מפעל חיפה כימיקלים הוקם ב-1966, כשותפות של שתי חברות ממשלתיות – בתי הזיקוק ומחצבי ישראל. המפעל לדשנים וכימיקלים מושתת על חומר גלם מקומי ותהליך ייצור ישראלי מקורי. הקמתו תבעה השקעה ממשלתית כבדה, והפרטתו הוצעה בתור פיצוי עליה.
מה, זה לא ברור שכל שיטה, אם היא שיטה, היא לא יכולה להתחיל מהסוף?
ניקח, לדוגמא, עניין אקטואלי אחד – רווחי הפקת הגז בישראל. הגיוני לחשוב, שהשאלה "למה לנו גז מכאן" נשאלה עוד בטרם התחילו חיפושי הגז במים הטריטוריאליים של ישראל. הרי החיפושים נעשו בברכת ממשלת ישראל, ובהסכם חתום עמה. הרי הם נעשו בקרקע השייכת למדינה. הגדרה של יעד נראית מובנת מאליה במצב כזה. הגדרת היעד היא צעד ראשון לכל תכנון כלכלי. אבל לא, אין תכנון כלכלי בישראל. ההחלטה על הפקת הגז התחילה ישר במכרז לבחירת החברות שיחפשו.
הפעם הראשונה, הייתה מתי שהוא בסוף שנות ה-80. הייתי אז סמנכ"ל תכנון וכלכלה במשרד התעשייה והמסחר, והתבקשתי לכתוב חוות דעת על מכירת החברה הממשלתית כימיקלים לישראל לפוטאש הקנדית.
הפנייה אליי נראתה לי מוזרה. יחידת התכנון והכלכלה שניהלתי עסקה בניתוח המגמות במשק, ובמדיניותה הכלכלית של הממשלה. את ניירות העבודה הנוגעים למפעלים ערכו אצלנו בחטיבות הענפיות. התקשרתי לאחד מחבריי בחטיבת הכימיה והמחצבים שהייתה מופקדת על התחום, וביררתי אצלו מה הסיפור. כן, הוא אמר, פנו אלינו ולא המלצנו. איך עשיתם את זה? שאלתי. זה היה בימיו של שר שאינו-מוכן-לקבל-לא. השתררה שתיקה, והבנתי שבמצבים כאלה איש-איש לגורלו.
לפני כשבועיים, בעיצומו של חמסין דצמבר לא-שגרתי, עמדתי בתור במכבסה השכונתית. זו שעמדה לפניי, וחיכתה לחשבון שלה, הסתובבה אליי פתאום ואמרה: איזה מזג אוויר מלחיץ. מזג אויר מלחיץ? תסבירי, חשבתי לעצמי. מזכיר לי את השריפה בכרמל, היה המשפט הבא שלה. היא פרצה במזג אויר כזה, לפני שנה בדיוק.
עידן השוק החופשי 