תגית: ההסתדרות

כוחה של סיסמה

לא הייתי זוכרת את הבוקר שבו ישבתי עם רוני להכין את הפלקט לקן התנועה, לולא הסנדויצ'ים של אמא שלה. עד היום, לחם שחור מרוח בחמאה ועליו פרוסות עגבניה מקפיץ לראשי לחם מרוח במרגרינה בזוקה במלח, בוקר קיץ, גיל עשר, שמחה ילדותית. מה כתבנו על הפלקט ההוא? מי זוכר. אני כן זוכרת איך הוא מילא את חיי בוקר קיץ אחד.

להמשיך לקרוא

להכיר במציאות, לכבד את החיים

השבועיים הראשונים של צוק איתן עברו עליי בקהות חושים שקשה להסביר. כבוגרת של כל מלחמות-מבצעי-תקריות ישראל, התקשיתי למצוא בתוכי אפילו מילה אחת שעושה סדר.

שוב ושוב הסתובב אצלי בראש זיכרון ילדות נושן. הייתי בת ארבע כשפרצה מלחמת השחרור, ואבי בא לקחת אותי מהגן. אל תלכי לשחק מאחורי הבית, הוא אמר לי כבדרך אגב. מאחורי הבית, בצידה המזרחי של החצר, שני קילומטר מאיתנו בפרדסי מגדיאל, ישבו חיילי הצבא העיראקי וטיווחו לכיווננו. חורי הכדורים (או מה שזה היה) נשארו בקיר ההוא עד שהבית נמכר בראשית שנות ה-70.

להמשיך לקרוא

נסחפתי במחשבותיי, ערב יום העצמאות תשע"ד

מי היה מאמין שתהיה לי פנסיה תהיה לי קופת-חולים, אמר בזקנתו ידיד של הוריי מראשוני ההסתדרות. עצמאותו האישית, הודות לפנסיה ולקופת החולים ההסתדרותית שבהן נתן את אמונו מההתחלה, הייתה לו מקור גאווה לא פחות מעצמאות המדינה שאותה זכה לחלום ולהקים.

***

להמשיך לקרוא

והם לא ידעו שהם ניצחו (הפסידו)

 
אחד מהבכירים והמנוסים בתחום יחסי העבודה בישראל זימר לי פעם את שיר הסיום שלו למשא ומתן מוצלח. "הרגתם אותי, גמרתם אותי", הוא אומר לצד השני, בידעו שכל סיום משא ומתן הוא תחילתו של המשא ומתן הבא. ולכן כדאי תמיד להשאיר את היריב מרוצה. המלכודות שהוטמנו לו יתגלו לעיניו בזמנו החופשי.

נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי את הפרשנויות בסגנון ביבי ניצח – עיני ניצח. נתניהו ועיני עצמם השתדלו בכל התבטאויותיהם לטשטש  את מה שנחשב בעיניהם להישגים אישיים. בשיחה עם עיתונאים לאחר אישור התקציב, אמר נתניהו: "הצלחנו לעשות את האיזון הדרוש. שילבנו כאן ידיים כדי להגן על מקומות העבודה ולעזור לחלשים. זו לא רק קואליציה פוליטית, אלא ניסיון להגיע לאיחוד כוחות שאנו זקוקים לו במטרה לשמור על מקומות העבודה, לצמצם את האבטלה, להביא לצמיחה ולסייע לחלשים" (דהמארקר, 14.5.09). עיני, לצדו, טען כי המנצח בהליך אישור התקציב הוא "המשק כולו. הבהרנו לאורך כל הדרך שהעובדים מוכנים לתרום, ותרמנו. דאגנו שלפחות חצי מהכסף שעליו מוותרים העובדים ילך לקרן סיוע למפעלים. זו הפעם הראשונה שבה אנחנו מחוקקים חוקי עבודה יחד עם הממשלה" (דהמארקר, שם).

נתניהו ועיני, שני שועלי משא ומתן ידועים, נוהגים כאן לפי הכלל של אותו בכיר. מאוחר יותר, עוזריהם הנאמנים לחשו באזני העיתונאים מה שלחשו. כך יצא שרוב התקשורת מבליטה את "ניצחונו" של עיני, כמה עיתונאים מבליטים את "ניצחון" נתניהו.

