תגית: החשיפה

תהיות קיומיות ועובדות חיים בפרי הגליל

סיפור פרי הגליל מעורר שאלות כבדות משקל. האם המדינה אחראית לתעסוקה באזורי הפיתוח? האם המדינה אחראית לתעסוקת תושביה? האם המדינה אחראית לתעסוקת אזרחיה? האם הממשלה אחראית למדינה? תהיות קיומיות שלא קל לענות עליהן.

להמשיך לקרוא

בואו נפרק את יוקר המחיה

נפרק אותו כדי להבין את משמעותו. נפרק אותו כי "יוקר המחיה" הוא סיסמא ריקה. נפרק אותו כי הוא סיסמא מלאה מדי, ומה שמלא מדי הוא בעצם ריק.

להמשיך לקרוא

חופש היבוא ודחלילים בכלכלה

עוד צעדים חסרי פשר וקשר במלחמתה האמיצה של הממשלה ביוקר המחיה ובריכוזיות. הפעם, צעדים לפתיחה נוספת של המשק ליבוא. החלטות הממשלה, שהתקבלו ביום ראשון, מתמקדות בהסרה ההגנה המעטה שעוד נותרה בפני יבוא בהיצף, ובצמצום סמכויותיו של מכון התקנים בבדיקת הסחורות הנכנסות לארץ.

להמשיך לקרוא

על התיוונות ועל הבחירה להיות יווני

תהיה אשר תהיה הסיבה להדלקת הנרות בשמונת הימים הבאים – הכופרים אומרים שמקורה בחג אור אירופי-פגאני – לנו היא מזכירה את נצחוננו על היוונים ואת ההתייוונות שקדמה לו. במבט רחב יותר, היא מעוררת מחשבות על עידן גלובליזציה קדום, מהמאה השמינית לפנה"ס ואילך, שבו ממלכות ישראל ויהודה עברו מיד ליד: מהאשורים לבבלים, לפרסים, ליוונים, ולרומאים.

להמשיך לקרוא

איך נכשלתי בהתאמת התכנון לרוח התקופה

ואולי זו רוח התקופה שנכשלה בהבנת התכנון (שלי). כך או כך, שום דבר טוב לא יצא, והמאמץ ההרואי שלי להכנת תוכנית פיתוח לתעשייה בשנות ה-90 לא הוכתר בהצלחה.

להמשיך לקרוא

כואב לי בקוטג', כואב לי בבלטה

אין מחאה חברתית בלי כאב. אין כאב שאי-אפשר לשים עליו את האצבע: זה שם – בקוטג', בבלטה משמאל. כל כאב הוא סימפטום לשיבוש מערכות – תאונה, מחלה, הזנחה גופנית, הזנחה נפשית. וכאן הפרדוקס: כדי לפרוק את הכאב, כדי לאתר את מקורותיו, צריך לדבר ברגש. כדי למנוע את הישנותו, צריך לחשוב בהיגיון.

להמשיך לקרוא

מה יש לך? הסתבכת עם הקוטג'

הטוקבק הזה כבר מתנוסס אל מול עיניי. לכן אקדים ואומר שאני בעד מחאת הקוטג'. אני בעד כל מחאה חברתית כנה. 

להמשיך לקרוא

נחשוב לרגע על יבוא קוטג'

אומרים שהמשק הישראלי הוא ריכוזי. אומרים שאין בו מספיק תחרות. אומרים ועושים: פותחים אותו לתחרות מצד היבוא. כעת מדברים על יבוא קוטג'.

להמשיך לקרוא

לכתוב כלכלה. לכתוב על הכלכלה שלך

כשאני חושבת על הרגעים הטובים שלי במקצוע הכלכלה – רגעים של הבנה ושל יציאה מהקופסה  – אלה תמיד גם רגעים של רגש. מוזר, מקצוע הכלכלה נתפש כמקצוע הגיוני. אבל, מניסיוני, העבודה בו נעשית באופן הטוב ביותר כשההיגיון והרגש משולבים. הנה, כמה רגעים כאלה של היגיון שלא היה יוצא לאוויר העולם אלמלא הרגש שהעיר אותו.

בסוף שנות ה-70, ערכנו במשרד התעשייה והמסחר סקר על איכות החיים בתעשייה. באחד מביקורינו במפעלים, הגענו למפעל טוויית חוטי כותנה במרכז הארץ. מכונות הטווייה שקשקו ברעש נורא. האוויר היה דחוס באבק חוטים. ברגע מסוים, ניגשה אלינו אחת מהעובדות, כבת חמישים, והחלה לתנות את צרותיה. היא עובדת במפעל 30 שנה, שמיעתה נפגעה והיא סובלת מאסטמה. ההנהלה לא מאפשרת לה לפרוש.

חוסר האונים של האישה מפה, ומראהו הדל של המפעל משם, חידדו אצלי את דילמת התעשייה המסורתית יותר מקריאת עשרה ספרים מלומדים. אפשר היה לשפר את איכות החיים במפעל על ידי השקעה בציוד מטהר אוויר ומבודד רעש. אבל זו השקעה כבדה, וטוויית הכותנה היא תחום של ייצור סטנדרטי שכבר אז עבר למזרח הרחוק ולאזורי עבודה זולה אחרים. היה לגמרי ברור שהמפעל הזה לא ישרוד את ההורדה הצפויה של המכסים ושאר ההגנות על מוצריו. אבל מה עם העובדת האומללה? נכון, מקום עבודה כזה אני לא מאחלת לשונאיי. אבל בלעדיו, ממה היא תתפרנס? ומאידך, איך בכלל אפשר לשמור מפעל כזה בחיים, ומהי העלות הציבורית של שימורו המלאכותי.

