תגית: דיקנס והון-שלטון

דיקנס, כן, הוא נשאר

חברתי האהובה גניה גורביץ' נפטרה לפני חמש שנים, קצת לפני יום הולדתה ה-90. היא הייתה כלכלנית מעולה ואשת תרבות וספר. גניה עלתה לארץ בשנות ה-70, לאחר קריירה עשירה בבריה"מ. כאן היא עבדה במשרד התעשייה והמסחר וכך הכרנו.

להמשיך לקרוא

כבאות פרטית. דיקנס חוזר

דיקנס, כידוע, לא פסח בספריו על שום פרט מביך מתקופתו. בספרו 'תקוות גדולות' הוא מתאר את שיטת כיבוי האש בלונדון של המאה ה-19. מספר חברות ביטוח מתחרות סיפקו את השירות בתשלום. זיהוי הלקוחות בעת דליקה נעשה בעזרת ריקועי מתכת שהיו תלויים בחזיתות הבתים. דיקנס עצמו, למי שמתעניין, ביטח את רכושו בחברת 'השמש' שסמלה היה גלגל החמה.

להמשיך לקרוא

דיקנס, זה מה שנשאר

הדיון הכלכלי בתקשורת בישראל אינו סובל מחוסר עניין. פרשן בכיר אחד קורא להתפטרות שר האוצר. פרשן אחר קורא לבלימת כוחו של מזכ"ל ההסתדרות. שלישי, קובע בסמכותיות שהתעשיינים הם אינטרסנטים. וברקע, הטוקבקיסטים. משה ליבוביץ' מערד ממש משוכנע שאם יפריטו את חברת החשמל הצמיחה במשק תמריא. למה? לגמרי ברור, שלושה יצרני חשמל זו תחרות משוכללת. חיים מרציאנו מארסוף מעשיר את חילופי הדעות בתובנה שתמיד דופקים את העניים.
 
הכל מושלם בדיון החשוב הזה. שום דבר לא חסר. תמשיכו ככה, העורכים בעיתונות אומרים לעיתונאים ולטוקבקיסטים, הויכוח הזה ממש מאתגר. רק שלא תיכנסו בטעות לנושאים מייגעים וחסרי משמעות כגון מדיניות שער החליפין של ישראל, ומה עושים עם ייסוף בלתי נשלט; היבוא הפתוח לגמרי, והאבטלה; או החינוך המידרדר, ומאיפה לוקחים את המיליארדים הדרושים אם לא ממסים. מה הניתוחים העבשים האלה לעומת העמדה המאד אמיצה של בעד ונגד, ולעומת השורה התחתונה המוחצת: כולם נגד השחיתות.
 
באווירה מפרה כזו, מה נשאר למי שרוצה לקרוא או לכתוב כלכלה. רק דיקנס וספריו, המתארים תקופה דומה לזו שבישראל – שנות ה-2000. ההיסטוריה, כידוע, אינה חוזרת על עצמה. אבל במובנים רבים עידן דיקנס (1812-1870) בבריטניה הוא מעין הקדמה למה שקורה היום. עידן דיקנס – תחילת המהפכה התעשייתית –  בריטניה מפיצה את מוצריה המתוחכמים בכל מקום, ובעיקר באימפריה שלה. תמורתם, היא מייבאת חמרי גלם זולים. ברקע, ייצור תעשייתי נמרץ ובניית תשתיות: ספינות קיטור, רכבות, מסילות ברזל, טלגרף, ואפילו כבל טרנס-אטלנטי. במונחים יותר עדכניים, עידן דיקנס במאה ה-19 הוא עידן של גלובליזציה, חידושים טכנולוגיים, השקעות עתירות הון בתשתית ארצית ובינלאומית, וקשרי ההון-שלטון הנלווים אליהן. גיוס הון, בורסה חמה, התעשרות, ובשולי החגיגה, עוני מרוד שאותו דיקנס מיטיב לתאר מניסיונו האישי כבן לאיש שאיבד את כל נכסיו. וכמי שיצא לעזור בפרנסת המשפחה כבר בגיל 12, ואת הדוקטורט עשה באוניברסיטה של החיים, זה הניתוח הכלכלי המלומד שלו:
 
דיקנס, נוסח שנות ה-2000
 
קשרי הון שלטון:
 
"מר מרדל היה עשיר מופלג; אדם בעל מיזמים אדירים… הוא הצליח בכל מעשיו, החל בבנקאות וכלה בבנייה. הוא היה חבר בפרלמנט, כמובן. הוא היה בסיטי, בהכרח. הוא היה יושב ראש של זה, נאמן של ההוא, נשיא של משהו אחר. החשוב בבעלי השררה היה אומר ליזמים: ואת השם הזה השגתם?  השגתם את מרדל? ועל תשובה שלילית היה מגיב: אם כך אין לי מה לדבר אתכם" (דוריט הקטנה, מוסד ביאליק 2002, תרגום: אופירה רהט, עמ' 216-217).
 
