אני כנראה לא גאון, כך אני מבינה עכשיו. לקחתי ברצינות רבה מדי את המענה לציבור של כתר פלסטיק. אשת השירות ענתה לי שאין כבר ריפוד לקרש גיהוץ של החברה. יותר נכון, היא אמרה "תחפשי בחנויות, לא מייצרים כבר ריפוד חדש, לא מייצרים קרשים יותר" היא לא ביטאה את דעתה, שמעתי אותה מתייעצת לפני שענתה. והיא כמובן טעתה.
אחד מעיקרי תוכניתו הכלכלית של ליברמן, עיקרון שכנראה מקובל על כולם ולא זוכה למילת ביקורת בעיתונות, הוא החשיפה הגורפת ליבוא. חשיפה ללא סייג, על סמך עמידה בתקנים בינלאומיים. זה, למעשה, אומר ביטול סמכותו של מכון התקנים הישראלי, שאולי יישאר עם פעילות חלקית, אך לא באמת יקבע מה רשאי להיכנס לישראל. אני כמובן חושבת שזו שטות גמורה, כי מדינה מבטאת את השקפותיה, בין השאר, על ידי בחירה במוצרים הנכנסים אליה. אתמול, נוכחתי בעניין הזה שוב.
יש בידינו קרש גיהוץ של כתר פלסטיק. הוא נמצא אצלנו כבר מספר שנים. זה קרש מעולה, שלא מתפרק ולא עושה בעיות, קשה למצוא בחנויות משהו בטיב דומה לו. הקרשים המיובאים הם מאיכות גרועה, מתפרקים סמוך מאד לרכישתם. מדוע? שאלה טובה, זה מה שהיבואנים בוחרים להביא. החלפנו את הריפוד של קרש כתר פעם אחת, עכשיו צריך להחליף אותו בשנית. קנינו ריפוד בטמבוריה מחוץ ליישוב שלנו לפני שבוע. ראינו שזה לא ריפוד של כתר, ראינו גם שהוא גדול מדי, אבל זה מה שהיה, והמוכר אמר שנצליח לכווץ אותו למידה הרצויה 'בעזרת השרוך'. הגענו הבייתה, לא מצאנו שרוך, ואתמול החלפנו לריפוד קטן יותר. הוא כמובן קטן מדיי.
זה קרה קצת באיחור, כך נדמה לי. פיצחתי את סוד הטראמפיזם, אני מאמינה. ושיהיה ברור, אני שמחה על נצחונו של ג'ו ביידן, משא כבד הורד מלבי. ובכל זאת, אני חוזרת לטראמפיזם, כי חשוב להבין איך הוא עלה, ואיך הוא הגיע די קרוב לניצחון בבחירות האלה.
מה אני זוכרת מהאירוע ההוא – זו השאלה המסתובבת במוחי בשנותיי המתקדמות. מה שאני זוכרת הוא בעיניי האמת, הלב, לא המוח של הדברים. כנס דאבוס, ראשית 1998. לא נשאר לי ממנו הרבה יידע מקצועי, לא הכי התפעלתי מהדיון. אני זוכרת ממנו קבלת שבת מביכה. קבלת שבת שלא הייתי אמורה להשתתף בה. קבלת שבת שלא ידעתי על קיומה.
זה התחיל ממבט על נתון אחד, אחרי כמה שנים של התרחקות. גירעון הסחר של ישראל עם סין (כולל הונג קונג) ב-2018. מדוע הונג קונג בפנים? כי ב-1997, היא עברה משלטון בריטי לפטרונות סין, לכן הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ממליצה להכלילה. ב-2018, הגירעון הכולל מגיע ל-33 מיליון דולר. אני זכרתי דווקא גירעון של 3 מיליארד דולר ב-2007. זה היה אז גרעון הסחר – יבוא פחות ייצוא, ללא יהלומים. במיליארדים.
פנו לכמה אנשים שאתם מכירים, שאלו אותם: מה-זאת כלכלה. על מה המקצוע הזה אמור להשיב. אני בטוחה שתופתעו – מריבוי התשובות, או דווקא ממיעוטן. מה שברור לי הוא שתמצאו תשובה שונה בין קבוצות שונות – למשל, גברים ונשים.
"תבינו, טראמפ צדק בדרישתו שיחסי הסחר בין סין לארה"ב צריכים להשתנות. אולם הוא טעה בהבנה כמה קשה יהיה לנצח במלחמת סחר עם סין", כתב תום פרידמן בניו-יורק טיימס ב-27 לאוגוסט. "יש כאלה שמבקרים באופן אוטומטי את צעדיו של טראמפ נגד סין, אבל מה לעשות שהוא צודק?" כתב נחמיה שטרסלר בהארץ מעט אחריו. קראתי, וחייכתי לעצמי את החיוך העצוב השמור אצלי למצבים כאלה. יותר משלושים שנה ששני הגאונים האלה מדקלמים בשכנוע רב את הפזמון על חופש סחר מוחלט, ופתאום, ביום אחד, הם מתהפכים בלי בעיה.
אמיתות כאלה תמיד קופצות לעין בעיתות דמדומים מקצועיים. כמו העת הזאת, עת שקיעתה של הגלובליזציה ללא-גבולות. שקיעה? כן, שקיעה רשמית שהוכרזה ב-14 ליולי בגרדיאן הבריטי. זאת, במאמרו של העיתונאי האמריקאי, ניקיל סאבאל: "גלובליזציה: עלייתו ונפילתו של רעיון שסחף את העולם."
זה סיפורו של הרס מיותר. מיותר לציבור מסיבות ענייניות. מיותר למגשימיו, שכמסתבר, לא מפיקים ממנו תועלת. עד לא מזמן רווחה ההשקפה כי הציבור מכיר תודה על כל הוזלה במזון. והנה, אנחנו למדים: הציבור לא פראייר, הוא מבין את חשיבותם האמיתית של הדברים.
סקר פוקח-עיניים של המכללה החברתית-כלכלית וקרן ברל כצנלסון שם את מחירי המזון במקומם האמיתי. להמשיך לקרוא
מה שמתעתע בדיווח מסודר מדי של אירועים – לא משנה אם זה סידור על פי זמן או על פי נושא – הוא שבהסתכלות לאחור מבינים, שלא ההכרזות הגדולות או הצעדים הגדולים הם שמעצבים את המציאות. ההיסטוריה נכתבת דווקא על ידי הסיפורים הקטנים והלא-חשובים.
עידן השוק החופשי 