תגית: הוצאות הממשלה

המשבר ביוון, בטרם גילו את החוב

שלוש פעמים כתבתי על יוון בטרם פרוץ משבר החוב והאירו. נימת תיאוריי לא היתה שמחה. הרגשתי שם מועקה, וניסיתי לבטאה במילים.

הפעם הראשונה, הייתה בסתיו 2003. לאחר חופשה בחלקה הדרומי של יוון, בעיירה נידחת בפלופונז, פרסמתי בטור שלי בגלובס (25-26.9.03) את המאמר הקצר 'עוף ה-2000'. הנה הפסקה הראשונה שלו:

"בעוד חכמי הכלכלה מתחבטים בסוגיה אם זו האטה או מיתון, החיים אומרים את דברם. במסעדה קטנה ביוון, מצאנו בתפריט את המנה הבאה: עוף בנוסח שפל שנות ה-2000. הביטוי באנגלית 'depression' מעורר מיד אסוציאציה של שנות ה-30. ולא, איננו מתיימרים לגלות מכון מחקר כלכלי נסתר, אבל אסור לבטל תחושות בטן. במיוחד של אנשים שמארחים אלפי תיירים מדי שנה. ביטוי להרגשה דומה ניתן כאן בשנתיים האחרונות. הערכתי האישית היא שאיננו נמצאים בסיומה של תנודה קצרת טווח, אלא בעיצומו של אחד המשברים המבניים הפוקדים את העולם המערבי. משבר שמעיד על קשיים בשיטה, ועלול להימתח גם לאורך עשור יותר."

כשהדברים האלה נכתבו, העולם המתועש היה שרוי בהאטה שלאחר התרסקות נאסד"ק ותקיפת מגדלי התאומים. שיעור הצמיחה באזור האירו היה 0.9% ב-2002 ו-0.8% ב-2003. אצלנו התמ"ג קפא ב-2001, נסוג ב-0.7% ב-2002, ועלה ב-1.5% ב-2003. בעקבות עלייתו הקטנה, היו מי שהכריזו על סיום המשבר.

הפעם השנייה הייתה בבלוג הזה ב-30.9.07. שוב חזרתי מחופשה ביוון, במרכז המדינה, כ-200    קילומטר צפונית לאתונה. המלון ששהיתי בו סווג בדרגת 5 כוכבים. אנחנו הגענו אליו בחבילה תיירותית. משהו בפרטים הקטנים שמסביב הותיר בי רושם של צמצום וחסכנות. כתבתי אז את הדברים הבאים:

"מישהו בהנהלה מתאמץ לסחוט עוד כמה אירו ליום מכל חדר, על ידי קימוץ בהוצאות ודחיפת האורחים לשירותים בתשלום מחוץ לחבילה…..יוון היא אחת מ-13 מדינות האירו מאז ראשית 2001. זה אומר שאין לה מטבע משלה. אם, למשל, בתהליך מתמשך, שכר העבודה ביוון עולה, כושר התחרות הבינלאומי שלה נשחק. בעבר, כאשר היה לה מטבע משלה, פעלו במצב הזה כוחות שהביאו לפיחותו, משמע, לקביעת יחס המרה חדש בין הדרכמה לאירו ולמטבעות האחרים. מנגנון התאמה זה מושבת עכשיו.

"יוון מאבדת בהדרגה את מעמדה התחרותי. רוב תיירי הנופש הלא-עשירים מעדיפים כבר היום את תורכיה. מה יוון מקבלת בתמורה? תנופת פיתוח אדירה בכבישים, שעל פי השילוט בצד כנראה נתמכת על ידי האיחוד האירופי.

"החברות באיחוד מוסיפה ליוון אמצעים, אך מצמצמת את חופש הבחירה התקציבי הפנימי שלה. לאיחוד, תנאי תקציב מחמירים שהוא מחיל על חברותיו. זה אולי אחד הגורמים לצמצום הסבסוד החקלאי. או, לפחות, על פי התרשמותי בביקור שקודם בפלפונז, המון שלטים על מכירת נדל"ן בלב מטעי הזיתים הקסומים. עיירות שלמות שכל רחובן הראשי הוא סוכנות נדל"ן אחת גדולה.

"כבישי אורך נוחים, ניוון החקלאות, ייקור התיירות העממית – לאן זה מוביל? להפיכת יוון לבית הקיט של עשירי אירופה? זה טוב? זה רע? זה הגלובליזציה.

