תגית: ההסתדרות

מקשקשים: תחזיות כלכליות עכשיו

"בכל מקרה, מסקנה אחת ברורה: תמיד עדיף להישאר עם הרגליים על הקרקע". כך מסתיים מאמר של האקונומיסט המצוטט בדה מרקר מה- 12.2 על הריבית הריאלית. מאות מילים, ובסוף, שום דבר. וזה עוד על הכלכלה העולמית, לא על הכלכלה שלנו.

להמשיך לקרוא

כן, לדבר כי אין ברירה אחרת

אמש, התברברנו בסמטאות מוזרות, בדרך לקונצרט בתיאטרון ירושלים. רוב הדרכים הרגילות היו סגורות עקב ההפגנה. נהג המונית שלנו צחק, זה מה שהוא חושב על העניינים. אך בסך הכל, 200 אלף איש הפגינו ברחבי הארץ.

להמשיך לקרוא

הכלכלה שמצחיקה את נתניהו. מצחיקה את כו-לם?

מה מצחיק את נתניהו? שאלתי את עצמי, כשראיתי אותו, מחויך כולו, במסיבת העיתונאים עם סמוטריץ'. טוב, כנראה עצם העובדה שסמוטריץ' עמד כ-אילו מרוצה על ידו. אולי גם זה, ששניהם הציגו 'תוכנית' שנותנת לכל משפחה כמה עשרות שקלים לחודש, ולא אמרו דבר על שני צעדים לעידוד משפחות עובדות שיפקעו באמצע פברואר: נקודת זיכוי נוספת לעובדים, והגדלת מענק העבודה לעובדים עניים – שניהם מסתכמים במאות שקלים לחודש למשפחה. אז זה מצחיק, לא? איך שהוא עובד עלינו בעיניים.

להמשיך לקרוא

קצת סיכום, וקצת עתידנות 'מדעית'

יש לי מעט דברים טובים בתחום הכלכלי, לומר על הממשלה שמשלה פה שנה וחצי, ויישמה את תורת נתניהו מילה במילה. כי מה ייזכר מכהונתו של אביגדור ליברמן כשר אוצר? בעיקר ירידת שיעור החוב הציבורי מהתוצר לכ-60% ב-2022, ועודף תקציבי. ביג דיל, זה אומר ריבית נמוכה קצת יותר על אשראי שישראל לוקחת. אך זה אומר גם מערכת בריאות בלי רופאים, מערכת חינוך בלי חינוך, ומערכת תחבורה שלא נוסעת. טוב, נתניהו, מה יש עוד לומר.

להמשיך לקרוא

רגיעה. שנה טובה

לפני שבועיים, התקשר אליי אורי מתוקי מדרור ישראל והנוער העובד והלומד, והזמין אותי להרצות בפני בכירי התנועה על התקציב. שמחתי שמחה גדולה, ולמחרת אמרתי כן. אתמול בבוקר – בשעה היעודה, לא דקה לפני או אחרי – התקשר אליי עיתונאי דבר, דוד טברסקי, שלקח אותי לאירוע וגם החזיר אותי. הייתה נסיעה נעימה ומעניינת ביחד.

להמשיך לקרוא

קראו את הספרון הזה, תתאהבו כמוני

,בניין של לבבות' נשלח אליי על ידי מחברו, אמיר בראון, נציג ארגון עובדי הסלולאר, ההייטק והאינטרנט בהסתדרות, מי שליווה את עובדי ECI  בהתאגדותם בהסתדרות, ובמאבקם בהכרה אמיתית בהתאגדות זו. קראתי ואהבתי את הפשטות ואת הכנות שלו. תיאור המאבק כפי שהיה, עד לניצחון הלא-מושלם של העובדים.

EC להמשיך לקרוא

כוחה של סיסמה

לא הייתי זוכרת את הבוקר שבו ישבתי עם רוני להכין את הפלקט לקן התנועה, לולא הסנדויצ'ים של אמא שלה. עד היום, לחם שחור מרוח בחמאה ועליו פרוסות עגבניה מקפיץ לראשי לחם מרוח במרגרינה בזוקה במלח, בוקר קיץ, גיל עשר, שמחה ילדותית. מה כתבנו על הפלקט ההוא? מי זוכר. אני כן זוכרת איך הוא מילא את חיי בוקר קיץ אחד.

