תגית: דה-רגולציה

מה לי ולהתפטרותה של הגב' כהן

כותרות ראשיות בעיתונות על התפטרותה של זהבית כהן. אולי מוזר, אבל איני מרגישה שמחה. אם כבר, עצב ועייפות. איני מכירה את זהבית כהן, אין לי מניות בתנובה או בפסגות. אבל ברור לי שהתפטרותה של כהן מתפקיד היו"ר בשתי החברות, אינה שינוי השיטה אלא תחליף לשינוי השיטה. 

להמשיך לקרוא

אוי הרגולציה, כמה היא עולה לנו

זו אחר זו, הן יצאו והכריזו על הורדת מחירים. רשת שופרסל הייתה הראשונה, לאחר פתיחת דף פייסבוק של אגודת הסטודנטים שקרא להחרים אותה לשבוע. שופרסל הכריזה על הוזלת 30 מוצרים מובילים ב-20% ויותר, לפחות עד חג הפסח. כמו כן הבטיחה כי תוזיל אלף מוצרים ברשת שופרסל שלי, בשיעור של כ-15% עד להודעה חדשה. מגה, בעקבותיה, הודיעה על הוזלת 32 מוצרי יסוד בשיעור שנע בין 10% ל-30%.

להמשיך לקרוא

תודה, ראש הממשלה, הכוכב-נולד הבא!

כמה הרבה עוסקים ב'חטאיו' של ראש הממשלה. כמה מעט עוסקים בתהליך המכוון של ייתור מוסד ראש הממשלה, וערעור תכלית קיומו.

להמשיך לקרוא

אמנות דגדוג כף הרגל בכלכלה

כשרוצים לעורר חיוך של מישהו, לא מותחים בכוח את שפתיו. מדגדגים את כף רגלו בעדינות, אמרה לנו מורתנו ליוגה, כשרצתה להמחיש את כוליות הגוף – דבר קשור בדבר. שמעתי, ומחשבה חדשה הצטרפה למחשבות היוגה שריחפו בקלילות במוחי.

להמשיך לקרוא

תחרות שכזו. אפשר לא לצאת אידיוט?

"המבצעים של מגה הוציאו אותי אידיוט" – כותרת דהמארקר מה-10 למארס 2011. הדובר הוא אפי רוזנהויז, מנכ"ל שופרסל, בחקירתו ברשות להגבלים עסקיים.

להמשיך לקרוא

ארכיאולוגיה של ריכוזיות: היינריך היינה

הדיון האקטואלי על ריכוזיות בישראל היה מועיל אילולא התעלם משני ממדים חשובים: ממד הזמן וממד המרחב. הריכוזיות אינה תופעה חדשה. הריכוזיות אינה ייחודית לישראל. הריכוזיות אינה תופעה כלכלית בלבד.

להמשיך לקרוא

שוק חופשי ושוק כ-אילו חופשי בישראל

 
סלילת כבישים על ידי זכיינים פרטיים, הפחתת מס ההכנסה ומס החברות, קיצור משך התשלום של דמי אבטלה, קיצוץ בפנסיה של משרתי הקבע. כל אלה ועוד אחרים הם פניו של השוק החופשי בישראל.
 
שוק חופשי, על פי הגדרתו, הוא שוק שמשוחרר מכל התערבות ממשלה. חופשי מהצגת יעדים לאומיים; חופשי מתכנון כלכלי; חופשי מתחיקה; חופשי מבקרה ופיקוח של הממשלה; חופשי מגביית מס ומהזרמת כספים ממשלתית. שוק חופשי, איפה יש דבר כזה? שוק חופשי מושלם קיים רק כשאיפה, רק כדגם אידיאלי.
 
יום הולדתו של השוק החופשי בישראל הוא  ה-1 ביולי 1985, יום הכרזת תוכנית ייצוב המשק – התוכנית שבאחת החליפה את קוד הערכים והתפישות בכלכלת ישראל: מכלכלה ציונית לכלכלה עסקית-גלובלית.   
 
