תגית: הדפסת כסף

תיאוריה מוניטרית מודרנית? פרקטיקת הרחבה הפוכה

זו אינה תיאוריה מוניטרית, למרות שהיא מתחילה בכסף – בהתרת המגבלה על כמות הכסף, בתנאי הנפקתו הנוכחיים. אך מנגד, היא מכילה בתוכה גם מס. מס המוטל לאחר שהקו נחצה עד לאינפלציה. מס שייך ל'מדיניות תקציבית'. על כן, הכותרת הנכונה יותר בעיניי היא תיאוריית הרחבה. תיאוריית הרחבה הפוכה מהמסורתית, הנשענת על שתי זרועות כמוה: מוניטרית ותקציבית.

תיאוריה מודרנית? היא אינה שונה מהתפישה המסורתית לגבי היעדר מגבלה ממשית על הדפסת כסף. בסיס הכסף – המזומן שבידי הציבור, פלוס המזומן שבידי הבנקים המסחריים, ועוד מה שמופקד על ידם בבנק המרכזי – גדל בהתמדה. איך אפשר אחרת במשק צומח וקצת אינפלציוני. בסיס הכסף גדל ב-6%-7% לשנה בין 2016 ל-2018, ב-16% ב-2015, וב-8% לשנה בממוצע בין 2006 ל-2014. השאלה, אם כן, אינה אם להגדיל את כמות הכסף הכסף, אלא כמה להגדיל, ומי יחליט כמה.

בישראל, הכמה נקבע על ידי הבנק המרכזי. וכן, לכאורה החוק  אומר אי-הדפסת כסף, כבר מראשית 1986. אך הוא לא אוסר על הדפסה בכלל, אלא רק על הדפסה לצורך כיסוי גירעון  הממשלה. גם אותה הדפסה אינה אסורה באופן מוחלט, ישנם היתרים, שהבעייתי ביותר מביניהם הוא זה המאפשר לממשלה ללוות בחו"ל ולהמיר את המט"ח לשקלים. היתר זה דוחף את כלכלת ישראל החוצה, אל מחוץ למדינה.

במה, אם-כן, שונה התיאוריה המוניטרית המודרנית משיטת ניהול הכלכלה היום? השיטה הנוכחית נפתחת במגבלה: מגבלת גירעון התקציב (עד 3% מהתמ"ג), ומגבלת החוב הציבורי (עד 60% מהתמ"ג). מאידך, כמות הכסף נתונה לשיקול דעתו של הבנק המרכזי. התיאוריה המודרנית מערערת על סמכות זו. היא אומרת: הדפיסו כמה שבא לכם, ואם תפרוץ אינפלציה, נרסן אותה בעזרת הטלת מס.

מה שמצדיק את התיאוריה החדשה הוא ידיעתנו הלא-באמת שלמה של הגירעון המותר או החוב המותר. האחוזים המובאים לעיל נקבעו לקראת הסכם מסטריכט, ואומצו על ידי רבים. הם מתבססים על יידע נצבר, אך ברור שהם אינם מוחלטים. למרבה המזל, האינפלציה בעולם המתועש נמצאת בשליטה מאז שנות התשעים. זאת, הודות ליבוא מוגבר של מוצרי צריכה זולים ממדינות מתפתחות הדוחסים את מפלס המחירים כלפי מטה. אם כך, אומרים אנשי התיאוריה החדשה, בואו נבדוק מהי המגבלה ה'אמיתית'. הם שוכחים רק, כי ריסון אינפלציה לאחר שהיא פרצה, אינו קל ולא תמיד ישים פוליטית. אינפלציית שנות השבעים והשמונים בישראל תוכל להעיד.

התיאוריה המוניטרית המודרנית מתייחדת גם בהתעלמות מפער התוצאה בין הרחבה תקציבית להרחבה מוניטרית. הרחבה תקציבית בדרך כלל מופנית למטרה מוגדרת: סלילת כבישים, בריאות, חינוך או דיור. הרחבה מוניטרית זורמת למגזר הפיננסים ולבורסה.  תוצאתה נראית עכשיו בכל מקום: רבית אפסית, בועת ניירות ערך ובועת מחירי נכסים אחרים.