להמשיך לקרוא

להכיר במציאות, לכבד את החיים

השבועיים הראשונים של צוק איתן עברו עליי בקהות חושים שקשה להסביר. כבוגרת של כל מלחמות-מבצעי-תקריות ישראל, התקשיתי למצוא בתוכי אפילו מילה אחת שעושה סדר.

שוב ושוב הסתובב אצלי בראש זיכרון ילדות נושן. הייתי בת ארבע כשפרצה מלחמת השחרור, ואבי בא לקחת אותי מהגן. אל תלכי לשחק מאחורי הבית, הוא אמר לי כבדרך אגב. מאחורי הבית, בצידה המזרחי של החצר, שני קילומטר מאיתנו בפרדסי מגדיאל, ישבו חיילי הצבא העיראקי וטיווחו לכיווננו. חורי הכדורים (או מה שזה היה) נשארו בקיר ההוא עד שהבית נמכר בראשית שנות ה-70.

להמשיך לקרוא

נסחפתי במחשבותיי, ערב יום העצמאות תשע"ד

מי היה מאמין שתהיה לי פנסיה תהיה לי קופת-חולים, אמר בזקנתו ידיד של הוריי מראשוני ההסתדרות. עצמאותו האישית, הודות לפנסיה ולקופת החולים ההסתדרותית שבהן נתן את אמונו מההתחלה, הייתה לו מקור גאווה לא פחות מעצמאות המדינה שאותה זכה לחלום ולהקים.

***

להמשיך לקרוא

והם לא ידעו שהם ניצחו (הפסידו)

 
אחד מהבכירים והמנוסים בתחום יחסי העבודה בישראל זימר לי פעם את שיר הסיום שלו למשא ומתן מוצלח. "הרגתם אותי, גמרתם אותי", הוא אומר לצד השני, בידעו שכל סיום משא ומתן הוא תחילתו של המשא ומתן הבא. ולכן כדאי תמיד להשאיר את היריב מרוצה. המלכודות שהוטמנו לו יתגלו לעיניו בזמנו החופשי.

נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי את הפרשנויות בסגנון ביבי ניצח – עיני ניצח. נתניהו ועיני עצמם השתדלו בכל התבטאויותיהם לטשטש  את מה שנחשב בעיניהם להישגים אישיים. בשיחה עם עיתונאים לאחר אישור התקציב, אמר נתניהו: "הצלחנו לעשות את האיזון הדרוש. שילבנו כאן ידיים כדי להגן על מקומות העבודה ולעזור לחלשים. זו לא רק קואליציה פוליטית, אלא ניסיון להגיע לאיחוד כוחות שאנו זקוקים לו במטרה לשמור על מקומות העבודה, לצמצם את האבטלה, להביא לצמיחה ולסייע לחלשים" (דהמארקר, 14.5.09). עיני, לצדו, טען כי המנצח בהליך אישור התקציב הוא "המשק כולו. הבהרנו לאורך כל הדרך שהעובדים מוכנים לתרום, ותרמנו. דאגנו שלפחות חצי מהכסף שעליו מוותרים העובדים ילך לקרן סיוע למפעלים. זו הפעם הראשונה שבה אנחנו מחוקקים חוקי עבודה יחד עם הממשלה" (דהמארקר, שם).

נתניהו ועיני, שני שועלי משא ומתן ידועים, נוהגים כאן לפי הכלל של אותו בכיר. מאוחר יותר, עוזריהם הנאמנים לחשו באזני העיתונאים מה שלחשו. כך יצא שרוב התקשורת מבליטה את "ניצחונו" של עיני, כמה עיתונאים מבליטים את "ניצחון" נתניהו.

מעניין לראות שדווקא דהמארקר מבליט את ניצחון עיני, ואילו דוברים שונים של השמאל הכלכלי-חברתי מדגישים את ניצחון נתניהו ואת ויתורי ההסתדרות. באופן טבעי כל צד היה רוצה לקבל יותר ממה שקיבל, ובאופן טבעי בכל מחנה יש כאלה החושדים במנהיגם ומבקרים את התנהלותו.