החלפת הקוד התקבלה ללא התנגדות רבה. זאת, לאחר יותר מעשור של אינפלציה שהגיעה בשיאה ל-    445% במהלך 1984. מרוץ המחירים נמשך גם במחצית השנייה של 1985, ונבלם במחצית השנייה מיד לאחר החלת תוכנית הייצוב. החשש מאיבוד שליטה עד ליולי, והכרת התודה על רצף המדדים החד-ספרתיים הנמוכים מאוגוסט ואילך, פתחו פתח להחדרת רוח חדשה למשק הישראלי. כלכלת השוק החופשי לא הייתה צריכה להיאבק חזק על כניסתה.
 
כמובן שכמו בכל שינוי כלכלי-חברתי גם כאן היה מי שפעל למענו. וכמו בכל שינוי חברתי-כלכלי, מי שפעל הייתה קבוצת אנשי אקדמיה וממשל שהאמינה בכל לבה שהגברת כוחו של השוק תרפא את חולאי המשק הישראלי. וכמו בכל שינוי חברתי-כלכלי, גם כאן נחבאו מאחרי הקלעים אנשי עסקים-אינטרסנטים. וכמו בעוד שינויים כלכליים-חברתיים במאה ה-20, גם כאן השרו מרוחם אנשי ממשל-אקדמיה-עסקים אמריקאים שהיו מחוברים לישראל איש-איש בחיבורו.
 
בסופו של דבר, המודל שאומץ בישראל הוא מודל הזרם המרכזי בכלכלה, הידוע בשלל גרסותיו וכינוייו -המודל הניאו-ליברלי, הקונסנסוס הוושינגטוני, אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי. במרכזו של אותו מודל עומדת הרביעייה: ליברליזציה, דה-רגולציה, פרייבטיזציה, גלובליזציה. ובלשון בני אדם, שחרור השווקים מכל מגבלה, מזעור התחיקה והפיקוח הממשלתיים; הפרטה; הפיכת כל העולם לגלובוס כלכלי אחד נטול גבולות.
 
מתוך המכלול הזה, הדה-רגולציה הוא הנושא שחוזרים אליו הכי הרבה, עם הכי מעט הצלחה. התערבות הממשלה על ידי תחיקה, מעקב, בקרה ואפילו בעלות על אמצעי ייצור, אמנם צומצמה במידה ניכרת. אך הרשויות אינן מסתירות את אי-שביעות רצונן מהתוצאות. וכך מצטיירת התמונה הדי-אבסורדית של רשויות שמצקצקות בלשונן במקום להפעיל אמצעים ממשיים.
 
דוגמא יפה למשחקן של הרשויות הופיעה בדהמארקר מה-27.4.09. דו"ח של הממונה על ההגבלים העסקיים ציטט עדויות על חילופי מידע לשם תיאום עמלות לכאורה בין הבנקים. הדו"ח, מן הסתם, לא עשה את דרכו לעיתון בכוחות עצמו. יש לשער שהוא לא היה נכתב אילו הממונה על ההגבלים הייתה אדישה לתופעה. ואכן, תיאום מחירים הוא תסמונת אנטי-תחרותית, אשר הממונה אמורה לפעול נגדה.
 
במיוחד, שעל פי הכתבה נתפש אצל אחד הבנקים מסמך של הבנק המתחרה המבאר לו: "העמלה היא היסטורית… ואין לה שום ביסוס נוסף מלבד לעולם תיקח". כלומר, ידידי, מדוע שלא תיהנה גם אתה מהחגיגה. תגובתה של הממונה התמצתה בכתיבת דו"ח ובמסירתו לעיתון. היא לא הפעילה את סמכותה, ובאמת, היכן היא יכלה להפעיל סמכות? צילי מבנק א' מסרה מידע לגילי מבנק ב'. אילו גילי התחזתה ללקוחה היא הייתה מקבלת אותם נתונים בדיוק.           
 