מעניין לראות שדווקא דהמארקר מבליט את ניצחון עיני, ואילו דוברים שונים של השמאל הכלכלי-חברתי מדגישים את ניצחון נתניהו ואת ויתורי ההסתדרות. באופן טבעי כל צד היה רוצה לקבל יותר ממה שקיבל, ובאופן טבעי בכל מחנה יש כאלה החושדים במנהיגם ומבקרים את התנהלותו.

הפרשנות המפוכחת דווקא צריכה להאמין לשני המנהיגים. כן, בהרבה משאים ומתנים קשים העניינים לא נסגרים באופן לגמרי מלא. דוגמא טובה היא מתחום השכר. רוב השביתות מסתיימות בדיון לילי, שבסופו הדוברים המותשים יוצאים לעיתונות טרוטי עיניים כשבידם ראשי פרקים של הסכם. הפרטים (ואלוהים טמון בפרטים) מבוררים בדיונים נוספים (שלעתים מובילים לעוד שביתה ועוד שביתה) חודשים ושנים לאחר מכן.

נראה שהמשא ומתן על התקציב הפעם הוא בדיוק מהסוג הזה. הישגו הבולט של עיני הוא הסכמת הממשלה על הוספת מספר חוקי עבודה. לכאורה, הישג מרשים, אך נותר עוד הרבה כדי למלא אותו תוכן. החוקים עוד לא נוסחו ובוודאי שלא אושרו בממשלה ובכנסת. אם יאושרו, הציות לחוקי העבודה בישראל אינו מזהיר. הודעה לעיתונות של משרד התמ"ת (20.5.09) מצביעה על ירידה של 43% במספר התלונות נגד מעסיקים בינואר-אפריל 2009 לעומת התקופה המקבילה אשתקד. האם בגלל שהמצב הפך להיות נפלא, או בגלל שבתקופת אבטלה אנשים חורקים שניים ולא מתלוננים על מעסיקים מפירי חוק?

הישגו הבולט של נתניהו הוא הסכמתה של ההסתדרות להחלת רפורמות בחברת החשמל, בנמלים ובמנהל מקרקעי ישראל. זו הסכמה עקרונית והדיון על העיתוי והפרטים עוד יהיה מייגע. כדאי לזכור, ההסתדרות היא ארגון גג. בגופים שאמורים להיות מופרטים ישנם ועדים גדולים וחזקים שההפרטה מאיימת על קיומם. הם לא שותפו בהסכם, ויהיה מעניין לראות איך הם ינהגו בבוא העת, ומה יהיה לעיני לומר אז.

רוצה לומר, הן עיני והן נתניהו, כל אחד מהם העניק לחברו "הישג" שאותו יוכל לנפנף בתקשורת, אך עניינם האמיתי אינו ב"הישגים" האלה. עניינם האמיתי והמשותף הוא בשמירת השקט במשק ודחיית ההחלטות המתבקשות עד כמה שאפשר. ההכרעות הקשות כבר ניצבות בפתח. על פי דיווחי העיתונות, כמה מהטייקונים לא יוכלו להחזיר את חובותיהם ב-2009 וב-2010. מה על הממשלה לעשות? שער החליפין של השקל, שהתנהג יפה בשנה האחרונה, פתאום מתפרע. האם ניהולו הוא בסמכות הממשלה, או בתחומו הבלעדי של בנק ישראל? מה משמעותה המקרו-כלכלית של רכישת 100 מיליון דולר ביום בשוק המטבע על ידי הבנק המרכזי? מה יהיה על שער המטבע ללא התערבות זו? מה יהיה על המשק ללא פיחות סדיר?

זה רק מדגם קטן מהסוגיות שממתינות למענה. נתניהו גם עיני חוששים מהמגמות המסתמנות ואף מכירים, כל אחד לעצמו, את חולשתם ואת קוצר ידם בהיעדר משנה סדורה לטיפול  בבעיות היסוד של הכלכלה. זה לא שיש משנה של הממשלה ומשנה של האיגודים המקצועיים, אין משנה בכלל. זאת בעקבות כישלונו של מודל השוק החופשי המוקצן, שמשל בכיפה בעשרים השנה האחרונות, וניוון המודל החלופי במשך אותה תקופה.

