר פה ואינו מיושם במדינות אחרות בעולם או לא יושם בישראל בעבר. אין כאן גם שום הבטחה לחילוץ דרמטי, אלא רק בלימת המשבר והצלת כמה אלפי עובדים. נציגי האוצר ורוב דוברי התקשורת יקראו להוצאה הכרוכה בהגנה על המשרות "בזבוז". אך נציגי האוצר ורוב דוברי התקשורת אינם חדלים מלקבול על סכומי העתק שמופנים לדמי אבטלה ולהבטחת הכנסה. לפחות חלק מאותם סכומים היה נחסך על ידי החזקת תעסוקה "מלאכותית". מתנגדי ההתערבות הממשלתית גם שוכחים להביא בחשבון את עלות הפשיעה, ההתקוממות החבלנית, או אפילו סתם אדישות אזרחית ביישובים שנזנחו. בדיקת כדאיות אמתית צריכה לכלול את מגוון הגורמים על סמך היכרות פרטנית עם השטח.

אבל הזלזול בידיעת הפרטים הוא אחד ממאפייני עידן "היד הנעלמה". כשהחלו במאמץ התיעוש בשנות החמישים,  הוא לווה בספרים עבי כרס של משרד התעשייה והמסחר שתיעדו כל פרט וניסו להשליך ממנו הלאה. ספר כזה לדוגמה הוא 'התעשייה, עבר ועתיד'.[3]. באורח אופייני הספר נפתח בפתח דבר קצר של חיים צדוק, שר המסחר והתעשייה, ובהקדמה ארוכה של שר האוצר, פנחס ספיר. לספיר, שר המסחר והתעשייה שנים רבות, הייתה אהבה מיוחדת לענף. ואף שאנו יודעים כי נסחף ברגשותיו, מעניין לראות עד כמה שר אוצר משקיע מזמנו ללימוד הנושא ועד כמה אבחנותיו שומרות על חיותן עד היום: "בשנים האחרונות לאחר שהתעשייה טופחה והתעצמה, התחלנו בחשיפתה לתחרות לתוצרת חוץ, כדי להעמידה במבחן השוק העולמי וכדי לדרבנה ליתר ייעול, לשיפור נוסף באיכות ולהוזלת מחירים. תהליך זה נמצא בשלבי השלמתו, ולאחר מכן תעמיק החשיפה ותלך."[4] ובהמשך – עד כמה טרגי-קומי ומעמיד בפרופורציה כל הבחנה יומרנית על שינויים מבניים: "דוגמה לתהליך של יתר העמקה, הגדלת ההתמחות ושיפור האיכות הוא ענף הטקסטיל, העובר מייצור חוטים ובדים למוצרי איכות ודיגום מעולים, ההולכים ורוכשים שם בשוקי העולם."[5]

הספר מ-1965 מכיל מעקב אחר תכנית הפיתוח לשנים 1970-1965, שיצאה לאור בתחילת 1964. במבט לאחור, יהיו כלכלנים שיגחכו לנוכח ההשתדלות למצוא הסבר לכל דבר. המשק לא צמח בדיוק כפי ששיערו? התשובה האמתית היא "ככה". ובכל זאת, המאמץ לאפיין את התעשייה מכל זווית אפשרית מניב פירות משלו. כמו למשל ניתוח מפורט של כוח האדם לפי התפלגותו המקצועית והתפרשותו באזורי הפיתוח, ומחשבות על ישראל לקראת המיליון הרביעי של אוכלוסייתה. קשה להיזכר מתי בחמש-עשרה השנה האחרונות בדק מישהו נתונים דומים, למרות ואולי בגלל שהכרת הנתונים מונעת זריקת קלישאות.

בעבר, היו תרגילים כאלה מובנים מאליהם. הם נעשו במשרד התעשייה והמסחר ובמשרדים אחרים במשך עשרות שנים ודעכו בהדרגה עד להיעלמותם הסופית בשנות התשעים. גורמים אינטרסנטיים רבים שמחו לראות את התכנון נגוז. בראשם אגף התקציבים באוצר, שמאז אינפלציית שנות השמונים ותכנית ייצוב המשק של  1985 מעוניין בדבר אחד: שליטה תקציבית. כל מסגרת קונצפטואלית, שמעלה דרישות כספיות או תהיות כלפי קיצוציו, מפריעה לו. לצדו, ההון הגדול והפוליטיקאים. מערכת הקשרים הדו-סטרית ביניהם, על התן וקח שגלום בה, משגשגת יותר בהיעדר יעדים משקיים מוגדרים, ובלי בחינה של כל העברה כספית על פיהם.

לכוחות המתוארים לעיל מצטרפת דעת הקהל, משמע דימוי תקשורתי נבער של התכנון. מאז נפילת ברה"מ הפך התכנון – המזוהה כאמצעי סוציאליסטי – לסמל של כישלון. זאת מבלי שרוב הכותבים עליו יבינו למה בעצם הוא נועד, או מבלי שיכירו את המגוון העצום של דגמי תכנון שיכולים להתאים לכל מבנה פוליטי ולכל מטרה. קטילתו הכאילו מוחלטת של התכנון מביאה דוגמאות לאי-מסוגלותו לחזות את העתיד. אך תכנון אינטליגנטי אינו מתיימר לנבא, אלא לבחון את הקשרים בין משתני הפעולה, ועל בסיס זה להציג חלופות למדיניות. השאלה עד כמה תכנון נראה אקטואלי גם מנקודת ראותו של המגזר העסקי עלתה בוועידה השנתית של המרכז הישראלי לניהול בספטמבר 2003. תכנון היה נושא המושב הראשי, וכל הדוברים קבלו על היעדר חשיבה אסטרטגית בישראל. בהם גם לסטר תורו, פרופסור ידוע מ-MIT בארה"ב שאינו חשוד בפזילה שמאלה, וכן יו"ר 'טבע' אלי הורוביץ, שייחס את הצלחתה המטאורית של 'טבע' להסתכלות ארוכת טווח קדימה וטחינה עד דוק של מה הולך ומה לא הולך.

אם נחזור לחשיפה ליבוא בהקשר זה, הרי כמעט כל תופעות הלוואי ההרסניות שלה היו ידועות מראש. רק היה צריך להתכופף ולאסוף אותן מהרצפה. היה ידוע כי המשק הישראלי הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם. מידת פתיחותו – שיעור יבוא של כ-45% מהתמ"ג – משתווה לזו של כמה משקים קטנים, בעיקר באירופה, אך עולה בהרבה על המקובל בארה"ב וביפן למשל, ששם שיעור היבוא מהתמ"ג נע סביב 15%-10%. במשקים קטנים הפתיחות היא תנאי הכרחי להשגת רמת חיים גבוהה. זאת משום שפיזור יתר בייצור אינו יעיל. עדיפה התמחות במעט פריטים והחלפתם במוצרים מתמחים ממדינות אחרות. מכאן ברור שייבוא נרחב גורר ייצוא נרחב לשם איזון זרמי מטבע החוץ למדינה וממנה.

המסקנה היא אפוא פתיחות, אך לא בהכרח פתיחות מרבית. כי ככל שהמשק פתוח יותר כך קשה לשמור על יציבותו. הן מבחינת גירעון המאזן המסחרי והחוב החיצוני הנגזר ממנו, הן מבחינת רמת המחירים המקומית המושפעת מהתנודות בחוץ, אך בעיקר מבחינת שיקולי התעסוקה כפי שמומחש בישראל מראשית שנות התשעים. ענפי שוק מקומי הם ענפים שקל לצפות את התפתחותם. כך למשל ענף המזון בישראל מוגן למדיי באופן טבעי מתוך הכורח לשמור על טריות, על הרגלי אכילה, על טעמים, ועל דרישות הכשרות. הוא עדיין סגור ליבוא גם בעזרת אמצעים שהממשלה נוקטת. ולכן במזון, שלא כבטקסטיל, אפשר לראות גידול מסוים בתעסוקה בשנים 2007-1996 בשיעור ממוצע של כ-0.7% לשנה.

דילמת חלוקת הייצור והביקושים בין שוק מקומי לסחר חוץ היא דילמה תכנונית מובהקת. כך גם הניסיון לחזות את קצב התפתחותם של ענפי התעשייה ושל ענפי המשק האחרים, ולהסיק מכך מסקנות בדבר יכולת הקליטה של עובדים שנפלטו ממגזר אחד במגזר אחר. תכנון מראש אף מחדד את החשיבה בדבר מבנה ענפי ריכוזי: האם סביר למקד את כל המאמץ באלקטרוניקה? ומה אם ייקלע הענף למשבר? מחזוריות קיימת כמעט בכל תחום כלכלי, בייחוד במוצרים שאינם חיוניים למחיה שוטפת. עימות אחר שתכנון בדרך כלל עושה הוא בין הרכבו ההשכלתי, הגילי והגיאוגרפי של כוח האדם הקיים לדרישות ענפי המשק. כך מאתרים אוכלוסיות שאינן יכולות ליהנות מפיתוח ההיי-טק, אם מחמת ריחוקן ממרכזיו ואם מחמת היעדר כישורים הולמים בקרבן.

לפחות כמה מהבדיקות הנזכרות כאן נעשו במשרד התעשייה והמסחר.[6] אשר לסוגיה הכבדה ביותר בתכנון הכלכלי של ישראל נאמר שם: "כבר עכשיו המשק הישראלי הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם. מבנה התפוקה בו דומה לזה שבמדינות אירופה המתועשות. בגלל הפתיחות הרבה והריכוזיות הענפית אנו מושפעים חזק מכל תנודה בשוקי הסחורות ובשערי המטבעות. כדי למנוע זעזועים ולייצב את המשק, יש לפעול לחיזוקו של הסקטור המייצר לשוק המקומי במקביל לסקטור המייצא; ולגוון ככל האפשר את המבנה הענפי."[7]

היום, לאחר התרוקנות האוויר מבועת ההיי-טק של שנת 2000, אפשר לחתום על כל מילה שנאמרה שם. ולמרות זאת ההסתכלות התכנונית נתפשה אז ונתפשת גם היום כאנטי-תזה לשוק חופשי. על פי מעצבי החשיפה באותה תקופה, במיוחד משרד האוצר, הייתה היד הנעלמה אמורה לעשות את שלה ולהוביל את המשק לצמיחה מאוזנת ולתעסוקה מלאה. השקפה זו לוותה בהסתייגות מכל מה שהדרג המקצועי בממשלה מסוגל לעשות, חוץ מהפרטה או צמצום של כל בקרה שהיא. קשה לנתק את ההשקפה הזאת מהתוצאה הרשומה היום בסטטיסטיקה המקרו-כלכלית של ישראל. לא רק אבטלה, אלא גם צמיחה מתונה: קצב גידול תמ"ג ממוצע של פחות מ-4% לשנה בשנים  2007-1996, 1.5% גידול שנתי בתמ"ג לנפש.

בהקשר הזה מעניין להבחין בגישתה של סין, שסיפור יציאתה מהמשטר הקומוניסטי נתפש היום כהצלחה, שלא כסיפור של רוסיה. מי שמדגיש את ההבדל בין שתי המעצמות הוא סטיגליץ, בספרו על הגלובליזציה.[8] רוסיה, מחד, עם שיטת הריפוי בהלם מבית מדרשה של קרן המטבע, נקלעה לאיבוד תמ"ג ממוצע של 5.6% לשנה בשנות התשעים. סין, לצדה, צמחה באותה העת בקצב שנתי ממוצע של יותר מ-10%. סטיגליץ, מיותר לומר, אינו אובייקטיבי בסוגיה זו. הוא וחתן פרס נובל אחר, קנת ארו, יעצו לסין איך להיכנס לשוק. סטיגליץ וארו הם ממניחי היסודות להבנה היכן כלכלת שוק אינה עובדת, ועל פי  המלצתם התארגנו הסינים יותר באטיות. או, בניסוחו של סטיגליץ: "סין זיהתה שאם היא מעוניינת בשמירת היציבות החברתית, עליה להימנע מאבטלה ניכרת. יצירת משרות צריכה ללכת יחד עם השינוי המבני. רבים מצעדי המדיניות שלה יכולים להתפרש לפי זה. אף שסין הנהיגה ליברליזציה, היא עשתה זאת בהדרגה, ובדרכים שהבטיחו כי מקורות שהוזזו ממקומם הוצבו מחדש לשימושים יעילים יותר ולא נעזבו לאבטלה חסרת תכלית."[9] חיזוק לדבריו של סטיגליץ מתקבל מנאומו של סגן דיקן אוניברסיטת פקין בוועידת דאבוס בינואר 2004. וכך הוא מסכם את השילוב המנצח בארצו: "סין, עכשיו, יש לה מנהלים כלכליים מתוחכמים מאוד שמבינים את תפקיד השוק כנגד תפקיד הממשלה" [הרלד טריביון, 24-25.1.04].