בעצם, גם מנכ"ל בנק לאומי יכול לתאם כל עמלה וכל רבית עם מנכ"ל בנק הפועלים או עם מנכ"ל בנק דיסקונט. מספיק שהם יופיעו יחד על אותה במה, או יתראיינו לתקשורת בהפרש זמנים קצר. מנכ"ל אחד ירמוז על השינוי שהוא מתכוון לחולל והשני יגיב ברמיזה משלו. הנה לכם תיאום פומבי חוקי וכשר. במדינה שבה פועלים מאות בנקים תיאום כזה אינו אפשרי. במדינה שבה מניין הבנקים מסתכם באצבעות יד אחת, כל האינפורמציה הדרושה מתמצה בכמה משפטים. במדינת ישראל, חמש קבוצות הבנקאות הגדולות ריכזו בידיהן כ-94% מנכסי הבנקים ב-2008. לאומי והפועלים, כל אחד מהם החזיק בידיו 29% מסך הנכסים, דיסקונט החזיק עוד 17% מסך הכל. ברור לגמרי, שבשוק כזה של שניים-שלושה שחקנים אפשר לתאם באופן חוקי כל דבר.
 
דוגמא אחרת עולה בימים אלה בקרב הניטש על סידור המדפים בין רשת שופרסל לספקים שלה. שופרסל, שעד כה הפקידה את סידור המדפים בידי נציגי הספקים, מעוניינת עכשיו על פי דיווחי הדהמארקר להעבירו לעובדיה. כך, על פי הערכת העיתון, היא תרוויח מעמלות הסידור שהיא תשית על הספקים. עמלות גבוהות יושתו על הקטנים, עמלות נמוכות יותר על הגדולים.
 
סידור המדפים והבלטת מי שחפצים ביקרו הוא אמצעי שליטה קלאסי ברשתות השיווק. המאבק הנוכחי שוב מאיר את פניו הכוחניים. שופרסל עם בנותיה היא הרשת הגדולה ביותר מבין רשתות השיווק. על פי נתוני נילסן, המצוטטים בדה-מארקר, היא תופשת נתח של קרוב ל-40% מהמסחר ברשתות השיווק. מעברו השני של המתרס, ספקי המזון המתנגדים לצעדה, שלושת הגדולים בכל תת-ענף (כגון מוצרי חלב) תופשים כ-50%-40% מנתח השוק. זהו, אם כן, קרב גוג ומגוג שבתוכו נטחנים היצרנים הקטנים, היבואנים הקטנים, ובעלי חנויות המכולת. עלות המלחמה הזו תתגלגל אליהם ותקרב את קיצם. התחרות במכירת המזון תפחת, והצרכנים ישלמו יותר תמורת שירות גרוע  יותר.
 
התמונה שלעיל מתארת נכונה את תחום התקשורת, את אספקת התוכן לטלוויזיה, את מכירת הספרים, את התחבורה ואפילו את היבוא. כן, היבוא החופשי שעל פי הצהרת הוגיו היה אמור להוסיף תחרות לשוק המקומי, גם הוא ריכוזי ברוב תחומיו, והמחקרים העוסקים בו מדברים על תופעת "היבואן הבלעדי". יצרנים בחו"ל לא ששים להתקשר עם כל איש עסקים עלום-שם. מבחינתם, במשק קטן כמו המשק הישראלי, עדיף להתמקד בגורם אחד שאמינותו הפיננסית ומחויבותו למוניטין של המוצר אינן מוטלות בספק.
 
ריכוזיות המשק הישראלי אינה צריכה להפתיע. היא משקפת תופעה כלכלית ידועה – "יתרונות לגודל". רוב ההתארגנויות הכלכליות מגיעות לשיא יעילותן בקנה מידה גדול. לכן, במשק קטן מוצאים כמעט בכל תחום שלושה או חמישה עסקים שולטים – הכי רחוק שאפשר ממודל התחרות המושלמת שאותו התיימרו להשיג אלה שהובילו את מהלך הדה-רגולציה.
 
ומה שהכי מצחיק היא היומרה להעלים את התכונה המבנית הזו על ידי הכנסת עוד מתחרה לענף. "עוד מתחרה" הפכה להיות סיסמת הקסם לכל תקלה בשוק החופשי בישראל. עוד מפעיל סלולארי, עוד בנק (ומדוע בנקים מחו"ל לא באים?), עוד מתחרה בתחבורה הציבורית (ומדוע השירות באוטובוסים נסוג לרמתו משנות ה-70?). לאמור, במקום שלושה מתחרים בכל ענף יהיו ארבעה, וכבר ראינו איך זה יקשה על גילי וצילי ומילי ובילי לתאם, או לנהל ביניהן מלחמת חרמה הורסת תחרות אמיתית.
 