ולכן נתניהו-עיני-ברוש מבינים שחשוב להם לדבר ביניהם, חשוב להם לפנות לציבור ולהרגיעו, וחשוב להם לחלוק ביניהם את האחריות.  מצב חדש מוליד תפישה חדשה. במצב החדש הזה אין מנצחים. ולכן, גם אם תעירו את נתניהו-עיני-ברוש משנתם באמצע הלילה, ותתפשו אותם לשבריר שנייה חשופים ולא מוגנים, תסחטו משלושתם אותה תשובה אמיתית: לא מעניין אותנו אם ניצחנו או הפסדנו. מישהו שאג פעם לקהל "ה-ם מפח-דים"? עכשיו זה "אנ -חנו מפח-דים". אנחנו בלית-ברירה משלבים ידיים.

העובדים נגד ההון ונגד טחנות הרוח

לחבריי בעבודה שחורה

מה יוצא ממלחמת קודש נגד ההון? מלחמת קודש נגד ההון היא כמו כל מלחמה 'נגד' (או 'בעד'). כי להיות נגד 'ההון' זה כמו להיות נגד 'החשמל', נגד 'הכבישים' נגד 'הרכבות' ונגד טחנות הרוח.

אין סיכוי שנמיר כאן את דתו של מי שמתנגד לתיעוש בכל מאודו, אך הרוב הגדול של הקוראים  בוודאי מכירים בתרומתו של המזגן לאיכות החיים באוגוסט. לרוב הזה מכוונים דבריו של אבי הכלכלה המודרנית, אדם סמית, שניסח לפני יותר מ-200 שנה את יסודות המשק המודרני: "במצבה הפרימיטיבי של החברה, שבו אין חלוקת עבודה, והחליפין אינם נעשים אלא לעתים נדירות, וכל אדם מספק בעצמו את כל צרכיו, אין צורך לצבור מראש מלאי הון כלשהו ולא לאגור אותו מראש כדי לנהל את עסקי החברה. כל אדם משתדל לספק בעבודתו שלו את צרכיו המתעוררים מפעם לפעם. כשהוא רעב הוא יוצא ליעד לצוד; כשמתבלה מעילו הוא מתעטף בעורה של החיה הגדולה הראשונה שהרג….

"ואולם משהונהגה חלוקת העבודה במלואה, תוצר עבודתו של אדם יכול לספק רק חלק זעום מצרכיו המתעוררים מפעם לפעם. את רוב רובם של הצרכים הללו הוא מספק בתוצר עבודתם של אחרים, שהוא קונה תמורת תוצר עבודתו שלו." (אדם סמית, עושר העמים, מוסד ביאליק והאוניברסיטה הפתוחה, תרגום: יריב עיטם ושמשון ענבל, עמ' 281).

עד כאן, עיקרון היסוד החשוב ביותר של הכלכלה המודרנית – חלוקת עבודה והתמחות. ומכאן, נדבך נוסף, הקושר בין חלוקת עבודה והתמחות ליעילות המושגת בעזרת ציוד הון, ולהעלאת רמת החיים: "כמות החומרים שמספר שווה של בני אדם יכולים לעבד עולה בשיעור גדול ככל שהעבודה נחלקת עוד ועוד; וככל שפעולותיו של כל עובד הולכות ונעשות פשוטות, כן מומצא מגוון של מכונות חדשות להקל ולקצר את הפעולות האלה." (שם, עמ' 281).

אין להסיק מכאן כי ההון הוא רק תחליף לעבודה. העלאת רמת החיים מרחיבה את הביקושים וכולם – העובדים, בעלי ההון ושאר תושבי המדינה – יוצאים נשכרים, כפי שמתואר במשפט הבא: "ולכן, לא זו בלבד שכמות העבודה גדלה בכל ארץ עם הגידול במלאי ההון המעסיק אותה, אלא שבזכות הגידול הזה, כמות שווה של עבודה מייצרת תוצר גדול הרבה יותר." (שם, עמ' 282).