כדאי לשים לב לשימוש במילה 'כנגד' (versus) בתיאור היחסים בין השוק לממשלה. השוק והממשלה אינם תאומי סיאם בלתי נפרדים. אבל הם שם – כל אחד במקומו. הבנה כזאת נעדרת היום בישראל. יישום מודל השוק החופשי מתפרש כהיעלמות ממשלתית, או אולי נכון יותר לומר – היאל
מות. זה לא שהממשלה אינה עושה. היא דווקא מרבה לנקוט צעדים: מחיקת התקציב הזה, פמפום התקציב ההוא, הפרטות, דה-רגולציה והכול בעקבות המלצות אופרטיביות של כלכלנים. אך איש אינו יכול לומר מה הם יעדיה, מה מחיר כל צעד במונחים פוליטיים–כלכליים-חברתיים, ומהן החלופות לו. כך מיטשטשים לגמרי הוויכוחים הטכניים והבדלי ההשקפות. ביגה שוחט, סילבן שלום ובנימין נתניהו באים כאילו מאותו מקום נטול ערכים, ואת הצדקת פועלם שואבים רק ממקצוענות נקייה – מקצוענותם של כלכלני האוצר.

אין ספק שגישה זו נוחה לכמה טכנוקרטים. היא אף מקלה במובן הטקטי על שרי אוצר ועל ראשי ממשלה. כי אם השיקול לקבלת החלטה הוא לכאורה אך ורק מקצועי, אפשר להדוף כל דרישה מגזרית בתואנה של אינטרסנטיות, ובז'רגון המקובל היום אין פסילה חמורה יותר. זאת למרות שיכולת הביטוי המגזרית היא עילת קיומה של הדמוקרטיה, וממשלות ופרלמנטים נוסדו כדי לתת לה חיים. נכון, אי אפשר להתכחש לעובדה שלחצים אינטרסנטיים יכולים להיות מטרידים. אך עדיין כל החלטה כלכלית עונה על אינטרס כלשהו, מה שמחייב לאפשר ביטוי לאינטרס הנגדי. בדיוק מסיבה זו נבנו בזמנו פונקציות התכנון, כדי לנסות ולפשר בין האינטרסים טרם הדקה התשעים. שיא פריחתן ברחבי העולם היה לאחר מלחמת העולם השנייה כחלק מהמאמץ לשיקום המדינות הנפגעות. בישראל צץ התכנון מיד עם הקמת המדינה.

דיון תכנוני מאפשר לבודד את המניעים שמאחרי המחלוקות הכלכליות ולהתוות בחדות את הקו שבין המקצועי לבין הערכי והפוליטי. יתרה מזו, דרישתו של התכנון להצגת מסגרת מספרית מפרידה בין מיתוסים מקצועיים לבין מה שאפשר לכמת. תכנון כלכלי מעצם טיבו מתייחס לטווח הארוך, אך הוא עוקב גם אחר שלבי הביניים. בנוכחותם של גופי תכנון קשה יותר לזרוק לאוויר כי גורמי הייצור ש"ישוחררו" מהטקסטיל יתרמו למשק בענפים המתוחכמים – צריך להמחיש את הדברים על הנייר. וכשהספקות מתעוררים בעקבות התרגילים שנעשו, ניתנת לגיטימציה לפתרונות חדים פחות במדיניות ואף לסיוע ממשלתי בתקופת המעבר. עצם ההכרה בקיומה של תקופת מעבר הוא הכרזה על תפישה עצמית צנועה יותר של מקצוע הכלכלה, מעין הודאה של הכלכלנים בהבנתם המוגבלת המצריכה בחינה מתמדת של צעדיהם.

יוצא מכאן שאחת המסקנות החשובות ביותר מהחשיפה החפוזה והאבטלה על כל גורמיה היא הצורך בהקמת מכון מחקר ותכנון כלכלי-חברתי לאומי. המחלקות הכלכליות בכל משרדי הממשלה הידלדלו לגמרי מסוף שנות השבעים. המחשה למעמדן אצל מקבלי ההחלטות מתקבלת מקורותיהם של מנהל התכנון והכלכלה במשרד התעשייה והמסחר והרשות לתכנון כוח אדם במשרד העבודה. שני גופים אלו תרמו בעבר לא מעט להבנת מגמות הצמיחה והתעסוקה, ומוזגו ליחידה מצומקת אחת לאחר הקמת משרד התעשייה המסחר והתעסוקה. הצוות שנותר אמנם מצליח לשמור על רמה מקצועית גבוהה ועל נוכחות תקשורתית, אך שרוי בגלות בגן הוורדים שליד הכנסת – מרחק רבע שעה הליכה מהמשרד הראשי בקצה האחר של קריית הממשלה. כמובן, זה לא מקרי. פונקצית הייעוץ הכלכלי באוצר כמעט אינה נשמעת. ומכל מקום תפקידה לתמוך בעילת קיומו של המשרד: שליטה תקציבית. המחלקה הכלכלית היחידה הראויה לשמה נותרה בבנק ישראל. עצמתה בעבר נשאבה מתפקידו הכפול של הבנק המרכזי: ממונה על היציבות המוניטרית ויועץ כלכלי לממשלה. כיום הבנק חותר עוד ועוד להגדרת סמכות ואחריות נקייה אך ורק בתחום המוניטארי, מה שמגדיר באופן צר יותר את תפקיד מחלקת המחקר שלו.

כל אלה מבליטים את חסרונו של מכון עצמאי למחקר ותכנון כלכלי-חברתי בישראל. מטרתו צריכה להיות איסוף מידע, ניתוחו, וגיבוש הסכמה לגבי נושאים ארוכי טווח. מכון כזה צריך לקיים מגע שוטף עם לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, עם ההסתדרות ועם גופי ייצוג משניים – מאיגוד התעשייה הקיבוצית ועד התאחדות הקבלנים. מבנהו ואופן תקצובו ייגזרו מהרצון להקנות לו עצמאות. מכון מחקר? לא בדיוק המלצה מרגשת. אך מה לעשות, ניהול כלכלי של מדינה, שלא כמשחקי בורסה, עדיף שיהיה צפוי ומשעמם ככל היותר.

עוד המלצה בדרגת שיעמום דומה: מהגדרת תפקידם בפועל של שני משרדי הכלכלה הראשיים, האוצר ובנק ישראל, נובע כי אף לא אחד מהם אינו מופקד היום על הצמיחה. זה בוודאי חסר שגורר מחשבה. האם סתם כך הצמיחה מוזנחת? או שהמבנה הקיים – הקשר הון-שלטון של הגלובליזציה – אינו מותיר מקום לצמיחה ותעסוקה מלאה כיעד לאומי. ואם כן, זה תפקידן של מפלגות המתיימרות להציע אלטרנטיבה קצת שמאלה מהמרכז: קודם להילחם למען הלגיטימציה של יעד צמיחה ותעסוקה בלי ניסיון להחביא את הסתירה שבינו לבין חופש כלכלי מלא, אחר כך לבנות מסגרת מקצועית שתתמודד בגלוי ובאומץ עם הביקורת על תופעות הלוואי של אימוץ יעד כזה. ולבסוף – למנות את השר שיעשה את הצמיחה והתעסוקה המלאה למטרה מוחשית-פוליטית.


[1] תמר בן-יוסף, רבעון לכלכלה 132; רבעון לכלכלה 147
[2] דו"ח הועדה הציבורית לעתיד ענף הטקסטיל והאופנה, מאי 1997
[3] התעשייה – עבר ועתיד, משרד המסחר והתעשייה 1965
[4] שם, עמ' 8
[5] שם, עמ' 9
[6] חוברת 'לקראת שנות ה-90', משרד התעשייה והמסחר, מרס 1990
[7]  שם, עמ' 7
[8] Stiglitz 2003, pp.180-187
[9] Stiglitz 2003, p. 184

 

*

את הספר 'ברוכים הבאים לשוק החופשי' ניתן להשיג במחיר מוזל של 30 שקל באתר סימניה (התשלום בכרטיס אשראי), בטל. 02-5334417 ובתיבת הדואר של אתר זה (התשלום בשיק או במזומן).

נמצא גם בחנויות הספרים (בירושלים, במיוחד ברשת תמיר ובירדן), באתר-BOOKNET ואחרים, ובהוצאת צבעונים.

 

ניפגש בטווח הארוך

יעדה המפורש של הפתיחה ליבוא הוא ארגון המשק במתכונת יעילה יותר. או, בנוסח אחר, שחרור אמצעי הייצור מהמקום בו הם אינם ממצים את כישוריהם, כדי שיועברו למקום בו הם מסוגלים לתרום את מרבם. המונח "יעילות" מצלצל יפה, אך חשוב להבין כי התייעלות אין פירושה, בהכרח, תעסוקה מלאה. יתכנו מצבים בהם חלק מגורמי הייצור שקודם הועסקו יהיו עכשיו בטלים, ועדיין תפוקת המשק תגדל הודות להתארגנות מחדש. ולכן היעילות אף פעם אינה השיקול הבלעדי, וממשלות בדרך כלל מחויבות לאספקת משרות לכל מי שחפץ. גם בישראל, כשנדונה תכנית החשיפה ליבוא, באפן מוצהר היא כוונה לשמור על היקף התעסוקה ההתחלתי ואף להרחיבו בהתאם לגידול האוכלוסיה. אך כשבודקים לאחור, מוצאים כי שיעור האבטלה עולה ברציפות מ-6.7% ב-1996 עד לשיא של 10.7% ב-2003, ו-10.4% ב-2004. לאחר מכן הוא יורד במעט. שיעורים קרובים לאלה נמדדו רק פעמים ספורות מאז הצגת הסטטיסטיקה המסודרת באמצע שנות ה-50. אירוע דומה נרשם במיתון של 1967 (10.4%), והשני, בתחילת קליטת גל העלייה מחבר העמים (10.6% ב-1991, ו-11.2% ב-1992).
 
זינוק האבטלה מעורר תהיות לגבי הצלחתה של היערכות המשק על פי עקרונות החשיפה. נכון, ישנם עוד גורמים שיכולים להיחשד כמעורבים. כמו, למשל, הרבית הגבוהה, ייסוף המטבע, הריסון התקציבי, והרקע המדיני-בטחוני. אך זיהוי גורמים אלה, הגם שהוא מספק הסבר חלקי לאבטלה, אינו עונה על השאלה מדוע הקיפאון ואף ההתכווצות בתעסוקה מתרכזים בענפים מסוימים. ובודאי שאינו מבהיר מדוע הלכו לחשיפה אם הרקע היה כזה שאינו מבטיח פיצוי מהיר למשרות שנמחקו. ובכל מקרה, למעלה מעשור מאז תחילת החשיפה, ועוד מספר שנים של דיבורים מקדימים, ואין שום עדות לכך שהחשיפה אכן דרבנה להקמת מקומות עבודה חדשים במקומם של אלה שנגוזו.
 
אם כבר, ניתן להצביע בוודאות על הגשמת צד אחד של המשוואה: אותם ענפים, הכושלים לכאורה, אכן דוכאו ואפילו חוסלו. מספר המועסקים בטקסטיל והלבשה צנח מכ-49 אלף איש ב-1990, לכ-27 אלף איש ב-2002, והוא ממשיך בנטייתו למטה(1). שאר ענפי התעשייה המסורתיים (כרייה וחציבה, מזון, עור, עץ ורהיטים, נייר, דפוס, מינרלים אל-מתכתיים ושונות) שמרו, כל אחד, פחות או יותר על ממדיו המקוריים. כקבוצה, הם הגדילו את היקפם בכ-7,000 איש לאורך 12 שנה – תקופה בה נוספו לאוכלוסיית ישראל כמעט שני מיליון נפש, וכוח העבודה תפח בכ-900 אלף איש. במילים אחרות, התעשייה המסורתית בישראל סיימה בשנות ה-90 את תפקידה כמעסיקה לאומית. קצת גידול נרשם בענף הכימיה – כ-4,000 איש תוך למעלה מעשור. ובעצם, רק מגזר אחד מאד מצומצם פרח – אלקטרוניקה, חשמל, מכונות וציוד. היקף התעסוקה בו טיפס מכ-55 אלף איש ב-1990, לכ-82 אלף איש ב-2002, ושיא של כ-88 אלף איש בשנת 2000, המכונה היום שנת הבועה – זכר להתנפחות בורסאית ויזמית חריגה.
 