הפרשנות המפוכחת דווקא צריכה להאמין לשני המנהיגים. כן, בהרבה משאים ומתנים קשים העניינים לא נסגרים באופן לגמרי מלא. דוגמא טובה היא מתחום השכר. רוב השביתות מסתיימות בדיון לילי, שבסופו הדוברים המותשים יוצאים לעיתונות טרוטי עיניים כשבידם ראשי פרקים של הסכם. הפרטים (ואלוהים טמון בפרטים) מבוררים בדיונים נוספים (שלעתים מובילים לעוד שביתה ועוד שביתה) חודשים ושנים לאחר מכן.

נראה שהמשא ומתן על התקציב הפעם הוא בדיוק מהסוג הזה. הישגו הבולט של עיני הוא הסכמת הממשלה על הוספת מספר חוקי עבודה. לכאורה, הישג מרשים, אך נותר עוד הרבה כדי למלא אותו תוכן. החוקים עוד לא נוסחו ובוודאי שלא אושרו בממשלה ובכנסת. אם יאושרו, הציות לחוקי העבודה בישראל אינו מזהיר. הודעה לעיתונות של משרד התמ"ת (20.5.09) מצביעה על ירידה של 43% במספר התלונות נגד מעסיקים בינואר-אפריל 2009 לעומת התקופה המקבילה אשתקד. האם בגלל שהמצב הפך להיות נפלא, או בגלל שבתקופת אבטלה אנשים חורקים שניים ולא מתלוננים על מעסיקים מפירי חוק?

הישגו הבולט של נתניהו הוא הסכמתה של ההסתדרות להחלת רפורמות בחברת החשמל, בנמלים ובמנהל מקרקעי ישראל. זו הסכמה עקרונית והדיון על העיתוי והפרטים עוד יהיה מייגע. כדאי לזכור, ההסתדרות היא ארגון גג. בגופים שאמורים להיות מופרטים ישנם ועדים גדולים וחזקים שההפרטה מאיימת על קיומם. הם לא שותפו בהסכם, ויהיה מעניין לראות איך הם ינהגו בבוא העת, ומה יהיה לעיני לומר אז.

רוצה לומר, הן עיני והן נתניהו, כל אחד מהם העניק לחברו "הישג" שאותו יוכל לנפנף בתקשורת, אך עניינם האמיתי אינו ב"הישגים" האלה. עניינם האמיתי והמשותף הוא בשמירת השקט במשק ודחיית ההחלטות המתבקשות עד כמה שאפשר. ההכרעות הקשות כבר ניצבות בפתח. על פי דיווחי העיתונות, כמה מהטייקונים לא יוכלו להחזיר את חובותיהם ב-2009 וב-2010. מה על הממשלה לעשות? שער החליפין של השקל, שהתנהג יפה בשנה האחרונה, פתאום מתפרע. האם ניהולו הוא בסמכות הממשלה, או בתחומו הבלעדי של בנק ישראל? מה משמעותה המקרו-כלכלית של רכישת 100 מיליון דולר ביום בשוק המטבע על ידי הבנק המרכזי? מה יהיה על שער המטבע ללא התערבות זו? מה יהיה על המשק ללא פיחות סדיר?

זה רק מדגם קטן מהסוגיות שממתינות למענה. נתניהו גם עיני חוששים מהמגמות המסתמנות ואף מכירים, כל אחד לעצמו, את חולשתם ואת קוצר ידם בהיעדר משנה סדורה לטיפול  בבעיות היסוד של הכלכלה. זה לא שיש משנה של הממשלה ומשנה של האיגודים המקצועיים, אין משנה בכלל. זאת בעקבות כישלונו של מודל השוק החופשי המוקצן, שמשל בכיפה בעשרים השנה האחרונות, וניוון המודל החלופי במשך אותה תקופה.

ולכן נתניהו-עיני-ברוש מבינים שחשוב להם לדבר ביניהם, חשוב להם לפנות לציבור ולהרגיעו, וחשוב להם לחלוק ביניהם את האחריות.  מצב חדש מוליד תפישה חדשה. במצב החדש הזה אין מנצחים. ולכן, גם אם תעירו את נתניהו-עיני-ברוש משנתם באמצע הלילה, ותתפשו אותם לשבריר שנייה חשופים ולא מוגנים, תסחטו משלושתם אותה תשובה אמיתית: לא מעניין אותנו אם ניצחנו או הפסדנו. מישהו שאג פעם לקהל "ה-ם מפח-דים"? עכשיו זה "אנ -חנו מפח-דים". אנחנו בלית-ברירה משלבים ידיים.