הדברים מובאים פה במכוון בלשונו הציורית של אדם סמית, שכתיבתו – בניגוד לכתיבה התמציתית עמוסת הז'רגון המקצועי של ימינו אלה – מקרבת את הניתוח אל הקוראים. ואולי עוד המחשה אחת שתעזור לשכנע ש"ההון" הוא לא האויב. סמית מבהיר שכאשר הוא משתמש במונח הון, הוא מתכוון למחטיו של החייט, ולכלי עבודתו של הסנדלר. אילו כתב היום, היה מן הסתם מוסיף לרשימה את מעבד התמלילים או את הטלפון של מי שעובד מהבית.

סמית מזהה ארבעה סוגים של 'הון קבוע' – ההון ששותף לעבודה בתהליך הייצור: מכונות וכלי עבודה, בניינים נושאי רווח, קרקע, ואחרון חביב – ההון האנושי. אבי מקצוע הכלכלה אמנם לא משתמש בביטוי 'הון אנושי', אלא מתאר אותו: 'מן הכשרים הנקנים והמועילים של כל תושבי הארץ ובני החברה, קניית כשרים אלה על ידי קיום הקונה אותם בעת הכשרתו, לימודיו או חניכותו מצריכה תמיד הוצאה ריאלית שהיא הון קבוע ומגולם, כביכול, באדם עצמו….מיומנותו המשופרת של העובד כמוה כמכונות וכלי עבודה…" (שם, עמ' 206).

משמע, השכלתו והכשרתו המקצועית של כל אחד מאתנו הופכות אותו לבעל הון לכל דבר. האם עולה על דעתו של מישהו להלאים את ההון הזה? ומדוע תרומתו של ההון האנושי להעלאת רמת חייו של אדם נתפשת כלגיטימית, ותרומתו של הון כספי שנצבר בעבודה קשה, או תרומתו של ציוד שנקנה בהון הזה, לתעשייה, לחקלאות או לתיירות, אינה לגיטימית? איפה עובר הגבול? ומתי מאבדת צבירת ההון את תו הכשרות שלה?

סביר להאמין שכל אחד מאיתנו ישרטט את קו הגבול במקום אחר. יש שיצביעו על ריכוזיות ההון – צבירת הון רב בידי מעטים. אחרים, יתמקדו בשימוש לא-נאות בכוח שההון מקנה. עוד משיבים ידברו על קהות החושים של ההון הפיננסי-הגלובלי שנע ממקום למקום ובמקרים רבים זורע הרס בדרכו.

הכל נכון, ולמה זה חשוב? כי הגלובליזציה – עם ההון הגדול, הדורסני וחסר הסנטימנטים שלה – מעוררת אצל כמה מהאנשים התנגדות נעדרת הבחנה להון. התנגדות זו פוסלת כל שיתוף פעולה בין העובדים לבעלי ההון. זאת, למרות שרבים מבעלי ההון הלא-גדול-מאד נרמסים היום תחת הכוחות הגלובליים לא פחות מעובדים פשוטים בקו הייצור.

זה אומר, שבתקופה כזו ההידברות וההקשבה ההדדית בין ההסתדרות להתאחדות התעשיינים הופכת להיות חשובה מאי-פעם, גם אם ההסתדרות אינה נציגתם הנקייה מכל רבב של העובדים החלשים ביותר, וגם אם התאחדות התעשיינים משמשת לפעמים לפה לבעלי מפעלים מנצלי עובדים, מזהמי סביבה וציניים. ובכל זאת, ההידברות בין שני הגופים הכי משפיעים על יחסי העבודה בישראל תוחמת אינטרס משותף. אינטרס, כשלעצמו, אינו דבר רע, וקיום מפעלים בישראל ומניעת פיטורי עובדים היא אינטרס שמדיר שינה מעיניהם גם של מעסיקים רבים.