תוצאת התהליך של שנות ה-90 היא הקצנת מבנה התעשייה בישראל. השוואה בינלאומית שנערכה על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הודעה לעיתונות מיום 9.5.05) מעמידה את ישראל בראש מסדר ייצוא הטכנולוגיה של 29 המדינות המתועשות ביותר (OECD). ההשוואה בודקת את שיעור ייצוא הטכנולוגיה העילית (אלקטרוניקה, כלי טיס ותרופות) מסך הייצוא התעשייתי ב-2001. בישראל ובאירלנד, שיעור זה מגיע לכ-58%. המדינה אחריהן במסדר, ובמרחק רב, היא בריטניה עם כ-40%. כל השאר נמצאות מאחור, וביניהן מעצמות תעשייתיות למופת, כגון ארה"ב (38%), יפן (31%), גרמניה (21%). ממוצע המדינות המתועשות הוא כ-27%, וממוצע האיחוד האירופי הוא כ-24%. לכאורה, כאן מחיאות הכפיים צריכות להישמע, אך המציאות בישראל מוכיחה שאין מה להיסחף. כלל מספר אחד  בשוק ההון אומר: "פזר, אל תשים את כל הביצים בסל אחד", ושוק ההון  מטיבו חובב סיכונים. ניתן לאמץ בקלות את ההשקפה שאפיו של תכנון תעסוקתי צריך להיות שמרני יותר.
 
כתוצאה מכל המתואר לעיל, גדל מספר העובדים בתעשייה רק בכ-20 אלף איש תוך יותר מעשור – מכ-317 אלף איש ב-1990, לכ-337 אלף איש ב-2002. בשנת 1996, לפני שהמשק גלש לשפל, וטרם שנחשפו הענפים הרגישים ביותר – עבדו בתעשייה כ-378 אלף איש. כך או כך, שיעור העובדים הישראלים בתעשייה מכלל העובדים במשק צונח בהתמדה מכ-22% ב-1990, לכ-20% ב-1996, ולכ-17% ב-2002. מה שאומר, כי התעשייה פחות ופחות ממלאה את תפקידה כמקור תעסוקה ראשי. יהיו כאלה שיראו בהתפתחות זו את הכניסה המבורכת לעידן הפוסט-תעשייתי. אבל היכן מתחבא "הפוסט" כשהאבטלה כל הזמן רק עולה.
 
החור התעסוקתי שנפער הוא עדות לקושי ביישום המודל. ניתן אמנם לטעון כי ההתאמה תושלם בטווח הארוך, אך כלכלן אחד, ג'והן מיינרד קיינס, אולי הכלכלן הפוליטי החכם ביותר שאי פעם נשמע, כבר הביע את דעתו על הסתכלות כזו: "בטווח הארוך כולנו נהיה מתים". ובנוסח פחות מקאברי, עניינה של הכלכלה אינו רק בהשוואה סטטית בין שתי נקודות שפער של עשרות שנים ביניהן. הכלכלה חייבת לתת את דעתה גם על התהליך, מפני שהוא בורא מציאות משל עצמו. ייתכן, באמת, שמתישהו המשק יתכנס לאופטימום המיוחל. אך במשך אותן שנות מעבר, משפחות מתפרקות, קם דור שלא הכיר מימיו הורים שקמים בבוקר לעבודה, וקבוצות אוכלוסיה שלמות – בעיקר בפריפריה, ובמיוחד בכפרים הערביים והדרוזים – נזרקות לשוליים. אירועים כאלה צובעים את המפה הפוליטית מחדש, ולכן הם בלתי הפיכים. ואם הזמן הוא גורם קריטי בתהליך, הסוגיה החשובה היא מדוע הפאזל התעסוקתי אינו נסגר בטווח הנראה לעין. התשובה לכך היא דו-ראשית.
 
מצד הביקוש, מודל חלוקת העבודה העולמית מבוסס על ההנחה שכל שותפות הסחר יוצאות ממצב בו  גורמי הייצור שלהן מנוצלים במלואם. אך אם כמה מהן שרויות באבטלה, ואפילו באבטלה סמויה, הרי מצבן ישתפר גם אם לא יקנו דבר בצד השני, ורק יגדילו את תפוקתן על מנת למכור לו. זה, בודאי, התיאור האמיתי יותר של המציאות השוררת במדינות המתועשות החדשות, שסין היא הדוגמא הטובה להן. עם הצטרפותה לכלכלת השוק, היא צריכה לדאוג למיליוני נפלטים מתעסוקה מסורתית בחקלאות. תגובתה של סין והדומות לה להתפתחות זו, פותחת מעגל אבטלה בכל המדינות המתועשות שנהנות מתוצרתה, והופכת אף אותן למי שמעוניין לייצא אך אינו נלהב במיוחד לעוד יבוא.
 
מצד ההיצע, מה שבמודל הוא גורם ייצור סטנדרטי, המתאים לכל מטרה, אינו כן למעשה. מכונות לענף הטקסטיל אינן מועברות ישר לאלקטרוניקה, המו"פ בוודאי שהוא מותאם לתחום צר, ואפילו מבני תעשייה לעתים קרובות הם ייעודיים, ונדרשת השקעה לשם הסבתם למשהו אחר. מיותר לומר ש"גורם הייצור – עבודה" אינו מוקפץ מיד מחיתוך עופות במשחטה להרכבה באלקטרוניקה, ובוודאי שלא לתפקידים מקצועיים יותר. קשיחות זו אינה מתייחסת רק לפועלים הפשוטים אלא גם למנהלים ויזמים.
ומעל לכל, כשילוב של ביקוש והיצע, מתקיימת בעיית זיהוי של יתרון יחסי או בעיית איסוף מידע וניתוחו. המודל נראה פשוט וקל כשהוא מתאר את חלוקת הייצור בין שתי מדינות המייצרות מספר מוגבל של מוצרים. אבל לגמרי לא ברור איך הפאזל נסגר בקלחת בינלאומית שבה בוחשות מאות ארצות, תוך החלפת מגוון עצום של מוצרים ביניהן. ובמיוחד שהיתרון היחסי אינו מצב סטטי. מה קורה, למשל, כשהודו זורקת לשוק מיליוני מתכנתים? האם מדינה כישראל צריכה להתארגן מחדש? התארגנות כזו אינה תמיד חד-משמעית ומהירה, כי כמעט כל צעד מדיניות היום שנוי במחלוקת. ניקח, לדוגמא דילמת מדיניות נפוצה: איך מתמודדים עם יתרון טכנולוגי של מתחרים שנבנה על סבסוד ממשלתי החורג מהכללים הבינלאומיים? להתעקש על משחק הוגן, או לחפש פתרון מתוחכם? על נושאים כאלה ניטשים לעתים קרובות ויכוחים של שנים שאינם מגיעים להכרעה.                   
ועל כן, אפילו מה שנראה לגמרי פשוט – הסטת ייצור משוק מקומי לייצוא – מתרחש מאד באיטיות ובקושי. לכאורה, ניתן לטעון שאת מוצרי ההלבשה שנדחו מהשוק המקומי אפשר להפנות לשווקים שצורכים סחורה יותר איכותית ויקרה. אך על פי הערכות אגף הטקסטיל בהתאחדות התעשיינים, לא הייתה הסטה בולטת כזו – אולי טיפה בשוליים. נתונים משנים רבות מורים כי הייצוא הוא התמחות בפני עצמה. בדיקה שנערכה על סמך סקרי התעשייה, העלתה כי בשנת 1983 כ-95% מהייצוא התעשייתי ללא יהלומים בישראל נבע מ-80 מפעלים גדולים. בסוף שנות ה-80, אותרו כ-100 מפעלים ששימשו מקור לכ-80% מאותו ייצוא. 80 מביניהם, הפנו לייצוא למעלה ממחצית תוצרתם (2). שרשרת העיבודים הזו לא נמשכת בדיוק באותה מתכונת. אך עיבוד לשנת 2004 שנעשה במנהל לתכנון וכלכלה בתמ"ת, מצביע על 50 המפעלים הגדולים כמקור ל-55% מהייצוא התעשייתי ללא יהלומים (משרד התמ"ת, הודעה לעיתונות מיום 17.105). משמע, עוד פרופיל של התמחות וריכוזיות בסקטור הייצוא, המעיד כי המעבר לייצוא  – המתבקש מכך שהשוק המקומי נכבש על ידי תוצרת זרה – אינו אוטומטי אפילו באותו ענף, ובוודאי שאינו תרחיש מובן מאליו כשצריך לזוז לענפים חדשים.    
 
לשבחם של התעשיינים ייאמר שהם יודעים את עובדות החיים. היו מביניהם שהשלו את עצמם בהתחלה שהממשלה לא תלך לצעד כה נועז. אך כשהחשיפה בכל זאת יצאה לדרך, ניסו למשוך את יישומה ככל שאפשר, ולעדן כמה מהמלצותיה. מהר מאד התעשיינים הבינו שסיכוייהם קלושים, וכל אחד מהם פנה להציל מה שאפשר. מפעלים שאוימו על ידי יבוא, הפכו בעצמם ליבואנים לצד הייצור, וכך השאירו את השליטה בשוק בידיהם. דוגמא כזו ניתן לראות בתחום הנייר. המפעל המוביל בענף בישראל, השתדך לחברה אוסטרית וחולק אתה את השוק המקומי. לעצמו, השאיר כמה נישות קטנות, ואת הייצור ההמוני עזב לידי האוסטרים. האוסטרים גם הוזמנו להיות שותפי המפעל הישראלי, שדרגו אתו את קווי הייצור, ופתחו לו ערוצי שיווק לחו"ל בנתח שהשאיר לעצמו. דוגמא בולטת אחרת היא בתחום ההלבשה. חברות ייצור שבבעלותן רשת חנויות מקומית, ממשיכות לשווק בה מעט מתוצרתן, אך הרוב הוא סחורה מיובאת. זה מה שקורה בדלתא, שחלק מיבואה הוא ממפעליה בחו"ל; וגם בכיתן, שממשיכה לייצר לייצוא טקסטיל יוקרתי לבית, כגון סדיני סאטן, ובשטח החנויות שלה מקדמת היום מכירת טקסטיל מיובא עממי יותר ואביזרים נלווים מהמזרח הרחוק.
 
אחרים, הסיטו חלק ניכר מייצורם למדינות בהם שכר העבודה זול בהרבה. תגובה זו אינה מצטמצמת רק ליצרנים לשוק המקומי. היא אומצה גם על ידי יצואנים, שהעתיקו חלק מהעבודה אל מחוץ לגבולות ישראל. וכולם, יצרנים לשוק המקומי ויצואנים, נשענים על האפשרות הקלה להזיז סחורות בכל שלבי הגימור ובכל הכיוונים, כתוצאה מהחשיפה ליבוא ומהסכמי הסחר. ביניהם, ההסכמים עם ארה"ב והאיחוד האירופי, המחילים על קבלנות משנה המשתלבת במוצר ישראלי, ומקורה בירדן ומצריים, את אותם פטורים ממכס שניתנים למוצר שמקורו ישראלי מלא. הסטת הייצור מסתייעת גם בליברליזציה בשוק ההון, שמאפשרת העברת כספים קלה פנימה והחוצה, וכמובן שעילתה העיקרית היא הפרשי השכר הבלתי נתפשים כמעט בין מדינות.
 
על פי נתוני אגף הטקסטיל בהתאחדות התעשיינים, עלות העבודה לפועל בענף בסין היום היא כ-50-60 דולר לחודש. במצרים, התעריף דומה
; בירדן, הוא כפול; ברשות הפלשתינית קצת פחות מזה שבירדן; ובתורכיה ובמזרח אירופה מגיע לפי ארבע או חמש מזה שבסין. אך במעצמה אחת, ושמה ישראל, עלות העבודה היא כ-1,000 דולר לחודש. מה שהופך את הייצור הפשוט כאן לבלתי סביר בתנאי שוק סחורות ומטבע חופשי. ולכן, חברה כדלתא, המתמחה בהלבשה תחתונה וגרביים, בעיקר לייצוא, מחזיקה במדינת ישראל רק כ-2,500 מסך כ-13 אלף עובדיה ברחבי העולם. בישראל, היא מותירה את העיצוב, התכנון והלוגיסטיקה, ועוד קצת מייצור הבדים והצביעה. מודל שונה במקצת הוא זה של חברת קסטרו להלבשה עליונה, שמקיימת רשת חנויות קמעוניות בישראל. לקסטרו אין כמעט פעילות ייצורית בארץ, אלא בעיקר עיצוב ותפקידי מטה. הייצור נעשה ברובו בסין, וחלק קטן ממנו ברשות הפלשתינית.         
 
נהוג לגנות את השילובים של ייצור מקומי עם יבוא חלקי, או קבלנות משנה במפעלים מחוץ לישראל. אך אלה הם הפתרונות הכי ציוניים בתנאים הקיימים. מה ניתן לצפות ממנהל מפעל שחייב ללהטט בין שער חליפין שאינו מובטח, למחירי תחרות כמעט דמיוניים בנמיכותם בשוק המקומי ובייצוא. אלה שמתפשרים הם אותם שרוצים בכל מאודם לשמור על איזשהי נוכחות בישראל. לעתים מתוך שיקול של כדאיות – שמירת בסיס ייצור מקומי מאפשרת תגובה מהירה יותר ושליטה מוגברת היכן שנחוץ. אך, במקרים לא מעטים, מתוך זיקה למפעל שהוא מפעל חיים של בעליו הנוכחיים או אביהם או סבם. ועד כמה שלא ייאמן גם מתוך מחויבות לעובדים ותיקים ולמדינה. חבריהם בענף הטקסטיל וההלבשה סגרו למעלה מאלף מפעלים בין 1990 ל-2002 (כולל מתפרות קטנות. מפעל מוגדר כמי שמעסיק משכיר אחד ויותר). ניתן להאמין שהסוגרים לא עומדים עכשיו בתור להבטחת הכנסה. בתמורה שקיבלו עבור הנדל"ן ושאר נכסים, הם בנו תיק השקעות מגוון, ולעתים קרובות נטול קשר לישראל. 
 