על חווית 2003 חזרתי כאן בפוסט נוסף שהופיע ב-23.5.08:

"בסתיו 2003, שהיתי בחופשה בקצהו הנידח של הפלופונז שביוון. המלון היה חדש ומפנק, מלא בתיירים גרמנים מזדקנים. מתחתיו רבץ מפרץ שמימיו כחולים-כחולים וזכים. חורשת האורנים הקרובה השתפלה עד למים. הכל כמו בחוברת סוכנות הנסיעות, חוץ מדבר אחד שלא נקלט בתמונה. תחושת דכדוך נדפה מצוות המלצרים. הם, כולם, היו כפריים גמלוניים שלא דיברו אף שפה זרה, וניכר היה עליהם שאינם ששים לשרת. בטיולינו בסביבה עברנו כפר אחר כפר. כולם נראו דלים, נטושים ועצובים. בלב כרמי הזיתים היפהפיים ניצבו שלטי ענק באנגלית: נדל"ן למכירה." 

בהמשך המאמר הבאתי שוב את סיפור המסעדה בפלופונז ועוף ה-2000 שלה. חידדתי את הניגוד בינו לבין ההצהרות האופטימיות שנשמעו באותה תקופה מפי אבי ג'וזף-כהן, גורו הפיננסים מגולדמן סאקס. סיכמתי את התרשמותי במילים הבאות: "אבי ג'וזף-כהן היא אסטרטגית ההשקעות הבכירה של גולדמן סאקס. לא לחינם היא מכונה 'הכוהנת הגדולה של וול סטריט'. אבי כהן או האורקל מהפלופונז? אני נוטה להאמין למי שמופקד על שולחנות מסעדה צנועה יותר מאשר למי שסמוך על שולחנה של וול סטריט." 

ההקשר שתיארתי בשלושת המאמרים שלעיל עולה עכשיו לדיון עם משבר 2010. בעיתונות כותבים כי רכישת הנדל"ן על ידי זרים העלתה ביוון את האינפלציה. עליית האינפלציה לשיעור גבוה יותר מאשר במדינות הקובעות בגוש האירו לא לוותה בפיחות הנדרש, מה ששחק את כושר התחרות של יוון כלפי עמיתותיה בגוש ומדינות אחרות. היעדר יכולת התמרון במטבע שאינו לאומי, ואי-התאמה מלכתחילה לסד שהאיחוד האירופי משית על חבריו בתקציב ובתחומים אחרים, הם, ככל הנראה, שעומדים בבסיס המשבר.

ומה עם הגירעון? מה עם החוב? נכון, ממשלת יוון שיחקה בהם באופן בלתי תקין. נכון, הם משפיעים על האפשרויות עכשיו. אבל יותר מזה, הגירעון והחוב הם תלויי המצב הכלכלי. כשהמשק נסוג, מתכווצים תשלומי המס לממשלה. שיעור התכווצותם גבוה בהרבה משיעור הנסיגה בתוצר, בגלל מבנהו הפרוגרסיבי של מס ההכנסה, והיותו של מס החברות מס על רווח שנמחק מהר בהאטה כלכלית.

ההכנסות נופלות מיד. את הוצאות הממשלה אי-אפשר לקצץ באבחה אחת. ולכן, גירעון הממשלה קופץ כבר בהתחלה, ונצבר לעוד ועוד חוב ציבורי. הגידול הדרמטי בחוב מקשה על הממשלה לגייס אשראי לסגירת הפער בין הכנסותיה להוצאותיה השוטפות. הרבית על החוב עולה, ומגדילה עוד יותר את הגירעון ואת החוב. גידול הגירעון והחוב מוסיף לכוח ההתמדה של המשבר.

ובקצרה, מה שמתרחש עכשיו ביוון הוא תהליך כלכלי אופייני שבו הסיבה והמסובב אינם ניתנים להפרדה.  בידענו כל זאת, האם עדיין נאמר שהגירעון והחוב הם האשמים במשבר? או שנעדיף לחפש את המקור להידרדרות בהצטרפותה של מדינה קטנה לענק כלכלי בטרם היותה מוכנה. ואולי, על אף שלעולם לא תהיה מוכנה לאיחוד כזה.

***שבוע הספר 'ברוכים הבאים לשוק החופשי' – 20 שקלים באתר סימניה וב'כיתבו אליי' באתר זה ***