זה אומר גם ששיתופי פעולה אחרים, כגון מימון הפעלת עיתון או אתר אינטרנט, בין בעלי ערכים (בעלי הון ערכי) לבעלי הון כספי הם לגיטימיים ובלבד שיימצא האינטרס המחבר. מיותר לומר, שערכים אינם דבר משוריין, והם משתנים ככל שעוד רובד של מציאות מתגלה. מה שמשוריין הוא החיפוש אחר ערכים: יש שמחפשים ויש שלא מחפשים. ומי שרוצה להגן על חירות החיפוש, שהיא לב  הדמוקרטיה, צריך להיות
ער להגדרתו החוקית של כלי התקשורת שבו הוא כותב, לפיזור נכון של בעליו, של המפרסמים בו ושל התורמים להחזקתו. ייתכן מאד שבין אותם מממני העיתון יימצאו כאלה שערכיהם אינם חופפים את ערכי הכותבים בו. ומה, ערכי הכותבים בו עשויים כולם מקשה אחת? מי רוצה לקרוא עיתון כזה.

3.6 – למי אכפת

 
לשרגא ברוש, נשיא התעשיינים, שמנסה להעמיד את הציבור על חומרת המצב בכנס ועוד כנס. לכמה מאות בעלי מפעלים שהייצוא הוא חלק ניכר מפעילותם, וכמה אלפי העובדים שאיתם. אולמרט ובר-און, על פי הצהרותיהם, אינם מודאגים.

 ולמה שיהיו מודאגים?
 
משום ששער החליפין של הדולר עומד בימים אלה על כ-3.6 שקלים, בדומה לערכו בראשית 98 – בדיוק לפני עשור. מדד המחירים לצרכן קפץ מאז ביותר מ-20%. עלות העבודה לשעה בתעשייה זינקה באותה תקופה ביותר מ-50% (ובכוונה אני לא מדייקת, כי אין שום משמעות לדקדוקי העניות בתחשיב כזה).

זה אומר, שעבור כל דולר שהיצואנים מביאים לארץ, הם מקבלים אותה תמורה בשקלים כמו לפני עשר שנים. אבל הוצאותיהם להפקתו גדלו מאז בעשרות אחוזים. ולכן, יש סיבה טובה לדאוג.

בהחלט נכון….
 
שבתשומות לתעשייה יש מרכיב יבוא צמוד דולר, המקטין את ההפסד. משקלו הגיע לפחות מ-30% מסך התעשייה ב-1995. העיבוד הזה לא עודכן מאז, אך ככל שהתעשייה הופכת להיות יותר ויותר עתירת יידע, מרכיב היבוא בסך הוצאות הייצור הופך להיות פחות משמעותי, וחשיבותו של השכר עולה. במיוחד בייצוא, עוד יותר מאשר בסך התפוקה בתעשייה, ההוצאה על ההון האנושי היא העיקר.

נכון גם, שהשכר במפעלי ההיי-טק נקוב בדולרים. אך זה לא אומר שהוא מוקפא בתעריף הדולרי שלו. בכל מועד דיון שכר, אם הוא נשחק מדי בערכו השקלי, העובדים שחיים כאן דורשים את התאמתו ליוקר המחיה המקומי, דהינו, התאמה על פי שינוי מדד המחירים לצרכן או השכר הכללי.

אמת גם, שאפשר להיעזר בביטוחי שער – הסדר המבטיח שער חליפין נתון מראש לעסקה ידועה. אבל ביטוחים כאלה עולים כסף, עוד יותר כסף כששוקי המטבע תזזיתיים כמו עכשיו.

ובמאמר מוסגר, כדאי עוד לומר, ששער החליפין שקל/אירו קצת פוחת מאז סוף שנות ה-80 (8% מאז היווסדו בינואר 99), שלא כמו שער הדולר. אבל גם זה בטל בששים לעומת עליית המחירים והשכר כאן. מה גם, שלמרות היותו של גוש האירו פחות או יותר שווה ערך לארה"ב בחלק הייצוא מישראל המופנה אליו, רובו המכריע של הסחר הישראלי נקוב במחירים בינלאומיים דולריים (להערכתי, 90%-80%). זו גם הסיבה שבסל המטבעות של בנק ישראל, המיועד לתת אינדיקציה על ערכו ה"נכון" של השקל, משקל הדולר הוא כ-75%.