הסקת המסקנות הכה רציונלית שלעיל, אינה מצטלמת יפה. בנוסח ציני פחות, היא מאיימת על שלמותה של המדינה. והכי גרוע, התמונה הזו עמדה לנגד עיני כל מי שמצוי בתעשייה, במיוחד בקבוצת הטקסטיל. ועדה ציבורית לעתיד ענף הטקסטיל והאפנה, שמונתה על ידי שר התעשייה והמסחר דאז, נתן שרנסקי, פרסמה את הדו"ח המסכם שלה במאי 1997(3). כיו"ר הצוות שימש פרופ' אמוץ ויינברג, נשיא מכללת שנקר. החברים היו נציגי משרדי הממשלה, נציג ההסתדרות, נציג העדה הדרוזית, ותעשיינים בכירים מהענף – בהחלט הרכב שיש לו מה להגיד. בתום הדיונים, גובשו תשע המלצות הנוגעות לכל תחומי ההיערכות החשובים: העברת קבלנות משנה לירדן ולמצרים; עידוד השיווק, המו"פ, השקעות הון ותשתיות אחרות; יישום מציאותי של חוקי היבוא; והתייחסות מיוחדת למגזר הדרוזי.    
 
הסעיף הדרוזי המיוחד הדגיש את תלותה של העדה בטקסטיל כמקור פרנסה עיקרי לנשים, לצד שירות הקבע לגברים. ולכן הוצע על ידי עאמר עאדל, ראש מועצת ג'וליס, להמיר חלק מחבות דמי האבטלה לתמיכה במפעלים שבכפרים, על מנת לאפשר להם לשרוד עד ליצירת תעסוקה חלופית. הצעה זו נדחתה על ידי נציגי הממשלה.  כדאי בהקשר הזה להביא שני משפטים ממכתבו של עאדל ליו"ר הוועדה: "יחד עם זאת חובה על הממשלה להתחיל ומיד בהכוונת תעסוקה חלופית (היי-טק) לכפרנו על מנת למנוע שואה כלכלית. מיותר לציין בפני כבודו את תרומתה של העדה הדרוזית למדינת ישראל". אין מה להוסיף, רק לשים לב לביטוי "שואה".
 
התגלמותה על פני אדמות היא מחיקת המתפרות בכפרי הערבים והדרוזים בגליל. בראשית שנות ה-90, הועסקו בהן – בעיקר בקבלנות משנה למפעלים גדולים – כ-15 עד 20 אלף עובדים, מרביתן נשים. היום, אותן מתפרות מחזיקות כ-2,000 איש. הדת והמסורת אינן מתירות לנשים אלה יציאה מן הכפר. כך שהן יושבות מובטלות, לצד הגברים שפוטרו  בעקבות הכנסת עובדים זרים לענף הבנייה. שיעור האבטלה הנמדד על ידי שירות התעסוקה בכמה מכפרים אלה בגליל ב-2004 נע סביב ה-20%: תמרה, עין-מאהל,
 
דיר-חנא, כפר כאנה, סכנין. בעוד כפרים לא מעטים הוא הסתובב סביב ה-15%. שיעור זה אינו כולל את כל המתייאשים שאינם מתייצבים בלשכות. בכפרים רבים גם אין שירות תעסוקה, והנשים שאינן יוצאות מהכפר לא מתייצבות בלשכות, ולכן נפקדות מהסטטיסטיקה שלעיל. 
 
הטקסטיל בכפרי הדרוזים והערבים אינו כל סיפור החשיפה בישראל. אבל גלגוליו ממחישים את המנגנון שהביא את המשק עד הלום. לא ברור, ולא נכתב במפורש בשום מקום, מדוע הצעת הדרוזים נדחתה. אולי בגלל דוחק תקציבי, ואולי מחמת החשש מתקדים לשימוש בדמי האבטלה שלא על פי הדפוס הרגיל. עצוב לראות את עאדל נוקב בהיי-טק כשם נרדף לתעשייה חלופית. להיי-טק יש דרישות משלו – כמו, למשל, התרכזות באשכולות סמוך למוסדות מחקר ואקדמיה – שאולי מפריעות לו להתיישב בכפר נידח. ומאידך, קיימות אפשרויות תעסוקה מתוחכמות אחרות. אך הדיון הכלכלי בישראל כבר מזמן לא עוסק בקטנות כאלה. ולכן, כשראשי מועצה באים לדרוש פתרון, אין להם מה להציע מלבד איזשהי מנטרה תורנית.
 
פרשת הטקסטיל הדרוזי היא הקצנת המבוכה והיעדר הכיוון. אבל הטקסטיל או הדרוזים הם רק משל לתעשייה כולה ושאר ענפי הייצור בישראל. כדי להמחיש את החיפוש הנואש אחר פתרון, הנה כמה הצעות לשיקום מגזר הטקסטיל שנידונו בשנים האחרונות. מצד התעשיינים, הוצע להעלות את המכס על מוצרי הלבשה מוגמרים, אם כי לנוכח מחירי המתחרים רק העלאה של מאות אחוזים תהיה אפקטיבית. היו מבין התעשיינים שאף קראו לקצץ שליש משכר המינימום  בענף הטקסטיל, זאת על סמך נכונות עכשווית של
נציגי הכפרים בגליל. אולם אין כל ערובה כי נכונות זו תמנע טענות קיפוח בעתיד. רעיון אחר שנזרק הוא השלמת שכר ממשלתית זמנית. טיוטת החוק המתאים הופיעה בהצעת התקציב לקראת 2002, ולאחר מכן נגוזה. ישנה גם התארגנות של מעצבים צעירים, שבחסות התאחדות התעשיינים פונים לממשלה בבקשה לתמיכה.
 
סלט הרעיונות הזה מובא כאן במתכוון במתכונתו הגולמית. אין דבר שנזכר פה ולא מיושם במדינות אחרות בעולם או יושם בעבר בישראל. אין כאן גם שום הבטחה לחילוץ דרמטי, אלא רק בלימת המשבר והצלת כמה אלפי עובדים. נציגי האוצר ורוב דוברי התקשורת יקראו להוצאה הכרוכה בהגנה על המשרות "בזבוז". אך נציגי האוצר ורוב דוברי התקשורת לא חדלים מלקבול על סכומי העתק שמופנים לדמי אבטלה והבטחת הכנסה. לפחות חלקם של אותם סכומים היה נחסך על ידי החזקת תעסוקה "מלאכותית". מתנגדי ההתערבות הממשלתית גם שוכחים להביא בחשבון את עלות הפשיעה, ההתקוממות החבלנית, או אפילו סתם אדישות אזרחית ביישובים שנזנחו. בדיקת כדאיות אמיתית צריכה לכלול את מגוון הגורמים, על סמך הכרות פרטנית עם השטח.         
 
אבל הזלזול בידיעת הפרטים הוא אחד ממאפייני עידן "היד הנעלמה".  בשנות ה-50, כשהחלו במאמץ התיעוש, הוא לווה בספרים עבי כרס של משרד התעשייה והמסחר, שתיעדו כל פרט, וניסו להשליך ממנו הלאה. פרסום כזה לדוגמא הוא "התעשייה, עבר ועתיד", שיצא לאור בשנת 1965(4). באורח אפייני, הספר נפתח בפתח דבר קצר של חיים צדוק, שר המסחר והתעשייה דאז, והקדמה ארוכה של שר האוצר, פנחס ספיר. לספיר, ששימש כשר המסחר והתעשייה תקופה ארוכה, הייתה אהבה מיוחדת לענף. ולמרות ידיעתנו כי היה משוחד, מעניין לראות עד כמה שר אוצר מקדיש מזמנו ללימוד הנושא, ועד כמה אבחנותיו שומרות על חיותן עד היום: "בשנים האחרונות לאחר שהתעשייה טופחה והתעצמה, התחלנו בחשיפתה לתחרות לתוצרת חוץ, כדי להעמידה במבחן השוק העולמי וכדי לדרבנה ליתר ייעול, לשיפור נוסף באיכות ולהוזלת מחירים. תהליך זה נמצא בשלבי השלמתו, ולאחר מכן תעמיק החשיפה ותלך"(5). ובהמשך, עד כמה טרגי-קומי, ומעמיד בפרופורציה כל הבחנה יומרנית על שינויים מבניים: "דוגמא לתהליך של יתר העמקה, הגדלת ההתמחות ושיפור האיכות הוא ענף הטקסטיל, העובר מייצור חוטים ובדים למוצרי איכות ודיגום מעולים, ההולכים ורוכשים שם בשוקי העולם"(6). 
           
הספר מ-1965 כולל מעקב אחר תוכנית הפיתוח ל-1965-1970, שהופיעה בתחילת 1964. במבט מהיום, יהיו כלכלנים שיגחכו לנוכח ההשתדלות למצוא הסבר לכל דבר. המשק לא צמח בדיוק כפי ששיערו? התשובה האמיתית היא "ככה". ובכל זאת, המאמץ לאפיין את התעשייה מכל זווית אפשרית מניב פירות משלו. כמו, למשל, ניתוח מפורט של כוח האדם לפי התפלגותו המקצועית, כולל התייחסות לאזורי פיתוח, ומחשבות על ישראל לקראת המיליון הרביעי באוכלוסיה. קשה להיזכר מתי, ב-15 השנה האחרונות, מישהו בדק נתונים דומים, למרות, ואולי בגלל שהכרת הנתונים מונעת זריקת קלישאות.
 
בעבר, תרגילים כאלה היו מובנים מאליהם. הם נעשו במשרד התעשייה והמסחר ובמשרדים אחרים במשך עשרות שנים, ודעכו בהדרגה עד להיעלמותם הסופית בשנות ה-90. הרבה גורמים אינטרסנטיים שמחו לראות את התכנון נגוז. בראשם, אגף התקציבים באוצר, שמאז אינפלציית שנות ה-80 ותוכנית ייצוב המשק של  1985, מעוניין בדבר אחד: שליטה תקציבית. כל מסגרת קונספטואלית, שמעלה דרישות כספיות או תהיות כלפי קיצוציו, מפריעה לו. לצדו, ההון הגדול והפוליטיקאים. מערכת הקשרים הדו-סטרית ביניהם, על התן וקח שגלום בה, משגשגת יותר בהיעדר יעדים משקיים מוגדרים, ובחינתה של כל העברה כספית על פיהם.
 
לכוחות המתוארים לעיל מצטרפת דעת הקהל, או דימוי תקשורתי נבער של התכנון. מאז נפילת בריה"מ, התכנון המזוהה כאמצעי סוציאליסטי הפך לסמל של כישלון. זאת, מבלי שרוב הכותבים עליו יבינו למה בעצם הוא נועד, או יכירו את המגוון העצום של דגמי תכנון שיכולים להתאים לכל מבנה פוליטי ולכל מטרה. קטילתו הכאילו מוחלטת של התכנון מביאה דוגמאות לאי-מסוגלותו לחזות את העתיד. אך תכנון אינטילגנטי כלל אינו מתיימר לנבא, אלא לבחון את הקשרים בין משתני הפעולה, ועל בסיסם להציג חלופות למדיניות. עדות לכך עד כמה תכנון נראה אקטואלי גם מנקודת ראותו של המגזר העסקי, נשמעה בועידה השנתית של המרכז הישראלי לניהול, בספטמבר 2003. תכנון היה הנושא של מושב הועידה הראשי,  וכל הדוברים בו קבלו על היעדר חשיבה אסטרטגית בישראל. ביניהם, לסטר תורו, פרופסור נודע מה-MIT בארה"ב, שאינו חשוד בפזילה שמאלה. ואתו, יו"ר "טבע", אלי הורוביץ, שמיחס את הצלחתה המטאורית של החברה  שהוא עומד בראשה להסתכלות ארוכת טווח קדימה, וטחינה עד דק של מה שהולך ולא הולך.         
 
אם נחזור לחשיפה ליבוא בהקשר זה, הרי כמעט כל תופעות הלוואי ההרסניות שלה היו ידועות מראש. רק צריך היה להתכופף ולאסוף אותן מהרצפה. היה ידוע, כי המשק הישראלי הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם. מידת פתיחותו – שיעור יבוא של כ-45% מהתמ"ג – משתווה לזו של כמה משקים קטנים, בעיקר באירופה, אך עולה בהרבה על המקובל בארה"ב וביפן, למשל, שם שיעור היבוא מהתמ"ג נע סביב ה-10%-15%. במשקים קטנים, הפתיחות היא תנאי הכרחי להשגת רמת חיים גבוהה. זאת, משום שפיזור ייתר בייצור אינו יעיל. עדיפה עליו התמחות במספר קטן של פריטים, והחלפתם במוצרים מתמחים ממדינות אחרות. ברור מכאן, כי יב
וא נרחב גורר אחריו ייצוא נרחב, לשם איזון זרמי מטבע החוץ למדינה וממנה.
 