האדרת המתעשרים החדשים, ואימוץ עיוור של ערכיהם:
 
"הדיון…התמשך עד שחזר מר מרדל הביתה מעיסוקו היומי, העלאת קרנה של בריטניה בכל חלקי התבל המתורבתת, המסוגלת להעריך את היוזמה המסחרית החובקת עולם, ואת הצירוף האדיר של מיומנות והון. אף על פי שאיש לא ידע בשמץ של דיוק במה עוסק מר מרדל אלא שהוא גורף כסף, אלה היו המונחים שהכל הגדירו זאת בכל האירועים הטקסיים" (שם, עמ' 343).
 
ואם כך, מי צריך ממשלה?
 
"סיפרו שהמילים שיצאו מהפה של מר מרדל היו, שאילו נתנו לו די היה לוקח לידיו את כל הממשלה, בלי רווח, אבל הוא לא יכול לקחת אותה בהפסד. אי אפשר לצפות, גברתי, שיפסיד בגללה, מפני שהדרך שלו, ואפשר לומר כך וזה לא יהיה שקר, מרוצפת זהב; וכמה חבל שלא גייסו משהו מפתה כזה שיהיה לו כדאי; מפני שאנשים כאלה, ורק הם, יודעים לאיזה גובה הגיעו הבשר מהקצב והלחם, ואנשים כאלה, ורק הם, יכולים להוריד את הגובה הזה וגם היו עושים את זה" (שם, עמ' 496).
 
במיוחד שהבורסה תמיד נותנת את התשובה הנכונה:      
 
"השקעה דומה למשחק קלפים. בתחילה, השחקנים אינם יודעים דבר על הקלפים שעלו בידם. הרווחים יכולים להיות גבוהים – וכך גם ההפסדים. המזל פנה עורף למר ניקלבי. בהלת השקעות גאתה, בועה התפוצצה, ארבעה סוכני בורסה העתיקו את מגוריהם לווילות בפירנצה, ארבע מאות אפסים התרוששו כליל, וביניהם גם מר ניקלבי" (ניקולאס ניקלבי, אחוזת בית 2005, תרגום: עירית לינור, עמ' 24).
 
אז איך הגענו לקו עוני/סל עוני:
 
עסקיו של מר מרדל קורסים לבסוף, וגוררים איתם לשאול תחתיות את כל מי ששם את כספו בניירות הערך המגוונים שלו – מאנשי המעמד הגבוה ועד לאחרון העניים המרודים שב"חצר בלב המדמם" שבלונדון. וכאן, המקום להביא את תרומתו של דיקנס לויכוח החשוב שמתעורר כל פעם שמתפרסמים נתוני העוני. הגדרת העוני המקובלת היום בישראל היא יחסית. עני, על פי הביטוח הלאומי, הוא מי שהכנסתו פחותה ממחצית ההכנסה החציונית באוכלוסיה. ניתן, כמובן, להגדיר עוני גם במונחים מוחלטים, על פי איזשהו סל צריכה חיוני לקיום. וכמו תמיד בכלכלה אין תשובה מוחלטת לשאלה מהו המדד העדיף. אבחנתו המדעית של דיקנס יכולה לעזור גם במקרה הזה:
 
"תביט, יש בחצר אנשים שמצבם טוב יותר, אבל הם אומרים שהם ,חסרי אמצעים' (זה הביטוי האהוב בחצר). ויש הרבה כאלה שחיים כמו שצריך ואפילו יותר מזה, לפי מה ששמע. למשל, אם רואים איש ואשתו וילדיהם נוסעים להמפטון קורט בעגלה, אולי פעם בשנה, הם אומרים: 'רגע! חשבתי שאתה עני ידידי חסר האמצעים!'" (דוריט הקטנה, עמ' 125).
 
דיקנס, ומה יהיה כאן:
 
נדמה לי, שרבים בישראל תוהים היום מיהו "עני" ומיהו "חסר אמצעים", מה ההבדל בין השקעה בבורסה למשחק קלפים, ואיך זה שבעלי ההון עו
שים תמיד לתפארת מדינת ישראל, והממשלה רק מפריעה. גם אני לפעמים מבזבזת את זמני בשאלות המיותרות האלה. אולי גם אתם. וזה מה שיהיה באתר הזה.

חצר הלב המדמם במאה שערים

לא, זו אינה חצר של כת חסידית מיסטית. "חצר הלב המדמם" היא חצרם של החלכאים והנדכאים בספרו של דיקנס דוריט הקטנה. נזכרתי באותה חצר, שמוזכרת גם ברשימה הקודמת, כשקראתי את ירידות במאה שערים – כתבתם של עודד שלום וגדעון מרון, במוסף השבת של ידיעות אחרונות מה-27.4.07.
 