ואולי הגיע הזמן להבין ששוק המנוהל על ידי ארבע חברות לא יכול להיות שוק תחרותי. במצב כזה, הדרך היחידה להגן על הצרכנים ועל הגופים העסקיים הקטנים היא בעזרת רגולציה. אחרת, השוק אמנם חופשי מידה הקשה של הממשלה, אך נתון לידן המלטפת של שתיים-שלוש-ארבע חברות ענפיות גדולות.
 
* המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה בסמינר המח"ר לעובדי משרד מבקר המדינה. 

כלכלה ישראלית. בניגוד לכלכלת ישראל

אם תשאלו אותי, וכבר שאלו, מהו השינוי שאליו אני מייחלת בכלכלה, אומר זאת כך: מכלכלת ישראל לכלכלה ישראלית. ובמילים ברורות יותר, מכלכלה שמקום מושבה בישראל לכלכלה שהיא ישראלית במהותה.

 

האם ההבחנה הזו אומרת משהו? מדע הכלכלה הוא לכאורה מדע אוניברסלי. הוא אמור להקיף כל התנהגות אנושית. וזו בעצם בעיתו של המודל: הכללותיו נשענות על הנחות יסוד מרחיקות לכת. לכן הוא לעולם לא יכיל במדויק כל מקרה פרטי. כי במציאות כל מקרה לגופו, כל מקרה והייחוד שלו.

 

כבודו של המודל במקומו מונח. הוא משמש כאמת מידה חד-משמעית שאתה מתעמתים: יש מודל-סרגל, ויש עובדות בשטח שלא תמיד מתיישרות אתו. יש ערכים שלעתים קרובות מתנגשים אתו. העימותים וההתנגשויות מחזקים את ההכרה בחשיבותו של המודל כמכשיר לבדיקה עצמית, אך מאידך מחדדים את המודעות למגבלותיו.

 

מודל היסוד של הכלכלה הוא מודל התחרות המשוכללת – מודל שעיקרו תחרות בין מוכרים רבים ובין קונים רבים. למודל עוד הנחות חשובות אחרות, וכולן, בתמצית, באות להקנות לשוק נופך של מוסד דמוקרטי, מוסד שבו גופים שווים זה לזה בכוחם מתחרים זה עם זה בתנאים שווים. במציאות כפי שכולנו יודעים אין זה כך: גופים גדולים שולטים בתחומי פעילות חשובים ברוב המשקים, ומדינות חזקות מכתיבות את התנאים למדינות חלשות.

 

ובכל זאת, תבניתו היישומית של מודל התחרות המשוכללת, שהיא המודל הניאו-ליברלי, הפכה לפרקטיקה הדומיננטית של 30 השנה האחרונות. סיסמתה בשטח היא הדה-רגולציה: צמצום מעורבותה של הממשלה בכלכלה. הדה-רגולציה כלפי פנים מתבטאת בכמה שפחות הכוונה ובקרה ממשלתית על מבנה המשק, על כוחם של הגופים הגדולים בו, ועל מניפולציה בשוקיו השונים. הדה-רגולציה כלפי חוץ היא הגלובליזציה.

 

שתי פניה של הדה-רגולציה, כלפי פנים וכלפי חוץ, והשלכותיהן, זוכות עכשיו לתשומת לב מיוחדת בעקבות המשבר הכלכלי. ומה שמתחדד במיוחד הוא האי-מוחלטות ביישום המודל גם בשיא פריחתו. וול-סטריט לא תפקדה ללא-רגולציה, אלא בנוכחות רגולציה מעלימת-עין. עסקות מכירה חשובות של נכסים אסטרטגיים באירופה, ואפילו בארה"ב, מעולם לא התבצעו בחופש מוחלט, אלא תחת עינן הפקוחה של הממשלות שדאגו להבטיח את האינטרסים הלאומיים. היבוא לארה"ב ולאיחוד האירופי אף פעם לא היה חופשי לגמרי, וכעת הוא הופך להיות יותר ויותר מוגבל באישור ארגון הסחר הבינלאומי או הודות לשתיקתו. קביעת שערי המטבעות הבינלאומיים אמנם נעשית בשוק, אך תוך תשומת לב מרובה של הממשלות, הכוונתן והתערבותן.