 המסקנה, אם כן, היא פתיחות, אך לא בהכרח פתיחות מרבית. כי ככל שהמשק פתוח יותר, כך קשה יותר לשמור על יציבותו. הן מבחינת גירעון המאזן המסחרי, והחוב החיצוני הנגזר ממנו, והן מבחינת רמת המחירים המקומית המושפעת מהתנודות בחוץ. אך, בעיקר, מבחינת שיקולי התעסוקה כפי שמומחש בישראל מראשית שנות ה-90. ענפי שוק מקומי הם ענפים שקל לצפות את התפתחותם. כך, למשל, ענף המזון בישראל, די מוגן באפן טבעי על ידי הכורח לשמור על טריות, הרגלי אכילה, טעמים, ודרישות הכשרות. ולכן, במזון, בניגוד לטקסטיל, ניתן לראות גידול מסוים בתעסוקה בין 1990 ל-2002, בשיעור ממוצע של כ-0.7% לשנה.
 
דילמת החלוקה בין שוק מקומי ליבוא ולייצוא היא דילמה תכנונית מובהקת. כמו גם הניסיון לחזות את קצב התפתחותם של ענפי התעשייה, ושל ענפי המשק האחרים לצדם, ולהסיק מכך מסקנות לגבי יכולת הקליטה של עובדים שנפלטו ממגזר אחד במגזר אחר. תכנון מראש אף מחדד את החשיבה לגבי מבנה ענפי ריכוזי: האם סביר למקד את כל המאמץ באלקטרוניקה? ומה אם הענף ייקלע למשבר? מחזוריות קיימת כמעט בכל תחום כלכלי, ובמיוחד במוצרים שאינם חיוניים למחיה שוטפת. עימות אחר שתכנון בדרך כלל עושה הוא בין הרכבו ההשכלתי, הגילי והגיאוגרפי של כוח האדם הקיים לדרישות הענפים השונים. באפן זה, מאתרים אוכלוסיות שאינן יכולות ליהנות מפיתוח היי-טק, אם מחמת ריחוקן ממרכזיו, ואם מחמת היעדר כישורים הולמים.
 
לפחות כמה מהבדיקות המוזכרות כאן נעשו במשרד התעשייה והמסחר בחוברת ששמה "לקראת שנות ה-90", שיצאה לאור במארס 1990(7). ובהתייחס לסוגיה הכבדה ביותר בתכנון הכלכלי של ישראל נאמר שם: "כבר עכשיו, המשק הישראלי הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם. מבנה התפוקה בו דומה לזה שבמדינות אירופה המתועשות. בגלל הפתיחות הרבה והריכוזיות הענפית, אנו מושפעים חזק מכל תנודה בשוקי הסחורות ובשערי המטבעות. כדי למנוע זעזועים ולייצב את המשק, יש לפעול לחיזוקו של הסקטור המייצר לשוק המקומי במקביל לסקטור המייצא; ולגוון ככל האפשר את המבנה הענפי" (8).
 
היום, לאחר התרוקנות האוויר מבועת ההיי-טק של שנת 2000, ניתן לחתום על כל מילה שנאמרה שם. ולמרות זאת, ההסתכלות התכנונית נתפשה אז, ונתפשת גם היום כאנטי-תזה לשוק חפשי. על פי מעצבי החשיפה באותה תקופה, במיוחד משרד האוצר, היד הנעלמה הייתה אמורה לעשות את שלה, ולהוביל את המשק לצמיחה מאוזנת ותעסוקה מלאה. השקפה זו לוותה בהסתייגות מכל מה שהדרג המקצועי בממשלה מסוגל לעשות, חוץ מאשר להפריט או לצמצם כל בקרה שהיא. קשה לנתק את ההשקפה הזו מהתוצאה הרשומה היום בסטטיסטיקה המקרו-כלכלית של ישראל. לא רק אבטלה, אלא גם צמיחה עלובה: קצב ממוצע של כ-2% לשנה בין 1996 ל-2003 – ב-0.2% פחות מגידול האוכלוסיה השנתי. וקצב של פחות מ-4% לשנה בכל תקופת 1989 עד 2003, או קצב גידול שנתי של כ-0.7% בתמ"ג לנפש.
 
מעניין, בהקשר הזה, להבחין בגישתה של סין, שסיפור יציאתה מהמשטר הקומוניסטי נתפש היום כהצלחה, בניגוד לסיפור של רוסיה. מי שמדגיש את ההבדל בין שתי המעצמות הוא סטיגליץ, בספרו
על הגלובליזציה(9). רוסיה, מחד, עם שיטת הריפוי בהלם מבית מדרשה של קרן המטבע, נקלעה לאיבוד תמ"ג ממוצע של 5.6% לשנה לאורך שנות ה-90. סין, לצדה, צמחה אותה עת בקצב שנתי ממוצע של יותר מ-10%. סטיגליץ, מיותר לומר, אינו אובייקטיבי בסוגיה זו. הוא וחתן פרס נובל אחר, קנת ארו, יעצו לסין איך להיכנס לשוק. ועל פי המלצתם – סטיגליץ וארו הם ממניחי היסודות להבנה היכן כלכלת שוק אינה עובדת – הסינים התארגנו יותר באיטיות.
 
או, בניסוחו של סטיגליץ, "סין זיהתה שאם היא מעוניינת בשמירת היציבות החברתית, עליה להימנע מאבטלה ניכרת. יצירת משרות צריכה ללכת יחד עם השינוי המבני. רבים מצעדי המדיניות שלה יכולים להתפרש לאור זה. למרות שסין הנהיגה ליברליזציה, היא עשתה זאת בהדרגה, ובדרכים שהבטיחו כי מקורות שהוזזו ממקומם הוצבו מחדש לשימושים יותר יעילים, ולא נעזבו לאבטלה חסרת תכלית"(10). חיזוק לדבריו של סטיגליץ מתקבל מנאומו של סגן דיקן אוניברסיטת פקין בועידת דאבוס, ינואר 2004. וכך הוא מסכם את השילוב המנצח בארצו: "סין, עכשיו, יש לה מנהלים כלכליים מאד מתוחכמים, שמבינים את תפקיד השוק כנגד תפקיד הממשלה". (הרלד טריביון, 24-25.1.04).             
  
כדאי לשים לב לשימוש במילה "כנגד" (versus) בתיאור היחסים בין השוק לממשלה. השוק והממשלה אינם תאומי סיאם בלתי נפרדים. אבל הם שם – כל אחד במקומו. הבנה כזו נעדרת היום בישראל. יישום מודל השוק החופשי מתפרש כהיעלמות ממשלתית – או, אולי נכון יותר לומר היאלמות. זה לא שהממשלה אינה עושה. היא דווקא מרבה בצעדים: מחיקת התקציב הזה, פמפום התקציב ההוא, הפרטות, דה-רגולציה והכל בעקבות המלצות אופרטיביות של כלכלנים. אך איש אינו יכול לומר מה הם יעדיה, מה מחיר כל צעד במונחים פוליטיים–כלכליים-חברתיים, ומהם החלופות לו. כך מיטשטשים לגמרי הויכוחים הטכניים והבדלי ההשקפות. ביגה שוחט, סילבן שלום ובנימין נתניהו באים כאילו מאותו מקום נטול ערכים, ואת הצדקת פעלם שואבים רק ממקצוענות נקיה – מקצוענותם של כלכלני האוצר.
 
אין ספק שהגישה הזו נוחה לכמה טכנוקרטים. היא אף מקילה במובן הטקטי על שרי אוצר וראשי ממשלה. כי אם השיקול לקבלת החלטה הוא כביכול אך ורק מקצועי, אז ניתן להדוף כל דרישה מגזרית בתואנה של "אינטרסנטיות", ובז
'רגון המקובל היום אין פסילה חמורה יותר. זאת, למרות שיכולת הביטוי המגזרית היא עילת קיומה של הדמוקרטיה, וממשלות ופרלמנטים נוסדו כדי לתת לה חיים. נכון, לא ניתן להתכחש לעובדה שלחצים אינטרסנטיים יכולים להיות מטרידים. אך עדיין כל החלטה כלכלית עונה על אינטרס כלשהו, מה שמחייב לאפשר ביטוי לאינטרס הנגדי. בדיוק מסיבה זו נבנו בזמנו פונקציות התכנון, כדי לנסות ולפשר, טרם הדקה ה-90, בין האינטרסים השונים. שיא פריחתן ברחבי העולם היה לאחר מלחמת העולם השניה, כחלק מהמאמץ לשיקום המדינות הנפגעות. בישראל, התכנון צץ מיד עם הקמת המדינה.
 
דיון תכנוני מאפשר לבודד את המניעים השונים שמאחרי המחלוקות הכלכליות, ולהתוות באפן חד את הקו שבין המקצועי לערכי ולפוליטי. יתירה מזאת, דרישתו של התכנון להצגת מסגרת מספרית, מפרידה בין מיתוסים מקצועיים למה שאפשר לכמת. תכנון כלכלי, מעצם טיבו, מתייחס לטווח הארוך, אך הוא עוקב גם אחר שלבי הביניים. בנוכחותם של גופי תכנון, יותר קשה לזרוק לאוויר כי גורמי הייצור ש"ישוחררו" מהטקסטיל יתרמו למשק בענפים המתוחכמים – צריך להמחיש את הדברים על הנייר. וכשהספקות מתעוררים בעקבות התרגילים שנעשו, ניתנת לגיטימציה לפתרונות פחות חדים במדיניות, ואף לסיוע ממשלתי בתקופת המעבר. עצם ההכרה בקיומה של תקופת מעבר הוא הכרזה על תפישה עצמית צנועה יותר של מקצוע הכלכלה. מעין הודאה של הכלכלנים בהבנתם המוגבלת, המצריכה בחינה מתמדת של צעדיהם.   
 
יוצא מכאן, שאחת המסקנות החשובות ביותר מהחשיפה החפוזה, והאבטלה על כל גורמיה, היא הקמת מכון מחקר ותכנון כלכלי-חברתי לאומי. המחלקות הכלכליות בכל משרדי הממשלה הידלדלו לגמרי מאז סוף שנות ה-70. המחשה למעמדן אצל מקבלי ההחלטות מתקבלת מקורותיהם של מנהל התכנון והכלכלה במשרד התעשייה והמסחר, והרשות לתכנון כוח אדם במשרד העבודה. שני גופים אלה, שתרמו בעבר לא מעט להבנת מגמות הצמיחה והתעסוקה, מוזגו ליחידה מצומקת אחת לאחר הקמת משרד התעשייה המסחר והתעסוקה. הצוות שנותר אמנם מצליח לשמור על רמה מקצועית גבוהה ונוכחות תקשורתית, אך שרוי בגלות בגן הורדים שליד הכנסת – מרחק רבע שעה הליכה מהמשרד הראשי בקצה השני של קריית הממשלה. זה כמובן אינו מקרי. פונקצית הייעוץ הכלכלי באוצר כמעט ואינה נשמעת. ובכל מקרה, תפקידה לתמוך בעילת קיומו של המשרד: שליטה תקציבית. המחלקה הכלכלית היחידה הראויה לשמה נותרה בבנק ישראל. עצמתה בעבר נשאבה מתפקידו הכפול של הבנק המרכזי: אחראי על היציבות המוניטרית, ויועץ כלכלי לממשלה. כיום, הבנק חותר יותר ויותר להגדרת סמכות ואחריות נקיה, אך ורק בתחום המוניטרי. מה שמגדיר באפן צר יותר את תפקיד מחלקת המחקר שלו.
 
כל אלה, מבליטים את חסרונו של מכון עצמאי למחקר ותכנון כלכלי-חברתי בישראל. מטרתו צריכה להיות איסוף מידע, ניתוחו, וגיבוש הסכמה לגבי נושאים ארוכי טווח. מכון כזה צריך לקיים מגע שוטף עם לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, ההסתדרות, וגופי ייצוג משניים – מאיגוד התעשייה הקיבוצית ועד התאחדות הקבלנים. מבנהו ואפן תקצובו ייגזרו מהרצון להקנות לו עצמאות. מכון מחקר? לא בדיוק המלצה מרגשת. אך מה לעשות, ניהול כלכלי של מדינה שלא כמשחקי בורסה, עדיף שיהיה כמה שיותר צפוי ומשעמם.
 