מתי יתחילו לדאוג?    
 
כשהייצוא מישראל יתחיל לסגת, והצמיחה תדשדש בעקבותיו. ניתן להאמין, וזה כבר קרה בעבר, שגם אז לא יודו שזו בעיית רווחיות, אלא ייאחזו בהאטה העולמית. ובכלכלה, מה לעשות, התהליכים אף פעם אינם חד-משתניים. יותר מזה, ייתכן מאד שעצמת התגובה של הייצוא לשער החליפין חזקה יותר בזמן האטה מאשר בזמן צמיחה. בכל מקרה, גם המודלים הכי מתוחכמים לעולם לא מצליחים לבודד את השפעתו של משתנה בודד באופן חד.

מה שכן, מי שכמוני עשה קילומטראז' בדפי העבודה של מנהלי הכספים במפעלי ייצוא, יודע היטב עד כמה שער החליפין העתידי הוא משתנה קריטי בתחשיביהם – אותם תחשיבים שקובעים אם לחתום על עסקת ייצוא או לא. עסקות ייצוא נחתמות לעתים קרובות למספר שנים קדימה, ולכן העצירה במכירות לחו"ל עוד לא מורגשת. אבל היא תבוא.

מי נגד מי?    
 
חשוב להבין היטב כי קביעת שער החליפין של המדינה, היא חלוקת הון וכוח, כמו סיבוב כל ברז כלכלי אחר. בישראל, 2007, יבוא הסחורות הגיע ל-56 מיליארד דולר, וייצוא הסחורות נאמד בכ-46 מיליארד דולר. כלומר, היבוא, ופטרוניו, הם היום מוקד הכוח.

עדות לכך מתקבלת מהתבטאותו של שר האוצר, רוני בראון, בכנס התעשיינים, כפי שצוטטה ב-TheMarker מיום 18 בינואר 2008. "זה מזכיר לי את שלטון הבעת' בסוריה", הוא אמר על בחירתו של שרגא ברוש לקדנציה שנייה כנשיא התעשיינים, לאחר שהתמודד כמועמד יחיד.  לא ניכנס כאן לבעת' ומנהגיו, אבל רק מטון דיבורו של שר האוצר ניתן להבין כי הכוח לא שוכן בהתאחדות התעשיינים בימים אלה.

אולי מתוך תחושה זו, וגם מתוך הכרה באינטרס המשותף, התעשיינים בהנהגתו של ברוש חוברים בעניינים רבים להסתדרות. טוב לראות, שבסוגיית שער החליפין, ההסתדרות סופסוף גומלת לתעשיינים, ועופר עיני מאיים להשבית את המשק עקב משבר הדולר.

בכך ההסתדרות מצטרפת לאיגודים המקצועיים המכובדים בעולם. לא רק תביעות שכר ותנאים נלווים, אלא גם הגדרה נכונה של שדה המאבק. להסתדרות יש אינטרס בקיום התעשייה – המעסיקה יותר מ-300 אלף עובדים, חלקם מאורגנים, בתנאים ההוגנים ביותר שניתן למצוא היום.

ובעד מה

התאחדות התעשיינים וההסתדרות צריכות לגבש מאבק משותף על מדיניות שער חליפין תומכת צמיחה. זה אומר, סינון תנועות ההון לישראל וממנה, ומניעת אותן העברות כספים שעיקרן ספקולציה קצרת טווח. זה אומר, איסור מתן אשראי בנקאי או מוסדי אחר למטרת הימורי מטבע. זה אומר גם חזרה מסוימת של בנק ישראל לניהול שער החליפין.

הפתרונות שלעיל אינם קלים ואינם פשוטים. הם דורשים שחזור של מערכת שפורקה בשנות ה-80 וה-90. אך אין ספק, שהממשלה תגיע אליהם בעקבות המשבר המתפתח עכשיו. לחצן של ההסתדרות והתאחדות התעשיינים אולי יזרז במעט את ההבנה.