 

בחישתן הלא-מעטה של רוב הממשלות בכלכלתן מעוררת שאלות לגבי תפקידה של הממשלה בישראל. כי הנה מה שקרה בישראל מאז שנות ה-70, ובמיוחד מאז תוכנית ייצוב המשק, הוא בדיוק ההיפך מזה. בישראל חותרים בשקידה רבה ליישום המודל הניאו-ליברלי כפי שהוא מוצע בפטרונות למדינות המתפתחות על ידי הארגונים הבינלאומיים, אך לא מיושם בשום מדינה שמכבדת את עצמה. ועכשיו, כששאלות היסוד של המודל עומדות למבחן בכל מקום, האם לא הגיע הזמן לתהות על היישום האדוק הזה אצלנו?

 

כי הפרקטיקה הכלכלית של המדינות המנהיגות, בניגוד לרטוריקה היפה שלהן, אומרת: אכן, יש מודל חשוב ויש הסכמים בינלאומיים מחייבים, אך הם רק מסגרת לבחינה עצמית ולדיונים בין מדינות. כשפפסי-קולה רצתה לרכוש את מפעל דנונה בצרפת, ממשלת צרפת חסמה אותה מאחרי הקלעים. מה, יוגורט הוא רכיב בתעשיית הגרעין הצרפתית? לא ידענו. אבל משיקולים כאלה ואחרים ממשלת צרפת חפצה ביקרו. ממשלת ארה"ב הדפה ניסיונות זרים להשתלטות על נמלים במדינתה. ארה"ב והאיחוד האירופי לחצו על ארגון הסחר הבינלאומי, שהתיר להן הטלת מכסות יבוא בטקסטיל ב-2005. ארה"ב והאיחוד האירופי מתגוששים ביניהם מדי יום על חופש היבוא, ועל סבסוד סותר הסכמים בינלאומיים במפעלי הייצוא שלהם. שני הגושים ביחד לא מרפים מסחר החוץ הסיני וממדיניותה של סין ביחס ליואן.

 

יישומו הייחודי של המודל הכלכלי המרכזי בכל מקום אינו נובע משרירות לב. הוא מייצג שיקולים ערכיים, פוליטיים ואסטרטגיים. ברוב המדינות המפותחות מיחסים היום חשיבות לתעסוקה מלאה, אולי לא כמו בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, אבל בכל זאת. לכן הדרישה למכסות יבוא בענף הטקסטיל מצד האיחוד האירופי, והמכסים שהוא מטיל על יבוא נעליים ממדינות המזרח הרחוק. מנימוק דומה ואולי גם במטרה לקדם את ההיי-טק, או משיקול אסטרטגי-בטחוני, תומכים האיחוד האירופי וארה"ב כל אחד בתעשיית המטוסים שלו, ומתכתשים ביניהם על התמיכה שאינה מותרת על פי ההסכמים הבינלאומיים. בתחום שערי המטבע, המדינות הגדולות בעלות המטבעות החזקים דואגות לויסות תנודותיהם למען הבטחת עודף ייצוא, תעסוקה מלאה, ויציבות מחירים.

    

ועוד לא דיברנו על מדיניות הפנים. קריסת המגזר הפיננסי בארה"ב ובמדינות אחרות חייבה את הממשלות להזרים אליו הון עתק. מה שגרר גירעונות תקציביים חריגים בניגוד לכללי המשחק הניאו-ליברליים. אי הסדרים הכספיים שהתגלו בעקבות המשבר מקימים עכשיו מחדש את הרגולציה במדינות המתועשות. במצב הדחיפות הקיים כבר ניתן לראות איך התיקונים בכלכלה מיושמים בכל מדינה באופן אחר, ואיך נסדקת התבנית הניאו-ליברלית האחידה.

 

ההיערכות העולמית החדשה היא הזדמנות לבחינה מחדש של הכלכלה בישראל. זו ההזדמנות לניסוחה של "כלכלה ישראלית".

 

כלכלה ישראלית צריכה לדון בערכי היסוד של המדינה: תעסוקה מלאה? מאז שנות ה-70 לא התקיים דיון על שיעור האבטלה שהציבור בישראל מוכן לסבול.