עוד המלצה בדרגת שעמום דומה: מהגדרת תפקידם בפועל של שני משרדי הכלכלה הראשיים, האוצר ובנק ישראל, נובע כי אף אחד אינו מופקד היום על הצמיחה. זה בוודאי חסר שגורר מחשבה. האם סתם כך הצמיחה מוזנחת? או, שהמבנה הקיים – קשר ההון-שלטון של הגלובליזציה – אינו מותיר מקום לצמיחה ותעסוקה מלאה כיעד לאומי. ואם כן, זהו תפקידן של מפלגות המתיימרות להציע אלטרנטיבה קצת שמאלה מהמרכז: קודם, להילחם על הלגיטימציה של יעד צמיחה ותעסוקה, בלי ניסיון להחביא את הסתירה שבינו לבין חופש כלכלי מלא. לאחר מכן, לבנות מסגרת מקצועית שתתמודד בגלוי ובאומץ עם הביקורת על תופעות הלוואי של אימוץ יעד כזה. ולבסוף, למנות את השר שיהפוך את הצמיחה והתעסוקה המלאה למטרה מוחשית-פוליטית.

חשיפה – פיתרון או בעיה?

 
במקום להתמודד ישירות עם המגבלה בערוץ האירופי, בחרו לפעול בערוץ אחר – יצירת סחר על ידי היפתחות חד-צדדית למדינות שלישיות. בהעדפת מסלול זה, נשענו על הטיעון הבא: אם בקשר הותיק עם האיחוד האירופי וארה"ב זה מה שיש, הבה נטפל במה שנשאר – כל אותן מדינות שמחוץ לשני ההסכמים, הקרויות "מדינות שלישיות". אבל חתימה על הסכמים איתן היא תהליך איטי ומייגע, בכמה מקרים היא אפילו בלתי אפשרית מסיבות כלכליות ומדיניות. לכן, המסקנה היא היפתחות חד-צדדית של ישראל, ללא כל תנאי, ובייצוא יקרה מה שיקרה. או, אפילו טוב יותר, כפי שמנוסח בכמה ממסמכיהם של אדריכלי החשיפה: "ניתן ל ה נ י ח שהייצוא והייצור יגדלו בעקבות ההתייעלות הכרוכה בחשיפה". הנחה זו היא שגלומה בביטוי "יצירת סחר" – כאילו מובן מאליו, שהמקורות המתפנים עקב המעבר משוקי יבוא יקרים לזולים יותר, ינוצלו להגברת הייצוא והייצור.
 
אלא שהסתכלות אופטימית זו, המתבססת על חוק היתרון היחסי, מתעלמת מעיקרון מקודש באסטרטגיה של אלה שחיים את הסחר יומיום: אין משחררים יבוא ללא משא ומתן על תמורה. כי מרגע שההגבלות מוסרות באפן חד-צדדי, לא נותר כל אמצעי שכנוע להחדרת ייצוא לאותן מדינות שזכו מההפקר. ומדוע, בכלל, שהן יעשו את השטות לרכוש סחורה מישראל, כשבעולם שאינו שרוי בתעסוקה מלאה, כמעט בכל תחום מצויים יצרנים חליפיים, שמדינותיהם כן עומדות על עיקרון ההדדיות.
 
אך נשאיר את הניתוח להמשך, ונתאר את רצף הצעדים (לפירוט נוסף (1)). החשיפה יצאה לדרך בעקבות החלטת ממשלה  מספטמבר 1990. מועד ראשית ביצועה נקבע לספטמבר 1991. מאותו יום, ובמשך שלוש שנים, בוטלה חובת הרישוי על יבוא מוצרים תעשייתיים ממדינות שלישיות. במקומה, הושת מכס בשיעור שבין 20 ל-75 אחוזים, כדי לאפשר למפעלים להסתגל. במקרים מסוימים, הוספה הגנת מכס קצוב (סכום שקלי קבוע). המטרה הייתה להפחית אותם מכסים עד לרמה מרבית של 8% מערך המוצר בחומרי גלם ו-12% מערך המוצר במוצרים מוגמרים, תוך חמש עד שבע שנים. בפועל, ההשלמה נדחתה עד לאוגוסט 2001.
 
כדאי להדגיש כאן, ששיעור המכס אליו הגיעו לבסוף נמוך במרבית המוצרים מהקו שסומן בהידברות בין ישראל לארגון הסחר העולמי. במחצית מהמוצרים אף לא סומן כל קו, וישראל מרצונה שומרת בהם על מכס מזערי. רמת המכסים הסופית שעליה התבייתו דומה לזו שברוב המדינות המפותחות, ואף נמוכה ממנה. ראוי לומר עוד, שיחד עם החשיפה, אם כי לא ממש במסגרתה, הוסרה הגנה נוספת כלפי מדינות העולם, במתכונת מס קניה מפלה – מס גבוה יותר כלפי מוצרים מיובאים. עוד הגנה כללית שטופלה באותה תקופה היא זו שבאמצעות תקינה – עצירת יבוא במסווה של שמירה על בריאותו או בטיחותו של הציבור. כל אלה, הפכו את החשיפה למהלך דרמטי, ואולי דרמטי ממה שהמשק הישראלי מסוגל להכיל. עשור ויותר לאחר פתיחת החשיפה, ניתן לסכם ולומר שאחת מתרומותיה המיוחלות אכן התגשמה: היא, באפן מובהק, סייעה בריסון המחירים. אך נזקיה לתעסוקה ולסביבה המקרו-כלכלית אף הם מובהקים ביותר.
 
השפעת החשיפה על המחירים יכולה להיות מומחשת על ידי ההתפתחות בענף ההלבשה, בו חלה תפנית חד-משמעית: החלפת הייצור המקומי ותוצרת המדינות המפותחות בסחורה זולה מהמזרח הרחוק ובמיוחד מסין. במבט לאחור, בתקופת 2005-1993, ירדו מחירי ההלבשה בכ-3%, בעוד שמדד המחירים לצרכן טיפס בכ-83%. המדד הכללי משקף את התייקרותם של מוצרים ושירותים שאינם סחירים בסחר בינלאומי, ועוד פריטים שלא נמצאו להם מקורות זולים כל כך. תופעה ראויה לתשומת לב היא נפילת מחירים ממש – לא עוד עלייה איטית – בענף ההלבשה בשנים בהן הענף נפתח לגמרי – הפחתת מחירים של כ-20% בין 2000 ל-2005. האם ניתן להתעלם ממנה, ומשכמותה, בניסיון להבין את הנטייה לדפלציה שצצה לפתע בישראל ב-2003 – נפילת מדד המחירים לצרכן ב-1.9% במהלך השנה.
 
מאידך, אין ראיה חד-משמעית לתועלתה של החשיפה בכיווץ ההוצאה על היבוא. שיעור היבוא מהתמ"ג ב-2005 מגיע לכ-44%, בדומה למה שהיה בראשית שנות ה-90, ותוך תנודות קלות לאורך התקופה. קשה לאתר כאן את השפעתה הנקייה של החשיפה, משום שבמהלך שנות ה-90 נחת בארץ גל העלייה ההמונית, והתערותו הייתה מלווה בהשקעות ורכישת בני-קיימא מיבוא. בין 1997 ל-2003, המשק גם היה שרוי במעין האטה שבוודאי ממשיכה להתבטא באפן כלשהו ביחס היבוא לתוצר. אף השפעת החשיפה, לכשעצמה, אינה חד-משמעית. היא אמנם מקטינה את ההוצאה על כמות נתונה, אך ההוזלה מרחיבה את הביקושים ודוחפת להחלפת ייצור מקומי ביבוא, דהיינו, להגדלת חלק היבוא בתוצר. השפעות סותרות אלה עוד לא נבדקו ביסודיות, וספק אם גם מחקר מעמיק יוכל להפריד ביניהן עד למסקנה נחרצת.
 
עד כאן, התפתחות היבוא והתבטאותה במאזן הסחר. אך היא אינה החלק החשוב ביותר של הסיפור.  לא פחות חשוב הוא מאזן התעסוקה: איבוד משרות כתוצאה מהפתיחה ליבוא לעומת השגת משרות חדשות במגזר הייצוא. נושא זה יטופל בהמשך, אך בהתרשמות מיידית אי-אפשר שלא להבחין בתרומתה של החשיפה להרס ענפי תעשייה שלמים, והאבטלה שבעקבותיו. תוצאה זו הייתה כתובה על הקיר ונחזתה מראש על ידי כלכלני משרד התעשייה והמסחר והתאחדות התעשיינים. לא נדרש לכך חוש נבואי. דו"ח של צוות מקצועי בינמשרדי משנת 1997(2) – לקראת חשיפתו של מגזר הטקסטיל וההלבשה – מצא כי בנקודת ההשוואה (1996) השכר הממוצע באותו מגזר בישראל היה גבוה פי 20 מזה שבסין ופי 10 מזה שבתורכיה. קל היה להסיק מכאן שהענף והדומים לו לא יעמדו בתחרות. ואכן התוצאה היום מאשרת את התחושה הראשונית: מספר המועסקים בטקסטיל והלבשה התכווץ לפחות ממחציתו בין 1991 ל-2005 מ-49 אלף איש ל-18 אלף איש, והמגמה עוד בעיצומה.
 
שתי מדינות לדוגמא – סין ותורכיה – יכולות להמחיש את הסיכון שבפתיחת סחר לא זהירה עם מי  שמהווה מאגר ענק של עבודה זולה. לפני החשיפה, ב-1991, היה היבוא מסין אפסי, והעודף במאזן המסחרי הסתכם בכ-23 מיליון דולר. ב-94, עברו לגירעון קטן (25 מיליון דולר), וב-2005, הגירעון עם סין (ללא יהלומים) הגיע ל-1.3 מיליארד דולר (3). החלת החשיפה על סין בראשית שנות ה-90, נראית נחפזת במיוחד משום שלא הייתה הכרחית טרם הצטרפותה לארגון הסחר העולמי. כך שהיפתחותה של ישראל כלפיה לא הוכתבה על ידי החשיפה הכללית ועיקרון האי-אפליה של הארגון. עם תורכיה, בשנת 91 נרשם עודף של 29 מיליון דולר; ובשנת, 2005, הגירעון נאמד ב-320 מיליון דולר. תורכיה וסין, לבדן, תרמו אם כן כ-2 מיליארד דולר לגירעון המסחרי בשנה זו, ועוד ידן נטויה. וכאמור, הגירעון הוא לא הכל, אלא חור התעסוקה שנפער בעטיו.    
 
מתכנני החשיפה באוצר והוגיה בבנק ישראל שילמו מס שפתיים להתפתחות צפויה זו. הם דיברו על "היערכות" לחשיפה, כשטווח הזמן ליישומה, גם לאחר ההארכה, היה קצר ביותר – עשר שנים בלבד. למען קנה המידה, משך החשיפה במסגרת ההסכם עם האיחוד האירופי היה 14 שנה, וזה שכלפי ארה"ב – עשר שנים. ניתן לטעון, כי בשנות ה-90 המשק הישראלי כבר היה רגיל לתחרות. אך אין כל בסיס להשוואה בין התמודדות עם התוצרת המערב-אירופית או האמריקאית – בשכר שעולה על זה הישראלי – להתמודדות עם תוצרתן של המדינות הכי מרוששות בעולם.
            
במיוחד, שלאיש לא היה מושג מה משמעותה של המילה היפה הזו "היערכות". במאמרם של גבאי ורוב מוזכר סכום ה"עתק" של כ-40 מיליון שקל במענקים ו-60 מיליון שקל בערבויות מדינה, שהוקצה להשקעות בתעשייה לקראת החשיפה. אכן יזמה מרשימה, כשיודעים שלהעברת קוקה-קולה מרמת-גן לאשקלון אושר בשנת 2003 מענק בסך 65 מיליון שקל (שבוטל לאחר מכן). והחשיפה, כידוע, אינה נוגעת לקוקה-קולה אחד בלבד. יתירה מזאת, למיטב זיכרונם של ותיקי משרד התעשייה והמסחר, אף ההקצבה הזעומה הזו כמעט ולא נוצלה, כי אישורה היה כרוך בהתניות שרק מפעלים בודדים הצליחו לעמוד בהן. ועוד, לצד התמיכה – שניתנה או לא ניתנה – לצורך החשיפה, קוצצו סכומים ניכרים מהחוק לעידוד השקעות הון במהלך שנות ה-90.
 
כשל ההיערכות לחשיפה אינו רק ביטוי לקימוץ או חסר תקציבי. בכירי משרד התעשייה והמסחר מאותה תקופה, יכולים להעיד על מבוכתם לנוכח האתגר "להיערך". בפורומים פומביים, אמנם דיברו ברוב חשיבות על שדרוג טכנולוגי של התעשייה המסורתית והשוואתה לזו שבמדינות המפותחות. אך יד על הלב, כולם ידעו שגם באירופה ובארה"ב לא כל המפעלים הפגינו כושר הישרדות למופת, וזאת, מול תחרות הרבה פחות גורפת מצד היבוא. איך שלא יהיה גם המעט שניתן היה להיעשות באימוץ אסטרטגיות של מדינות זרות לשיקום ושימור מפעלים מסורתיים לא נעשה.
 
