אילו חייתי בבריטניה, אני מניחה שהייתי חברת לייבור נאמנה עכשיו. זה לא מסיר את ספקותיי כלפי מדיניותו הכלכלית של ג'רמי קורבין. מדוע אני מתעקשת כל כך להבין את תפישתו? משום שנדמה לי שהברקזיט לא זוכה למקום הציבורי הראוי לו בישראל. פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי, ללא הסכם, תחולל באירופה משבר גדול. משבר ועוד משבר, קריסת המודל הכלכלי העולמי הנוכחי הולכת וקרבה.
שבעה שרים הגישו את התפטרותם לממשלת מיי, השנה, בגלל הברקזיט. עוד ארבעה, מאז הקמת הממשלה החדשה ביוני 2017. עשרים ושלושה שרים יושבים בה בסך הכל. לא הייתי נכנסת לספירה המבלבלת הזו, ואני מקווה באמת שאני לא טועה, אילולא נתפשתי למשהו בראש ממשלת בריטניה: היא מתוחכמת וחזקה באופן יוצא דופן.
הסוציאל-דמוקרטיה חוזרת, איש לא יעז לחלוק על הקביעה. בבריטניה היא בולטת יותר מהתפלגות אחוזי ההצבעה המפלגתית, מאשר מהתפלגות מושבי הפרלמנט. הניתוח הישיר על פי אחוזי הצבעה אינו מעוות על ידי החישוב האיזורי, והוא אומר: 42.4% לשמרנים, 40.0% ללייבור. השאר מתחלק בין מפלגות קטנות שלא יובילו את השלטון.
מוקדם מדי לומר משהו חד על תוצאות הבחירות בבריטניה, אם אפשר לומר משהו חד על דברים כאלה בכלל. משמעות האירועים תתבהר עם התקדמות הברקזיט, אך זו תהיה חוכמה שבדיעבד להמשיך לקרוא
קורבין והלייבור, וה-8 ליוני. חשוב לעקוב אחר כל פרט. מצע סוציאל-דמוקרטי ברוח התקופה. שובה לב למאמיניו, מעורר ספקות אצל ספקניו. מצע שקירב את אחוזי הבחירה בקורבין לאלה של מיי. מצע שעל פי התחזיות לא יהפוך את קורבין לראש ממשלה. זאת, למרות הבטחותיו האלה:
סוציאל-דמוקרטיה, אנחנו רוצים. סוציאל-דמוקרטיה עכשיו. רגע, הבנתי, אבל תגידו: איך מגיעים מפה לשם?
עידן השוק החופשי 