 

כלכלה ישראלית צריכה ללמוד היטב את העובדות והפרטים הייחודיים לכאן. מהו משק קטן? איזה אילוצים משיתים התנאים המדיניים והביטחוניים? מהי השפעתה של קליטת העלייה על הכלכלה והחברה בישראל? עצוב לומר, אבל קורס "כלכלת ישראל" הוא קורס בחירה נידח בלימודי התואר הראשון באוניברסיטאות ובמכללות. יותר מזה, רוב המחלקות הכלכליות במשרדי הממשלה חוסלו ומתחסלות בהדרגה מאז שנות ה-80. אולי משום כך לא מדברים בישראל על קליטת עלייה, כאילו שגל העלייה של שנות ה-90 נבלע מבלי להותיר את רישומו.

 

כלכלה ישראלית, פירושה, עימות בין הערכים והעובדות שיימצאו בישראל לערכים האוניברסאליים. מתוך כך יקום מודל ישראלי דומה למודלים המתגבשים עכשיו בכל מדינה ומדינה, אך בעל תכונות מובחנות משלו.        

שימו רובוט בבנק הפועלים

 
העליהום על שרי אריסון הוא דוגמא לניהול מוטה ולא הוגן של דיון כלכלי. במקום לדון במהות הכשל בבנק הפועלים, נטפלים לנוהגיה האישיים של אריסון. ואגב, רק אתמול, דווח בעיתונות על הילולת הרנטגן בנתיבות שבה השתתפו נוחי דנקנר, ג. יפית, עו"ד ציון אמיר ועוד אנשים מצליחים שאיש אינו מטיל דופי בשיקול דעתם.
 
שרי אריסון מסוגלת לטפל בענייניה בעצמה, אך מה שמטריד הוא קיומו של דפוס התנהגות קבוע של הממשל והתקשורת בישראל: הסטת הדיון מדילמות מרכזיות בביטחון, בפוליטיקה ובכלכלה לרכילות אישית.
 
מי ינהל את מי: הבנק את המדינה, המדינה את הבנק?
 
זו השאלה האמיתית שמבוררת מאחרי הקלעים בחודשים האחרונים. בנק הפועלים מחזיק בכ-30% מהנכסים הבנקאיים בישראל, בנק לאומי אוחז בנתח דומה, ודיסקונט נגרר מאחריהם עם קצת פחות מ-20% מסך הנכסים. הרכב הבעלות הזה מקנה לשלושת הבנקים הגדולים כוח רב.
 
ברור לגמרי שהממשלה כל עוד שהיא יכולה לא תיתן לאף אחד מהם ליפול. ברור לגמרי שהתערבותה, אם תידרש, תעלה לציבור כסף רב. ברור לגמרי שכוחה של הממשלה מוגבל ועדיף שהיא תאתר מוקדם את ההחלטות שעלולות לגרור אותה לשאת בעלות חילוצו של בנק כושל. ולכן ברור לגמרי שבימים אלה של משבר הממשלה נחרדת מכל מה שנראה כהשקעה בנקאית חסרת אחריות.
 
חשוב לראות שהממשלה כאן היא נגררת ולא מובילה. הבנקים שנמצאים בבעלות פרטית חופשיים להחליט מה שיחליטו. רק אם המפקח על הבנקים בבנק ישראל מזהה סיכון גדול, הוא פועל למניעתו.
 
האם השולט הוא הבעיה? 
 
מה נאמר, עדיף שליט חכם, נאור, הגון ואחראי על יורש עצר מופרע בן 12. ובכל זאת, מדינות נוהלו באופן תקין גם כשבראשן עמדו מלכים-ילדים, וראשי ממשלה דמוקרטיים לא-חכמים ולא-יציבים. איך? חוקי המדינה דאגו לכך שלשליט לא יוקנה כוח בלתי מוגבל. מוסדות המדינה בדקו אותו, ריסנו אותו, אילצו אותו להקשיב ליועצים מנוסים, וכך הצליחו לנטרל את תכונות אופיו הבעייתיות של השליט.
 
גרעין שליטה? ביזור שליטה? טכנוקרטים גאונים?
 