טרם החשיפה כונסה במשרד התעשייה והמסחר ועדה בין משרדית שדנה בדרכים להחלתה תוך השארת המשק בשליטה. אחת מהמלצותיה הראשיות הייתה הקמת מנגנון של בקרה ופיקוח עם כללים ברורים להתערבות ממשלתית: דהיינו, מעקב אחר ענפים ואפילו מפעלים, ונקיטת הצעדים המתבקשים היכן שהפגיעה בתעסוקה תהיה בלתי נסבלת. מהכוונה היפה הזו לא הוגשם דבר. וכדאי בהקשר הזה להביא את עדותו  בשיחה אתי של יורם בליזובסקי, מנכ"ל משרד התעשייה והמסחר בסוף שנות ה-80, ולאחר מכן מנכ"ל התאחדות התעשיינים: "את צד הורדת המכסים ושאר המגבלות קיימו, את צד ההבטחות להיערכות לא קיימו". התייחסות דומה נשמעה מפי גבריאלה כהן, שכבכירה במשך שנים רבות במשרד התעשייה והמסחר עיצבה רבים מהסכמי הסחר של מדינת ישראל עד לסוף שנות ה-90, ומכירה כל פרט בהם. כהן מעידה כי במשרד התעשייה והמסחר דרשו לקיים את הורדת המכסים כלפי מדינות שלישיות כתהליך הפיך בחלקו, בעל כללים מוגדרים. או, במילים אחרות, המשרד דרש להשאיר בידיו את האפשרות להעלאת מכסים הגנתית. זאת, בידיעה שאין בה שום בעיה מבחינת מחויבותה של ישראל לארגון הסחר העולמי כי המכס בפועל נמוך מהקו המירבי שהותווה אתו, ובמוצרים הרגישים ביותר אף לא סומן כל קו מחייב. אך האוצר סירב לשמוע על אפשרות כזו, ובחר להשעין את כל ההגנה על היטלי היצף וביטחה.
 
אבל ההיטלים אינם תחליף למכס, שנמצא שם בכל מצב. הם, לעומתו, מופעלים רק במקרים מיוחדים – היטל  היצף – כלפי הורדת מחירים תוקפנית וזמנית מצד מוכר זר שמעוניין לחדור לשוק המקומי; היטל בטחה – כלפי גידול משמעותי ביבוא שעלול להזיק לייצור המקומי, גם אם היא נובע מנסיבות חיצוניות למוכר כגון פיחות. ולכן, ההיטלים – בהיותם תגובה על היערכות מסוג מסוים – מצריכים להפעלתם אישור של מנגנון פורמלי. מכאן, שמעצם טיבם הם איטיים ומסורבלים. העוסקים בתחום אף קובעים כי לישראל אין למעשה היטל ביטחה אפקטיבי. היטל ההיצף גם הוא כבול כמעט לגמרי, משום שכל החלטה המתקבלת במשרד התעשייה והמסחר כפופה לאישור שר האוצר, והוא, בהשראת יועציו, בדרך כלל אינו ממהר. זאת, אולי בגלל הדעה הקדומה המושרשת אצל כלכלנים רבים נגד התערבות בסחר. או מתוך כבוד למגזר יבוא הסחורות, המגלגל למעלה מ-30 מיליארד דולר לשנה, ואינו נלאה מלהבהיר לשלטונות עד כמה יתקשה לוותר על רווחיו הצנועים.     
 

אירוע, שיכול להמחיש את הבעייתיות שבהיעדר מנגנון טיפול נמרץ ביבוא תוקפני, וכמה מהמטפלים בתחום מטעם הממשלה מכנים בפה מלא "כישלון" הוא זה של ענף הלבידים. בראשית שנות ה-90, הענף העסיק למעלה מאלף איש בשבעה מפעלים. ארבעה מפעלים נפלו כבר בתחילת החשיפה, כשתלונותיהם על היצף – בעיקר מאיטליה וספרד – לא זכו לאישוש. שלושת הנותרים – קלת, תעל ולבידי אשקלון – נאלצו להתמודד בהמשך עם יבוא במחירי הזדמנות מקוריאה – פרי המשבר המוניטרי באסיה ופיחותיו. ואגב, אירוע כזה של פיחות מטורף הוא המקרה הקלאסי להיטל ביטחה. משום שאין כל הצדקה לסגירת ענף ייצור בגלל קוניונקטורה מטבעית זמנית. אבל עד שהמערכת זזה, לבידי אשקלון נסגר, והשניים הנותרים נאלצו להתמודד עם יבוא באיכות נחותה ומחירים מגוחכים מסין. הצעות לאיחוד בין שני המפעלים, לשם ייעולם, נתקלו בהתנגדותו של הממונה על ההגבלים העסקיים, שהתרכך מאוחר יותר, מאוחר מדי. במהלך 2001, הוטל היטל ביטחה רק לחודשים ספורים, תוך הפוגה ביניהם. לאחר פקיעתו, בינואר 2002, הוחלט על הזרמת תמיכה למפעלים (מיליון דולר לחודש). הם קרסו עוד לפני שהתקציב מוצה, הועברו למפרק זמני ולאחר מכן נסגרו. מכל הענף נותר שריד של עשרות עובדים. בדיעבד, פקידי משרד התעשייה העוסקים בתחום נותרו עם תחושת החמצה. לענף הלבידים בישראל היה ייחוד: תוצרת משובחת במיוחד, שהופנתה גם לייצוא. ייתכן שבתגובת חירום יותר מהירה, ובראיה אסטרטגית, היה ניתן להציל חלק ממנו. 
 
החלתה המהירה של החשיפה הובילה את משרד התעשייה והמסחר ליזמה התקפית משלו: חתימה מהירה על הסכמי אזור סחר חופשי. חתימת ההסכמים הייתה הכרחית בכמה מהמקרים, לנוכח הקפצת המכסים הזמנית שהחליפה את רישוי היבוא, וייקרה מוצרים חיוניים וחומרי גלם. במסגרת ההסכמים בוצעה הורדת מכסים הדדית, שבכל מקרה עדיפה על ההתפרקות החד-צדדית מהגנות. וכך, בעשור שנות ה-90, נחתמו 11 הסכמים. וכדרכן של פעולות חירום, או כדרכם של הסכמים בכלל, הם הצליחו להציל מה שהצילו. אגב, כמדינה בודדה, שאינה נמנית על גוש סחר, ישראל הגיעה להיות אחת משיאניות העולם במספר הסכמי אזור סחר חופשי (רובם מתבטלים עכשיו עם הצטרפותן של מדינות הגוש המזרחי לאיחוד האירופי). ישראל גם מתייחדת בהסכמים שחורגים מחוץ לאזורה הטבעי – המדינות השכנות. ריבוי ההסכמים ופרישתם הגיאוגרפית הוא עוד עדות לחלוציותה השנויה במחלוקת של מדיניות היבוא.
 
דוגמא למגבלותיו של הסכם, כל הסכם, בעולם סחר ציני ומתוחכם עולה מהמסמך שנחתם עם תורכיה בשנת 1996. במסגרתו, נקבעה הורדת מכסים מיידית ברוב המוצרים, ולוח זמנים מקביל לתהליך החשיפה כלפי ארצות שלישיות במוצרים רגישים במיוחד. לפני החלת ההסכם, ישראל נהנתה מעודף במאזן המסחרי שלה עם שכנתה הצפונית. בשנת 90, למשל, הוא נאמד בכ-50 מיליון דולר, ובשנת 93, הגיע לכ-43 מיליון דולר. המגמה התהפכה במהירות לקראת החתימה, ובשנת 94 כבר נרשם גירעון של כ-35 מיליון דולר. בשנת 2003, גירעון הסחר עם תורכיה ישב על כ-480 מיליון דולר, וב-2005 קצת ירד לכ-300 מיליון דולר.
 
כלומר, ההסכם התורכי אינו מיטיב עם ישראל. אף עובדה זו הייתה ידועה מראש לכל מי שחי את הסחר הבינלאומי. תורכיה – מדינה בת כ-70 מיליון תושבים – היא מעצמה בענפי הייצור המסורתיים, ושכר העבודה בה ירוד. מאידך, היא ידועה בתרגיליה כלפי כל מי שמנסה לחדור לגבולה. סיפור טרי של התעללות תורכית אופיינית מתייחס לסוף 2003. אז, ממשלתה של אותה מדינה הורתה על איסור הכנסתה של זכוכית שטוחה לנמליה הראשיים, והפנתה אותה למקומות הכי נידחים שאפשר. היא גם הורתה כי הגשת המסמכים לשחרור הסחורה תיעשה במקום אחר. האיסור הוטל על כל מי שמחוץ לאיחוד האירופי, ולגבי ישראל הוא הוסר בעקבות משא ומתן שנמשך כשנה. מיותר להסביר, עד כמה מעקף כזה פוגע בכושרן להתחרות של הסחורות מבחוץ. לכאורה, ניתן לנהל משא ומתן עם התורכים על כל הפרה של הסכם הסחר. אך לישראל גם אינטרס מדיני-בטחוני מורכב עם שכנתה הצפונית, והוא צץ כל אימת שמתעוררת מחלוקת. או, במילים מפורשות יותר, גורמים מדיניים בישראל בולמים את תגובתם של גורמי הסחר כלפי התורכים, שמא יפגעו במטרות יותר חשובות. בהינתן עובדות אלה, הסכם הסחר עם תורכיה אינו מסוגל להועיל הרבה, אך ניתן להבין את הדילמה של יוזמיו לנוכח החשיפה החד-צדדית שהייתה צפויה שם ממילא.
 
אין כמו המקרה התורכי כדי להפגין עד כמה קשה לשלוף תיקון לאחר שהשגיאות כבר נעשו. כי נסיגה מהסכמים בינלאומיים אינה עניין פשוט וקליל. עם זאת, ניתן להעלות סעיפים מסוימים לדיון מחודש, תוך הוכחת הבעייתיות שבהם לגבי ישראל. במדינות השלישיות היפוך המדיניות הרבה יותר קל, כי החשיפה מלכתחילה הייתה חד-צדדית. אבל, לפני שמשנים כיוון, נדרשת הודאה גלוית לב  מצד כלכלני הזרם המרכזי עד כמה החשיפה הייתה חפוזה ובלתי מתוכננת.  אגב, אפילו בין בכירי האוצר לדורותיהם, ישנם בחלוף יותר מעשור כאלה שמכים על חטא. וכדי להבהיר את הדברים, כאשר מדברים על היפוך, איש אינו מתכוון למשטר הסתגרות: ישראל הייתה ותישאר אחד המשקים הפתוחים בעולם. הכוונה היא רק למדיניות יבוא יותר מפוכחת: ניצול מכסי המגן המותרים לישראל על ידי ארגון הסחר העולמי, שימוש נבון בהדדיות, והפעלת האמצעים הנהוגים בכל מקום כאשר מאוימת שלמותם של מקומות עבודה שאין להם תחליף נראה לעין. 
 
ניתן אולי ללמוד משהו על ה"ריאל פוליטיק" של סחר החוץ מהתנהגותה של אר
ה"ב בנושא. בתחום הטכסטיל וההלבשה רמת המכסים בארה"ב גבוהה מזו שבישראל. הדמוקרטיה החזקה בעולם אף לא מתביישת להטיל מכסות כמותיות בטכסטיל. הזכות למכסות בענף רגיש זה הייתה נתונה במסגרת ארגון הסחר העולמי, ונוצלה על ידי מדינות רבות, אך לא על ידי ישראל. הסדר המכסות העולמי פקע בראשית 2005, וטרם ביטולו נשמעו בארה"ב דרישות לאמצעי הגנה חליפיים. תגובה אמריקאית המלמדת על הצפוי התגלתה בראשית 2004. קואליציית האיגודים המקצועיים בארה"ב הגישה תלונה לנשיא על הפרת חוק הסחר הבינלאומי מצד הסינים  – העסקת עובדים בתנאים נחותים המעוותים את התחרות: דיכוי שביתות, מניעת התאגדות מקצועית ואי-אכיפת שכר מינימום. ניתן לשער, שלא הדאגה לפועלים הסיניים עמדה לנגד עיניהם של מנהיגי האיגוד האמריקאי, אלא היעלמותן של 3 מיליון משרות בתעשייה אצלם תוך שלוש שנים. ואם תנאי העבודה בסין לא ישופרו, אותו איגוד הציע להטיל מכסי עונשין בשיעור מרבי  של 77% על התוצרת הסינית. בהשפעת האיגודים המקצועיים, ובלחץ חברי קונגרס, ארה"ב נערכה מלכתחילה לביטול המכסות, וסיכמה עם ארגון הסחר העולמי על הזכות לנקוט אמצעי ביטחה סלקטיביים נגד סין. למרות שסלקטיביות כזו סותרת את כללי הארגון על אי-אפליה בין חברותיו. בפועל, מכסות אמריקאיות, שהוגדרו כ"זמניות", הוטלו על פריטי טקסטיל סיניים שונים.
 
