עשויים להיות לה אין-ספור גורמים. אני מעדיפה להתייחס אליהם להם בביטוי האמריקאי 'טריגרים' – מעין לחיצות על ההדק, המניעות תהליך. ביטוי זה, לתחושתי, ממחיש את ארעיותם ואת מקריותם. אפשר לאתר אותם בהסתכלות על התפרצויות האינפלציה בישראל בשנות המדינה הראשונות. התפרצויות אלו רוסנו מיד, משום כך בקושי זוכרים אותן עכשיו.
ואני, לעומתכם, יודעת היטב. כן, ברור לגמרי מהכותרת שאני מתכוונת להרגיז. זה בגלל שאתם מרגיזים אותי עם סיסמת ה"תשפכו כסף, לא חשוב כמה" שלכם. האמת היא שחשוב כמה. האמת היא שאנחנו (כן, גם אני) לא יודעים כמה.
זו אינה תיאוריה מוניטרית, למרות שהיא מתחילה בכסף – בהתרת המגבלה על כמות הכסף, בתנאי הנפקתו הנוכחיים. אך מנגד, היא מכילה בתוכה גם מס. מס המוטל לאחר שהקו נחצה עד לאינפלציה. מס שייך ל'מדיניות תקציבית'. על כן, הכותרת הנכונה יותר בעיניי היא תיאוריית הרחבה. תיאוריית הרחבה הפוכה מהמסורתית, הנשענת על שתי זרועות כמוה: מוניטרית ותקציבית.
תיאוריה מודרנית? היא אינה שונה מהתפישה המסורתית לגבי היעדר מגבלה ממשית על הדפסת כסף. בסיס הכסף – המזומן שבידי הציבור, פלוס המזומן שבידי הבנקים המסחריים, ועוד מה שמופקד על ידם בבנק המרכזי – גדל בהתמדה. איך אפשר אחרת במשק צומח וקצת אינפלציוני. בסיס הכסף גדל ב-6%-7% לשנה בין 2016 ל-2018, ב-16% ב-2015, וב-8% לשנה בממוצע בין 2006 ל-2014. השאלה, אם כן, אינה אם להגדיל את כמות הכסף הכסף, אלא כמה להגדיל, ומי יחליט כמה.
להמשיך לקרוא
המאמר הזה התעורר מקושי שאני חווה בימים האחרונים. הקושי לקרוא על תיאוריה מוניטרית מודרנית מתחילתה אל הסוף שלה. כתבתי בשבוע שעבר את המעט שהבנתי בקריאה ראשונה. המשכתי בקריאה, ונתקעתי במאמר שאני לא סובלת. הוא כל כך מובנה – מההתחלה האומרת כי כסף קונה היום את ערכו בצו מדינה, ולא מגיבויו בנכס כגון זהב, ועד לסוף של הדפסת כסף ללא הגבלה. הוא כל כך דורש ממני להתרכז צעד-צעד.
רק התחלתי לקרוא עליה, על התיאוריה המוניטרית המודרנית, ולמען הלימוד, ארשום כאן את המחשבות העולות אצלי תחילה. ראשית, זו תיאוריה המיוחסת לצד הסוציאליסטי של המפה. היא אומרת, כי אם כסף קונה היום את ערכו בצו ממשלה, ולא בעזרת גיבוי מוחשי כגון זהב, זה אומר כי אפשר להדפיס כמה שצריך. וכמה צריך? נלמד מההתפתחויות.
"מחירים יורדים, דאגה עולה". כך, בכותרת לא-מדעית, סיכמו בניו-יורק טיימס הבינלאומי את התחושה שהשתררה בגוש האירו עם פרסום מדד דצמבר בשבוע שעבר. שיעורה הממוצע של ירידת המחירים בגוש האירו, מדצמבר לפני שנה לדצמבר השנה, הוא 0.2%. זו ירידת המחירים הראשונה בחישוב שנתי מאז 2009, השנה שלאחר פרוץ המשבר הפיננסי.
לפני שבועיים וקצת, דיברתי בכנס של מרכז אדוה. כותרת הדיון הייתה "האם משהו השתנה? המחאה הכלכלית והמדיניות החברתית".
במוקד הכנס עמד דו"ח יסודי וממצה של מרכז אדוה, שנקרא "נס גדול לא היה פה, על המדיניות של ממשלת נתניהו השנייה, 2012-2009". הדו"ח חובר על ידי ד"ר שלמה סבירסקי, מנהל אקדמי במרכז אדוה, בהשתתפות גיא פדה, ירון דישון ועדי סופר.
היה זה בשנות ה-70. האינפלציה התעוררה פתאום. מ-1973 ל-1983, קפץ מדד המחירים לצרכן של מדינות OECD בקצב ממוצע של כ-11% לשנה.
מדוע דווקא אז? זו באמת שאלה טובה. ואין לה תשובה, כמו לכל השאלות הטובות. ניתן רק לומר במאמר מוסגר: בשנות ה-70, עברו שנות דור מאז סיום מלחמת העולם השניה. הדור החדש, שלא ידע מקרוב את הזוועה, אולי נתן דרור ליצריו יותר מאשר קודמו, אולי התאמץ פחות לשמור על אורח חיים ציבורי בריא.
כשם שאין אהבות שמחות. לא חשוב אם זו תשובה מימין, או תשובה משמאל. תשובה כלכלית חייבת להכיל בתוכו מנה גדושה של פיכחון. ופיכחון הוא משבית שמחות (אהבות) ידוע.
בחודשים האחרונים מתנהל בתקשורת העולמית ובתקשורת המקומית דיון שרוב הציבור (וגם לא מעטים מהמתדיינים בו) אינם ערים לכל דקויותיו. נקרא לו בשמו: מדיניות תקציבית לעומת מדיניות מוניטרית בעת שפל. זה שהמתדיינים לא תמיד יודעים על מה הם מדברים, לא אומר שאין להם דעה. זה גם לא אומר שתרומתם לדיון אינה משרתת אינטרסים סמויים. העובדה היא שעל רקע המחלוקת – מדיניות פיסקלית לעומת מדיניות מוניטרית – ניטש עכשיו קרב עז על כל תפקיד בכיר שמתפנה בתחום הרגולציה הפיננסית בעולם ובישראל. די להזכיר את המאבק סביב מינוי מחליפו של ברננקי בארה"ב.
מזוויתי האישית, ומה מעניין יותר מהזווית האישית, הסיפור מתחיל בתגובות על הפוסטים שכתבתי על תוכנית ייצוב המשק. לא התכוונתי לעסוק בהיבט המוניטרי של התוכנית. התרכזתי בנושאים שאני מכירה מקרוב. אבל הכסף, כהרגלו, איכשהו התגנב, גם בגלל הדרישה להדפסת כסף הנשמעת בשבועות האחרונים. הגבתי חלקית בשבוע שעבר, אבל נדמה לי שנדרשת הבהרה נוספת.
עידן השוק החופשי 