מושג "גרעין השליטה" בבנקים הוצג לציבור כפיתרון שאין בלתו לקראת הפרטתם. ולא סתם גרעין שליטה, אלא שליטה של תושב חוץ. השולט בבנק, שהוגדר כמי שמחזיק את הנתח הגדול של מניותיו, היה אמור להיות הגורם האחראי והמייצב. אלא שפרשיות הבורסה בעולם הוכיחו שבעלים נשואי פנים עד מאד אינם ערובה לניהול תיקון, וקרבה לצמרת וול-סטריט ונאסד"ק אינה מהווה תעודת יושר.
 
על כן שוב צצה ועולה ההצעה הנגדית: ביזור השליטה לכלל הציבור על ידי מכירת המניות בבורסה או הענקתן במתנה מהממשלה לאזרחיה. נשמע יפה, אך לא ברור מה משיגים בדרך זו. מישהו ממחזיקי המניות הרי יתפוש לבסוף מנהיגות כמו בכל קבוצת אנושית. אין כל ערובה שהוא ישאף לטובת המדינה.
 
אותה מידה של תקווה ניתן לתלות בדירקטוריון של גאונים. לא חשוב מה ההכשרה של אנשיו, לא חשוב על ידי מי הם מונו. יושבי דירקטוריונים, ככלל, אינם אדישים לטובות הנאה ולשידולים. אחרת, למה הם שם בתוך השעמום והמריחות?
 
קטן הוא יפה גם ברגולציה
 
מכאן שאין לתלות תקוה מופרזת בשינוי מבנה הבעלות בבנקים או בהקפדת יתר על הרכב חברי הדירקטוריון. הדרך למנוע הרפתקנות פיננסית של הבנקים היא תחיקה נכונה – חזרה לתחיקה ההדוקה טרם עידן הדה-רגולציה, תחיקה של פרטים קטנים. שימו רובוט בבנק הפועלים. רק השיתו עליו חוקים ברורים, שאוסרים משחק בנגזרים פיננסיים והשקעות רבות מעוף. הושיבו רובוט גם בצד השני, אצל המפקח על הבנקים. רובוט שלא נלאה לנבור בפרטים, ולא מתעייף מלשקוע בענייני הבנק שתחת פיקוחו יום-יום. ואז, לא תיקלעו לעימות דרמטי בין מחזיק גרעין השליטה בבנק השני הכי גדול במדינה לנגיד הבנק שלה. עימות שעלול להזיק למשק כולו.

לעולם תיקח – לעולם תפקח

 
כותרת ענק  בדף השער של דהמארקר מה-27 לאפריל מביאה מדברי  רונית קן, הממונה על ההגבלים העסקיים, "אני מצפה מהציבור לתבוע את הבנקים". אם העניין כה חמור מדוע הממונה בעצמה אינה מפעילה את סמכותה? האם מפני שסמכות הגוף שהיא עומדת בראשו הוגדרה כך שתתאים לעידן הדה-רגולציה, דהינו שתהיה לא-סמכותית? או מפני שהעניין שזכה לכותרת הענקית אינו מצדיק טיפול רגולטורי בכל מקרה?  
 
כך או כך, העליהום על תיאום עמלות הבנקים הוא סיפור ממוחזר. תחקיר ענק אודות התיאום הופיע ב-"7 ימים" מה-27.6.08. חקירה בנושא נערכה על ידי הרשות להגבלים עסקיים ב-2004. ובכן, מה קרה? צילי מבנק לאומי תיאמה עמלות עם גילי מבנק דיסקונט? התיאום הישיר מצביע על דבר אחד בלבד: זלזול תהומי של הבנקים בגופי הפיקוח למיניהם. כי כל מה שתיאמו בהמולה הם יכלו לסדר  ביניהם בשקט אלגנטי.  עובדה, הממונה על ההגבלים העסקיים לא מטפלת בבנקים בעצמה, אלא משסה בהם את הציבור לתביעה ייצוגית שאין לה שחר.
 
בתוך גיבוב הטריוויה הזה מתחבאים בכל זאת שני ציטוטים מעניינים. ועדת העמלות של בנק מזרחי-טפחות מסכמת דיון שלה על גובהן: "הוחלט כי כל עוד אין מערכת תמחיר המאפשרת לחשב את העלויות – תוצג רק ההכנסה מהן". מסמך שנתפש בבנק לאומי ובו הבהרה שקיבל מבנק הפועלים מתארת את דרך חישוב העמלות הבאה: "העמלה היא היסטורית שנותרה מן העבר ואין לה שום ביסוס נוסף מלבד 'לעולם תיקח'".
 
