לפני עשר שנים, או קצת יותר, הפסקתי לקרוא את הספרות  האישית-וידויית, ועברתי לספרות עם קונטקסט. ליתר דיוק, אני קוראת ספרות יפה, אך כזו שמכילה רקע היסטורי, פוליטי וכלכלי.

וכשאני מביטה על כוננית הספרים בחדר העבודה שלי, אני רואה את דוריט הקטנה וניקולאס ניקלבי של דיקנס – עדות מתקופת המהפיכה התעשייתית, קדחת ההשקעות ומשחקי הבורסה של בריטניה במאה ה-19. לידו, מארי אנטואנט וז'וזף פושה של סטפן צווייג – תיעוד אימי המהפיכה הצרפתית. בשכנות להם, גן-עדן לאישה של אמיל זולה, ובל אמי של גי דה-מופאסאן – סיפור תקופת השחיתות בצרפת במחצית השנייה של המאה ה-19. בראשון, תיאור השתלטות ההון הגדול על פאריז ורמיסת המעמד הנמוך והבינוני. בשני, סיפור הסתאבותה של העיתונות, ומעורבותם של עיתונאי, מו"ל ושר במזימה לחרחור מלחמה וספסור באגרות החוב הממשלתיות שמזנקות עם פריצתה. בהמשך המדף, כרך הסיפורים של איסאק באבל ובעולם נהדר ואכזר של אנדריי פלטונוב. שניהם, תזכורת למהפכה הרוסית שמתחרה במהפכה הצרפתית בסכלותה, צביעותה ואכזריותה.

אין לי מושג למה מדף הספרות היפה מתמלא, ולמה הוא מתארך מעבר למדף ספרי הכלכלה המקצועיים. קצת בגלל הגיל – קשישים אוהבים היסטוריה. אבל נדמה לי שגם בגלל התחושה שמחלחלת אצלי כבר יותר מעשר שנים, כי העולם ההומני של אחרי מלחמת העולם השנייה הולך ונגמר.

מה יש בספרות ההיסטורית שאין בספרים האקדמיים בכלכלה? דיווח מפורט על תקופה: הבגדים שהאנשים לבשו, קצב החיים, אופן הדיבור, הטקסים האופייניים לדלת העם, לבורגנות ולאצולה. מכל אלה, אפשר לקלוט את רוח התקופה ואת השתקפותה בכלכלה יותר מאשר ממודל כלכלי יבש.

נכון, המודלים היבשים באים לעשות סדר. טוב שהם קיימים כי הם בולמים היסחפות לשיגיונות אי-רציונאליים. ייתכן אפילו שלא במקרה הם פורחים כל כך בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה – עידן שבראשיתו הגעגוע לסדר ולרגיעה קדם לכל צורך אחר. כמיהה זו לסדר כנראה הנחתה את קברניטי החשיבה האקדמית בכלכלה בניווטם אל מחוץ לרעש היומיומי.

אבל הנהייה אל הניתוח המובנה בכלכלה הלכה רחוק מדי. כי מהו מודל תיאורטי? אוסף של הנחות יסוד שעליו מקימים בניין שאמור לדמות את המציאות. אך לעתים בחפירה עד ליסודות, מאבדים בדרך את  הניואנסים. כך, באופן פרדוקסלי נסחפים לאיבוד הקשר הבריא עם המציאות.

זה כנראה מה שקרה בהתייחסותם של הכלכלנים למכשירי הבורסה החדשניים, להסרת הפיקוח הפיננסי שהלכה רחוק מדי, ולזרימת הכספים הבינלאומית הבלתי מבוקרת. אנשי הפיננסים קידמו את ההתפתחויות משיקוליהם, ובעיקר מחמת המחשבה: היום אני כאן גוזר קופון, מחר אני במקום אחר. אישורם של הכלכלנים למה שהפך לטירוף מערכות ינק מתוך אותו נתק ערכי ורגשי שמאפיין את מקצוע הכלכלה בשלושים השנה אחרונות.

ההבנה הזו הופכת פתאום לאקטואלית בגלל הפגיעה הכספית הקשה שכל אחד מאיתנו יספוג עכשיו, אבל לא רק בגללה. התמוטטותה של כלכלת איסלנד ממחישה כיצד כל תסריט כלכלי הופך להיות גם מדיני-בטחוני. רוסיה ונורווגיה -שתי שכנותיה של איסלנד – קמו מיד להציע לה סיוע כספי. קשה, בעקבות זה, שלא להיזכר בהשקעות העתק של סין, רוסיה ונסיכויות המפרץ באגרות חוב ובנכסים אמריקניים אחרים. אי אפשר גם שלא לחשוב על השלכותיהן האסטרטגיות הכלל-עולמיות.

ימי ההחלטות המהירות והחדות כבר הגיעו. צריך להתפלל שהן לא יהיו מהירות מדי וחדות מדי. כי החלטה אחת חדה מדי עלולה לזעזע את חייהם של מיליוני אנשים. צריך לקוות, אבל החשש מחלחל. מנהלי העולם – אנשי הכספים, הפוליטיקאים והמתקנים-ההוזים כבר יצאו לשליחותם. אין להם זמן. הם לא קוראים ספרות היסטורית יפה.