רגע שני כזה, שאני זוכרת, התרחש בסוף שנות ה-80. באותה תקופה, ניטש ויכוח עז על מחויבותה של הממשלה להבטחת שער חליפין נאות. בנק ישראל, שהיה מעוניין להבטיח את יציבות המחירים מעל הכל – זמן קצר לאחר תוכנית ייצוב המשק של 1985 – הקפיא את שער החליפין של השקל לפרקי זמן ארוכים, וטען שאין צורך להתאים את הפיחות לאינפלציה. אני, בביקוריי במפעלים מייצאים ובמפעלים שהתמודדו עם יבוא מתחרה, השתכנעתי מתחשיביהם שהפיחות הוא הכרחי.

באחד מסיורינו בתעשייה, במפעל גדול לעיבוד בשר, שאלנו את המנהל מה דעתו על מדיניות שער החליפין. שער החליפין, הוא ענה, מה זה חשוב? כעסתי על תשובתו שנראתה לי חנפנית ולא-כנה. עברו מספר שנים, והפאזל שלי הסתדר במקומו. מפעל הבשר מכר אך ורק לשוק המקומי. הוא – כמו מפעלי מזון רבים אחרים – נהנה מהגנה 'טבעית' בפני יבוא: צורך בקירור שמייקר את הובלת המוצרים המתחרים לארץ, הרגלי אכילה של הצרכנים שמעדיפים בישול ותיבול מקומי, דרישת הכשרות שלא תמיד אפשר לענות עליה בייצור בחו"ל. מכאן, שמפעל הבשר לא היה תלוי בשער החליפין. מארחנו המנהל באמת לא הבין מה אנחנו רוצים מחייו. אבל זה לא אומר שמפעלי ההיי-טק, שהתלוננו על שער החליפין, אינם צודקים.

רגע שלישי כזה, ראשית שנות ה-90. נפגשתי עם סמנכ"ל הכספים של מפעל ביטחוני גדול. הוא תיאר בפניי את קשייהם ההולכים וגוברים עקב התניית הסיוע הביטחוני, שישראל מקבלת מארה"ב, ברכישת ציוד ביטחוני שם. היבוא התופח ערער את קיומו של אחד מקווי הייצור של המפעל. אין ברירה, הוא אמר, אנחנו נסגור את הקו הזה. מאות עובדים ילכו הביתה. רובם בני ארבעים פלוס, עובדים אצלנו עשרות שנים. אמר ביובש, ופתאום התקשה לשלוט בקולו ובדמעותיו.

השתנקתי יחד אתו, והבנתי שהסיוע הביטחוני אינו ניתן לנו ללא תמורה. אנחנו משלמים עבורו במקומות עבודה שנסגרים כאן ונפתחים במשק האמריקאי. יותר מזה, קלטתי פתאום שכל הדיבורים על תחרות חופשית ביבוא, ואי-התערבות של ממשלות בתנאי הכלכלה 'הטבעיים', מיועדים לאזנן של 'המדינות המתפתחות'. ארה"ב, המטיפה הגדולה לסחר חופשי, מסבסדת את תעשיית הנשק שלה בעקיפין על ידי הסיוע הביטחוני לישראל, ומן הסתם גם לעוד מדינות.

הרגעים האלה, ועוד רגעים דומים, הבהירו לי את ההבדל בין כתיבה על הכלכלה 'שלי' לכתיבה על כלכלה סתם. כשמנתחים מודל כלכלי-תיאורטי, אפשר להישאר קרים ומנוכרים. כשאני כותבת על כלכלת ישראל, אני רואה פנים של אנשים לנגד עיניי. האם ההבנה הזאת, רומזת על קשר אפשרי בין ההתרכזות במודלים מתימטיים בכלכלת ארבעת העשורים האחרונים לברוטליזציה של הכלכלה? לא אשיב על כך בנחרצות, רק אומר שהניסיון להגדיר כלכלה ישראלית, או כל כלכלה מקומית אחרת, מעיד על הצורך הדוחק של אנשים רבים למצוא את הדרך לכלכלה אנושית יותר.

***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

הסכם ג'נטלמני? הסינים שמ-עו

אנשים מחבבים תשובות מוחלטות. לכן גם רוב המודלים בכלכלה מתייחסים לעולם אידיאלי שבו אפשר לענות על כל שאלה באופן חד-משמעי. אך, מה לעשות, העולם האמיתי בדרך כלל רחוק מלהיות אידיאלי. המחשה טובה לכך מתקבלת ממודל הסחר החופשי. כי אם סחר חופשי נפלא כל כך, כפי שמודל היסוד של הכלכלה אוהב לטעון, מדוע הוא נדיר כל כך, או ליתר דיוק, בעצם לא קיים.

להמשיך לקרוא