כל מי שעסק אי-פעם בתחשיבים כלכליים בוודאי מחייך לעצמו למקרא השורות האלה. נו, באמת, איך אפשר לחשב עמלה מוגדרת לשירות מוגדר בבנק כשכל פקיד וכל ציוד טכני בבנק עוסקים בו-זמנית במגוון פעולות, וכל עמלה מוטלת על כמה פעולות שנעשו לצורך אותו שירות. במאמר מוסגר, פשוט מפני שקשה להתאפק, אותה מידת דיוק מדעי, ומאותן סיבות, אפשרית בחישוב שכרם של עובדים בארגון גדול ובמיוחד שכר מנהלים בכירים.
 
מדוע, אם כן, חשוב בכל זאת להביא לתשומת לב הציבור את דברי ההבל האלה? בגלל האצטלא המדעית שבהם נעטפו בעשרים השנה האחרונות. מהלך הדה-רגולציה – הסרת התקינה, הבקרה והפיקוח הממשלתי בכל מקום ולא רק בבנקים – לווה בשטיפת מוח מניפולטיבית ובורה על יתרונות התחרות. זאת, בעוד שרק במקרים נדירים ביותר הוטל פיקוח בישראל על תחומי מסחר שבהם מתקיימת תחרות משוכללת, דהינו תחרות שמקיפה מוכרים רבים וקונים רבים.
 
ניתן להיזכר רק בשתי דוגמאות בולטות לרגולציה רחבה בתולדות המדינה. האחת, תקופת הצנע עם קום המדינה, שבה הפיקוח והקיצוב על כל דבר הונעו על ידי מצב החירום של קליטת עלייה המונית ומחסור במטבע זר. השנייה, תוכנית ייצוב המשק של 1985, שהסתייעה לזמן קצר בפיקוח על מחירים ושכר כדי לבלום באופן כמה שיותר מתואם את הספיראלה האינפלציונית.
 
רוב הזמן הטילו רגולציה רק בתחומים בהם אין תחרות אמיתית – תחומים הנתונים לשליטתם של מוכרים מעטים היכולים להידבר ביניהם בקלי-קלות ובקריצה, כגון הבנקים, מפעלי המזון הגדולים, רשתות השיווק, ומפעילי התחבורה הציבורית. הצדקתה של הרגולציה במקרה זה נובעת מההבנה שלא כל תחרות היא התחרות המיטבית. סוגי תחרות מסוימים (למשל, בין מוכרים מעטים) עלולים לפגוע קשות בצרכן, בגלל החלפת המידע והתיאום הלא-פורמאלי שמתאפשר.
 
מה כל זה אומר לגבי עמלות הבנקים? זה אומר שדי כבר להתקשקש עם סוגי העמלות השונים. גופי הפיקוח, שעד כה נמנעו מכל התערבות, צריכים להיכנס לתחום ולהגדיר עמלת שירות אחידה לכל לקוחות הבנקים. עמלה זו תיקבע לפי קריטריונים שייבחנו כגון היקף חשבון הבנק, מספר הפעולות שמתבצעות בו ושיקולים אחרים.
 
הדיון שלעיל אומר משהו גם לגבי הדה-רגולציה בכלל. הצדקתה התיאורטית של נסיגת הממשלה מכל התערבות – גם בשווקים המתחננים למגע יד-לא-נעלמה – נומקה באי-יכולתם של הגופים המפקחים להגיע לתחשיב נכון. השוק, כך אמרו, יכתיב את המחיר הראוי. והנה, ראינו מה מנגנון השוק מכתיב במקרים רבים. מאידך, גופי הפיקוח של הממשלה אמנם לא מפגינים ביצועים מושלמים בעולם לא-מושלם, אבל כל מי שמכיר את דרך תפקודם יכול לאשר שהם צוברים יידע רב במשך השנים. כן, יידע לא מושלם, כניעה ללחצים לעתים, גישוש באפילה, פשרות – האם זה לא עדיף על המוחלטות של "לעולם תיקח"?