הכתבה עוסקת בריצה אחר מניית פלא, שאמורה הייתה לחלץ את כל מחזיקיה מהבוץ. מהו בוץ? על פי הגדרתו של העיתונאי החרדי, יוסי אליטוב, מודעה שהוא ראה בבית כנסת במודיעין עילית: "דרוש שותף לקניית קילו קרפיון בשבת". אנשים שצריכים להתחלק בקילו קרפיון נאחזים בכל שביב תקווה, והפעם זו מניית לייפווייב – חברה קטנה שפיתחה מכשיר מתקדם לטיפול בפצעים כרוניים.
 
על פי כתבתם של שלום ומרון, החברה יצאה לבורסה בדצמבר האחרון, עוד לפני שמכרה מכשיר אחד. ואיכשהו, תוך ארבעה חודשים, מנייתה זינקה בכ-900%. מי שהרים אותה לכזו גדולה הם אנשי המגזר החרדי. זאת, אולי בגלל שהבורסה בכלל בבועה; או כהשתקפות המציאות המגולמת בסיפור הקרפיון; או בזכות גרעין השקעה ניכר באותה מניה של אנשי עסקים חרדיים; ואולי גם בהשראת המוניטין של יו"ר החברה, אביב בושינסקי, יועצו לשעבר של בנימין נתניהו. לפחות על פי הכתבה, המשקיעים "רובם ככולם לא ידעו כלל מי החברה העומדת מאחורי המניה, ובמה כוחה גדול. רק זאת ידעו: שהחבר לעבודה או בכולל קנה את המניה לפני שבועיים או חודשיים… ובכסף הווירטואלי שכבר הרוויח הוא עומד לרכוש דירות לכל בנותיו שמעל לגיל 12".
 
לייפווייב, על פי הדיווח בכתבה, צנחה בהמשך ב-77%  תוך שלושה ימים, בעקבות הודעת הרשות לניירות ערך על בדיקה שהיא עומדת לערוך לגבי נסיקתה. איש לא יודע מה יקרה ללייפווייב בהמשך, אולי היא תתאושש, וזה גם לא חשוב. מה שחשוב הוא תיעוד התנהגותם של אנשים לנוכח הבועה שהולכת ומתהווה בבורסת תל-אביב. התרחשות שמזכירה את חגיגת המניות ב"חצר הלב המדמם", סביב ניירות הערך המופלאים שהנפיק מר מרדל – איש ההון-שלטון של דיקנס.
 
"על מר בפטיסט, הדייר היחיד של מר פלורניש ורעייתו, סיפרו מפה לאוזן שהוא שומר את החסכונות שצבר בחיים פשוטים וצנועים, כדי להשקיע באחת היוזמות הבטוחות של מר מרדל" (צ'רלס דיקנס, דוריט הקטנה, מוסד ביאליק 2002, תרגום: אופירה רהט, עמ' 496). קלנם, גיבור הסיפור התמים, גם הוא נוקט בצעד דומה, בעקבות שיחה עם פנקס, גובה שכר הדירה הלא-תמים של החצר.  "תשקיע ותצא ברווח", כך פנקס אומר. "ומה בקשר לתשקיע ותצא בהפסד?" קלנם מקשה.  "לא יתכן" פנקס עונה לו. "בדקתי את העניין. השם ידוע בכל מקום. משאבים אדירים. הון עתק. עמדה נכבדה. קשר בחלונות הגבוהים. השפעה בממשלה. לא ייתכן". (שם, עמ' 509).
 
מיותר לפרט מה קרה לכספם של מר בפטיסט ומר קלנם, כמו גם להשקעותיהם המתוחכמות של עוד כמה מתושבי החצר. דיקנס חי בתקופת בועות בורסאיות והיטיב להכירן. מי שרוצה לקרוא ניתוח מדעי של בועות אלה ואחרות, מוזמן לספר קלאסי נוסף, הפעם לא פרי עטו של מחבר רומנים אלא של כלכלן נודע (J.K. Galbraith, Money, Penguin Books, 1995).
 
גלבריית, שלא כרוב חבריו הכלכלנים, אינו כותב מיובש. הוא ער לכל הניואנסים בהתנהגותם של משקיעים. אבל אפילו הוא אינו משתווה לדיקנס במידת הדיוק של תיאור ניפוח בועה. ועל כן, סיפור חצר הלב המדמם בלונדון של המאה ה-19 הוא עדיין המודל הכי רלוונטי לאפיון מה שקורה בחצרות מאה שערים, ובחצרות אחרות בישראל, ראשית המאה העשרים ואחת.