האם לפסול את התיאוריה המוניטרית המודרנית, או להקשיב לה ולשים אותה במקומה? גישת ההקשבה, כך נראה לי, היא העדיפה תמיד. לא בטוח שזו תיאוריה מוניטרית, לא בטוח כמה היא חדשה. אך אם היא מבטאת מחאה, יש לנסות ולהבין מחאה על מה. אולי על דוגמטיות תקציבית, אולי על אקסלוסיביות הבנק המרכזי. משהו כאן דורש תיקון, זה לא שהכלכלה העולמית כל כך מושלמת בימים אלה.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה בסימניה,  רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

 

תיאוריה מוניטרית מודרנית – מתחילתה או מסופה

המאמר הזה התעורר מקושי שאני חווה בימים האחרונים. הקושי לקרוא על תיאוריה מוניטרית מודרנית מתחילתה אל הסוף שלה. כתבתי בשבוע שעבר את המעט שהבנתי בקריאה ראשונה. המשכתי בקריאה, ונתקעתי במאמר שאני לא סובלת. הוא כל כך מובנה – מההתחלה האומרת כי כסף קונה היום את ערכו בצו מדינה, ולא מגיבויו בנכס כגון זהב, ועד לסוף של הדפסת כסף ללא הגבלה. הוא כל כך דורש ממני להתרכז צעד-צעד.

להמשיך לקרוא

תיאוריה מוניטרית מודרנית -התחלה

רק התחלתי לקרוא עליה, על התיאוריה המוניטרית המודרנית, ולמען הלימוד, ארשום כאן את המחשבות העולות אצלי תחילה. ראשית, זו תיאוריה המיוחסת לצד הסוציאליסטי של המפה. היא אומרת, כי אם כסף קונה היום את ערכו בצו ממשלה, ולא בעזרת גיבוי מוחשי כגון זהב, זה אומר כי אפשר להדפיס כמה שצריך. וכמה צריך? נלמד מההתפתחויות.

להמשיך לקרוא

דפלציה, גלובליזציה, לאומיזציה

"מחירים יורדים, דאגה עולה". כך, בכותרת לא-מדעית, סיכמו בניו-יורק טיימס הבינלאומי את התחושה שהשתררה בגוש האירו עם פרסום מדד דצמבר בשבוע שעבר. שיעורה הממוצע של ירידת המחירים בגוש האירו, מדצמבר לפני שנה לדצמבר השנה, הוא 0.2%. זו ירידת המחירים הראשונה בחישוב שנתי מאז 2009, השנה שלאחר פרוץ המשבר הפיננסי.

להמשיך לקרוא

לא יעשו בשבילנו את העבודה

לפני שבועיים וקצת, דיברתי בכנס של מרכז אדוה. כותרת הדיון הייתה "האם משהו השתנה? המחאה הכלכלית והמדיניות החברתית".

במוקד הכנס עמד דו"ח יסודי וממצה של מרכז אדוה, שנקרא "נס גדול לא היה פה, על המדיניות של ממשלת נתניהו השנייה, 2012-2009". הדו"ח חובר על ידי ד"ר שלמה סבירסקי, מנהל אקדמי במרכז אדוה, בהשתתפות גיא פדה, ירון דישון ועדי סופר.

להמשיך לקרוא

סופו הפוליטי של סיפור א-פוליטי

היה זה בשנות ה-70. האינפלציה התעוררה פתאום. מ-1973 ל-1983, קפץ מדד המחירים לצרכן של מדינות OECD  בקצב ממוצע של כ-11% לשנה.

מדוע דווקא אז? זו באמת שאלה טובה. ואין לה תשובה, כמו לכל השאלות הטובות. ניתן רק לומר במאמר מוסגר: בשנות ה-70, עברו שנות דור מאז סיום מלחמת העולם השניה. הדור החדש, שלא ידע מקרוב את הזוועה, אולי נתן דרור ליצריו יותר מאשר קודמו, אולי התאמץ פחות לשמור על אורח חיים ציבורי בריא.

להמשיך לקרוא

אין תשובות קסם בכלכלה

כשם שאין אהבות שמחות. לא חשוב אם זו תשובה מימין, או תשובה משמאל. תשובה כלכלית חייבת להכיל בתוכו מנה גדושה של פיכחון. ופיכחון הוא משבית שמחות (אהבות) ידוע.

בחודשים האחרונים מתנהל בתקשורת העולמית ובתקשורת המקומית דיון שרוב הציבור (וגם לא מעטים מהמתדיינים בו) אינם ערים לכל דקויותיו. נקרא לו בשמו: מדיניות תקציבית לעומת מדיניות מוניטרית בעת שפל. זה שהמתדיינים לא תמיד יודעים על מה הם מדברים, לא אומר שאין להם דעה. זה גם לא אומר שתרומתם לדיון אינה משרתת אינטרסים סמויים. העובדה היא שעל רקע המחלוקת – מדיניות פיסקלית לעומת מדיניות מוניטרית – ניטש עכשיו קרב עז על כל תפקיד בכיר שמתפנה בתחום הרגולציה הפיננסית בעולם ובישראל. די להזכיר את המאבק סביב מינוי מחליפו של ברננקי בארה"ב.

להמשיך לקרוא