כמו בכל מקרה של עודף אמביציה, התעקשותי להסביר מהי גלובליזציה לפעמים הורגת את ההסבר את המסבירה ואת המוסברים. שטיפת מוח של שלושים שנה הצליחה להחדיר למוחם של אנשים את הקביעה כי יש רק סוג גלובליזציה אחד, והוא גלובליזציה מלאה. או נידח-מפגר-מנותק או מרכזי-מתקדם-מחובר, אין אמצע.
הכרזתו של שר הכלכלה, נפתלי בנט, על יישום הרפורמה במכון התקנים באמצעות צו, מעידה כאלף עדים על חולשת טיעוניו המקצועיים. אישור הרפורמה, בוועדת הכלכלה של הכנסת, התעכב לא רק בגלל התנגדותם של יו"ר הוועדה אבישי ברוורמן וחבריו, אלא גם בגלל הסתייגויות חברי הקואליציה בוועדה.
מיותר לומר, כי עצם השימוש בצו לקידום רפורמה כלכלית הוא בעייתי. מה גם, שבניגוד לנטען בדו"ח טרכטנברג, אין כל וודאות בכך שהרפיית דרישות התקן, והגדלת מספר היבואנים הצפויה בעקבותיה, יורידו את מחירי המוצרים שישוחררו. יבוא המוצרים לישראל אינו מתנהל בשוק של תחרות משוכללת. על כן, כל שינוי בו עלול לגרור את התגובות המגוונות הבאות: התאגדות יבואנים נגד הצרכנים, מלחמות חרמה בין היבואנים לבין עצמם, הורדת מחירים, העלאת מחירים, שחיקת איכות המוצר, השבחתו. הכל אפשרי.
אבל אלה רק הערות הפתיחה. לב הדיון הוא הרפורמה המוצעת, שעיקרה מתמצה בשני צעדים. הראשון מביניהם הוא החלה גורפת של התקנים הבינלאומיים המוכרים על היבוא לישראל, שפירושו למעשה הוא ריקון התקן הישראלי מתוכן. הצעד השני הוא הסתפקות בהצהרת היבואן או היצרן על עמידת המשלוח שהוא מביא בבדיקת מכון תקנים בחו"ל, לבד מאשר במוצרים שיוגדרו כמסוכנים. הצעד הזה ישלים את את הפיכתו של מכון התקנים הישראלי למיותר.
סיפור פרי הגליל מעורר שאלות כבדות משקל. האם המדינה אחראית לתעסוקה באזורי הפיתוח? האם המדינה אחראית לתעסוקת תושביה? האם המדינה אחראית לתעסוקת אזרחיה? האם הממשלה אחראית למדינה? תהיות קיומיות שלא קל לענות עליהן.
נפרק אותו כדי להבין את משמעותו. נפרק אותו כי "יוקר המחיה" הוא סיסמא ריקה. נפרק אותו כי הוא סיסמא מלאה מדי, ומה שמלא מדי הוא בעצם ריק.
עוד צעדים חסרי פשר וקשר במלחמתה האמיצה של הממשלה ביוקר המחיה ובריכוזיות. הפעם, צעדים לפתיחה נוספת של המשק ליבוא. החלטות הממשלה, שהתקבלו ביום ראשון, מתמקדות בהסרה ההגנה המעטה שעוד נותרה בפני יבוא בהיצף, ובצמצום סמכויותיו של מכון התקנים בבדיקת הסחורות הנכנסות לארץ.
תהיה אשר תהיה הסיבה להדלקת הנרות בשמונת הימים הבאים – הכופרים אומרים שמקורה בחג אור אירופי-פגאני – לנו היא מזכירה את נצחוננו על היוונים ואת ההתייוונות שקדמה לו. במבט רחב יותר, היא מעוררת מחשבות על עידן גלובליזציה קדום, מהמאה השמינית לפנה"ס ואילך, שבו ממלכות ישראל ויהודה עברו מיד ליד: מהאשורים לבבלים, לפרסים, ליוונים, ולרומאים.
ואולי זו רוח התקופה שנכשלה בהבנת התכנון (שלי). כך או כך, שום דבר טוב לא יצא, והמאמץ ההרואי שלי להכנת תוכנית פיתוח לתעשייה בשנות ה-90 לא הוכתר בהצלחה.
אין מחאה חברתית בלי כאב. אין כאב שאי-אפשר לשים עליו את האצבע: זה שם – בקוטג', בבלטה משמאל. כל כאב הוא סימפטום לשיבוש מערכות – תאונה, מחלה, הזנחה גופנית, הזנחה נפשית. וכאן הפרדוקס: כדי לפרוק את הכאב, כדי לאתר את מקורותיו, צריך לדבר ברגש. כדי למנוע את הישנותו, צריך לחשוב בהיגיון.
הטוקבק הזה כבר מתנוסס אל מול עיניי. לכן אקדים ואומר שאני בעד מחאת הקוטג'. אני בעד כל מחאה חברתית כנה.
אומרים שהמשק הישראלי הוא ריכוזי. אומרים שאין בו מספיק תחרות. אומרים ועושים: פותחים אותו לתחרות מצד היבוא. כעת מדברים על יבוא קוטג'.
עידן השוק החופשי 