דוגמא זו יכולה להמחיש היטב את הפער בין ארה"ב לישראל. ארה"ב, כשנמאס לה, יכולה לטרטר קשות את סין בכוחות עצמה או בעזרת ארגון הסחר העולמי, ואף לעקם במקצת את כללי המשחק של הארגון. שוט כזה אינו נתון בידי ישראל. ועל כן, ישראל חייבת להיות זהירה וספקנית בכל התקשרות – לא כל הסכם סחר מניב תוצאה טובה, ובוודאי שלא כל חשיפה חד-צדדית. משהו מהבדלי הגישות ומיחסי הכוחות המולידים אותן, יכול להיות מומחש בסיפור הבא: לקראת חתימת הסכם הסחר החופשי בין ישראל לארה"ב, ב-1985, הוטל אמברגו אמריקאי על יבוא סדיני פלאנל מישראל. בתגובה לקובלנה הישראלית, האמריקאים ענו: "אנחנו פיל, אתם נמלה". לא, הם לא התכוונו לומר שהיבוא ממדינה נמלה אפילו אינו מדגדג לפיל. הם רצו להגיד כי פיל מועך נמלה.         
 
למרות תפישתו העצמית, כשל נציגה של חיית ענק, הממשל האמריקאי מאזין בקשב רב לכל ביקורת על מדיניות היבוא שלו. אחד המבקרים החשובים הוא המכון למדיניות כלכלית (EPI) שמושבו בוושינגטון. גוף זה, הממוקם שמאלה מהמרכז, מגדיר את עצמו כצוות חשיבה בלתי מפלגתי, המבקש להרחיב את הדיון בדרכים להשגת כלכלה משגשגת והוגנת. בשנים האחרונות, רבים ממחקריו דנים בנזקי היבוא של ארה"ב, החופשי מדי, לדעת מחבריהם: הפתיחה כלפי סין, הסכם הסחר עם נאפט"א, ועוד. וכאמור, EPI משרה מרוחו על הממשל והאיגודים המקצועיים (4).
 
ומאותה הכרה מתאים לעבור לפוליטיקה הפנימית של היבוא בישראל. זוהי אחת ההמחשות הקלאסיות להתנגשות אינטרסים בינמגזרית. אפילו היצרנים לשוק המקומי אינם מאוחדים ביניהם: יצרני מוצרים סופיים, כגון בגדים, נהנים מיבוא חופשי של חומרי הגלם שלהם – חוטים ובדים – ולידם יצרני אותן תשומות נמחצים בתחרות. כמה יצרנים מתוחכמים – במיוחד בתחומי צריכה כגון הלבשה, מזון ותרופות – נוקטים באסטרטגיה של "אם אינך יכול להכותם, הצטרף אליהם", ולצד הייצור שלהם שנסוג בשוק המקומי  הקימו קו יבוא משגשג. ניגודים אלה, ועוד שכמותם, הקשו על גיבוש חזית אחידה כלפי החשיפה בהתאחדות התעשיינים. ומאידך, בצד השני של המתרס, עומד לובי חזק ועשיר של היבואנים דרך ארגון לשכות המסחר ושתדלנים לכל עת. לובי נגדי, ברוב המדינות המפותחות, הוא זה של האיגודים המקצועיים. אצלנו, קולו כמעט ולא נשמע בגלל חולשתה של ההסתדרות בתקופה הקריטית. גם כיום היא אינה מספיק ערוכה למאבקים אסטרטגיים ממושכים.  
 
רוחב היריעה העצום של מדיניות היבוא אינו נפרש בתקשורת כראוי, אולי בגלל מורכבותו, ובוודאי בגלל יחסי הכוחות והכסף המתוארים לעיל. נזק מפורש מבחינת תפישת הקהל נגרם בתקופת אריאל שרון כשר התעשייה והמסחר. בה, ביזמתו, ננקטו צעדי הגנה מאולתרים בשרירות לב. צבעוניותם של כמה מהם – כגון הדרישה לחרוט על כל פריט סכו"ם וכל עיפרון המגיע למדינה את ארץ המקור – הפכה לחומר חביב על העיתונאים. היעדר ההנמקה המסודרת באותה תקופה, ואי-הסתמכות על קואליציה תומכת תרמו בסופו של דבר למטרה ההפוכה: התנגדות לכל הגנה על היבוא, ותמיכה רחבה – שאינה מבוססת על הכרת הנושא או הבנה מרובה – למהלך החשיפה. 
 
מכל המסופר לעיל, מתבלט חסרונו של לובי למדיניות יבוא חלופית – לובי שינסה לעצב מחדש את דעת הקהל בישראל, תוך שהוא מביא לידיעתו את פניה הכוחניים של מדיניות סחר החוץ גם במדינות הנאורות ביותר. ובה בעת, יאמוד את נזקיה של מדיניות יבוא חופשית מדי, ויגבש אלטרנטיבה יותר מציאותית. לובי כזה, מעצם טיבו, מצריך שיתוף פעולה בין ההסתדרות להתאחדות התעשיינים ולאנשי אקדמיה המוכנים לבוסס בבוץ הכלכלה היישומית.

האטה? מיתון? מה זה משנה

 
תקראו לזה איך שאתם רוצים. עד שיגיעו הנתונים שיאשרו רשמית שזה מיתון (ירידה בתוצר במשך שני רביעים רצופים) כבר נהיה עמוק בתוך המשבר. אז האטה או מיתון, מה זה משנה.

מה גם, שהאטה או מיתון, למשק הישראלי אין מי-יודע-מה לעשות, כרגע. ההתפתחויות בכלכלה העולמית הן עובדה קיימת מבחינתו. הוא לא ארה"ב, לא גרמניה, לא סין. הוא לא יכול לשנות עובדות בינלאומיות, גם לא דרכי התמודדות בינלאומיות מוסכמות. הוא יושב לו במזרח התיכון וסופג. והוא (זה אנחנו) יספוג הפעם חזק.

כי, מאז ראשית שנות ה-2000, המשק הישראלי הוא משק גלובלי. אחד המשקים הכי גלובליים בעולם. היפתחותו של המשק התרחשה בשלבים: תהליך הדרגתי וזהיר מסוף שנות ה-50 לסוף שנות ה-80, ומרוץ בעשור שנות ה-90.

מה הפך את המדיניות פתאום? בעולם המתועש, האופנה המקצועית, שנהתה אחר המגונן והבטוח בעקבות מלחמת העולם השנייה, שינתה בשנות ה-70 את טעמה. למה? ככה זה עם אופנות מקצועיות מזדקנות.

בישראל, המהפך המחשבתי העולמי נפל על תקופת אינפלציה גבוהה, ששיאה ב-1984. טראומת האינפלציה, וטראומת ריפויה בעזרת תוכנית ייצוב המשק של 1985 הכשירו את הקרקע לגישה מקצועית חדשה. והיא הוחדרה מיד עם סיום תוכנית הייצוב, ובמהלך כל שנות ה-90.

משק פתוח – הגרסה הייצוגית לציבור אמרה – חייב להתאים את עצמו לסטנדרטים המקצועיים המקובלים. עקב כך, הוא לא יוכל להרשות לעצמו התפרעות תקציבית או התפרעות אחרת. משק זורם גם נהנה מאפקט ה"פלס" – התיישרות מחירים ורבית על פי המפלס העולמי.

ואכן, בהיבטים שלעיל, מחדירי הגלובליזציה לישראל צדקו. הם רק לא חשו מספיק עד כמה משק קטן הוא משק פגיע. את השיעור הזה אנחנו לומדים כל שנות ה-2000, ועוד נחווה אותו בצורתו הכי בוטה עכשיו.

מה עשו בשנות ה-90 שגורם להחדרה כה מהירה ואלימה של המגמות החיצוניות פנימה? בין השנים 1987 ל-1998, המשק הישראלי נפתח מאד לתנועות הון, או, בשפה מדוברת יותר, כניסה ויציאה של כספים. אם, בעבר, היה צריך רישום ורישוי לכל הזזה של מטבע זר; היום ישראלים קונים דירות בחו"ל – חופשי, משקיעים בבורסת הונג-קונג – חופשי: ובמקביל, זרים באים לבורסת תל-אביב – חופשי, והולכים – חופשי. שער החליפין של השקל נקבע בסחר – כן, חופשי – הנגזר מהזזות כספים אלה.

מה זה אומר? אפשרות לפיחות ניכר של המטבע, בכל רגע, בעקבות איזשהי שמועה, הרגשה, או סתם משחק של מישהו שיכול להשיג מספיק כסף, ומאמין שעכשיו העיתוי שלו לעשות מכה בסחר בין השקל למטבעות הזרים. ובמקביל, אפשרות לייסוף עוד יותר לא הגיוני מזה שמתנהל עכשיו. פיחות או ייסוף –  כל הקצנה גוררת איתה מעגל אינפלציה, ריבית, צמיחה ותעסוקה. הכל, ממש ההיפך מהתפתחות הרמונית והדרגתית, המזוהה עם יציבות כלכלית ופוליטית.

השפעתן של תנועות המטבע מתעצמת כתוצאה מפתיחותו הרבה של המשק הישראלי ליבוא וייצוא. שוב בשנות ה-90, 2001-1991, המשק הישראלי עבר מהלך חשיפה מהיר. עד אז, המשק נפתח ליבוא בהדרגה ובהקפדה על הדדיות – פותחים את החצר רק למי שפותח לנו.

חשיפת שנות ה-90 התעלמה מכללי היסוד האלה בסחר הבינלאומי. היא פתחה את המשק הישראלי בבת-אחת לכל המדינות בלי כל תנאי. ובמיוחד, לא נתנה מספיק את דעתה על כמויות העתק של סחורות זולות שיזרמו מהמזרח הרחוק או אזורים דומים (כגון מזרח אירופה) ויערערו מגזרי ייצור שלמים בישראל. עכשיו, כשהביקושים העולמיים התכווצו, ומאבקי ההשתחלות של היצרנים העולמיים יהפכו להיות נואשים, ניתן להאמין שלחצי היבוא על ישראל עוד יגברו.

נפילתם של הענפים המסורתיים, כגון טקסטיל, ומגמות שאינן קשורות לה ישירות, הגדילו גם את רגישותו של הייצוא הישראלי. כיום, כמחצית מהייצוא התעשייתי ללא יהלומים מורכב ממה שמוגדר "טכנולוגיה עילית" – אלקטרוניקה, כלי טיס ותרופות. זה לא ייצוא של לחם או קפה – אלה מוצרים שצריכתם צונחת חופשי בעת משבר עולמי. והמשק הישראלי – אחד המשקים הפתוחים בעולם – תלוי חזק בייצוא שלו, שחלקו בתמ"ג מתקרב גם הוא לחצי.

כל המתואר לעיל בא להסביר מדוע למשק הישראלי אין הרבה מה לעשות כרגע. הוא הפך להיות שבוי במגדל הגלובליזציה שהקים לעצמו. זה לא שאי אפשר לשנות במגדל הזה דבר. זה כן, שלא רצוי להוריד בו קומות בלחיצת כפתור ותמרות עשן– סטייל דנקנר-תשובה חנוכת פרויקט הנדל"ן, לאס-וגאס. נסיגה מסוימת מחופש תנועות ההון וחופש היבוא אפשרית, אך היא צריכה להיעשות באיטיות, ובעבודה קפדנית של מהנדסי כלכלה אחראים.

אבל אטיות וקפדנות, הן לא התגובות השגרתיות במשבר. בנקי ההשקעות הגדולים, שמוחקים מיליארדים מנכסיהם – מריל לינץ' וסיטיגרופ, לדוגמא – פונים במצוקתם למי שיש לו. ומי שיש לו הן יצרניות הנפט במפרץ הפרסי, המדינות המתועשות החדשות במזרח הרחוק, וגורמים דומים שאגרו סכומי עתק בשנים האחרונות. כך קורה שחלקים הולכים וגדלים מהממסד הפיננסי של ארה"ב עוברים לידי חברות ממשלתיות ואנשים פרטיים מסין, יפן, סינגפור, קוריאה, סעודיה, כווית ואבו-דאבי.

שליטה פיננסית במעוזי ההשקעה של המערב היא כוח. כבר עכשיו, בכל קרב בעזה או מלחמת לבנון, שומעים מהמגזר העסקי והממשלה בישראל : מה יגידו האנליסטים? והאנליסטים, קובעי הדעות העסקיות העולמיות כלפי ישראל, יושבים במרילינץ'סיטיבנק. נותר עוד לראות, אי
ך כיבושם של מעוזי כספים אלה על ידי מי שאינם הברוקרים היהודים החמים ממנהטן יתבטא. לא מן הנמנע שבקרוב נשמע ניגון חדש מקרן המטבע העולמית, ארגון הסחר העולמי, האו"ם ועוד מוקדי תיאום והכוונה עולמיים. למשק הישראלי, זה אנחנו, יש עוד סיבה חדשה וטובה להיות מודאג.