פוסט-קפיטליזם הוא מונח אופנתי, שנתקלתי בו לאחרונה. בדקתי בוויקיפדיה איך הוא מוגדר, ומצאתי: "פוסט-קפיטליזם הוא מצב שבו כבר לא ניתן לתאר את המערכות הכלכליות של העולם כצורות של קפיטליזם". בדקתי בוויקיפדיה מהו קפיטליזם, ושם כתבו: "קפיטליזם הוא שיטה כלכלית המבוססת על הבעלות הפרטית של אמצעי הייצור, והפעלתם לשם רווח". יש כמובן ווריאציות רבות להגדרה זו, אך בעלות פרטית ורווח הם מונחים מרכזיים בכולן.
"אנחנו נדהמות כל פעם מחדש להיווכח בקשר העמוק שיש לאוכל עם החיים…בתקופה לא יציבה כמו זו הנוכחית נשמח לראות גם בארץ פוליטיקאים שמבינים את החשיבות של העצמאות התזונתית, של החקלאים והמגדלים והתעשיינים המקומיים". "משבר הקורונה העולמי מציב קשיים כמעט בלתי אפשריים, לטוב ולרע, ליצואני מזון גלובליים. ומעורר מחדש מחשבות על הצורך בייצור מזון מקומי ועצמאי – זה שבישראל של השנים האחרונות נוהגים לפטור בבוז".
היא דקרה את עיני יום אחד בשבוע שעבר. לא שהגלובליזציה חדשה לי. אבל, לפעמים, מצטרפים דברים, ואת מבינה שמשהו מהותי השתנה. זה קרה כשפתחתי את המחשב, ומודעת ענק של Windows 7 כיסתה את המסך שלו. 14 לינואר, היא אמרה, הוא יום תמיכתה האחרון של מיקרוסופט בתוכנה. מפה והלאה, היא לא תעודכן, ותהיה חשופה יותר לוווירוסים ולאיומים אחרים.
לא אומר שזה מנהגי להציץ באקונומיסט כל תחילת שנה, אבל, הפעם, מאד הסתקרנתי לקרוא מה הם חושבים. התחלתי במאמר העורך, ואשתף אתכם בהבחנתו החשובה: בכניסה ל-2019, העולם נראה מתנודד. עברתי משם למאמר העורכת משנה, זני מינטון בדוס הכותבת על טראמפ.
הוא ענק, הפארק הזה, אמרתי לנהג המונית כשחלפנו על פני וילה בורגזה ברומא. כן, פעמיים הסנטרל פארק הוא ענה לי בגאווה. יש לך סיבה טובה להישאר כאן, משכתי הלאה. יש לי סיבה לא להישאר כאן, הוא זרק לי חזרה בטון כועס. החיים כאן קשים, מעמד הביניים גמור.
רגע לפני כניסתה למונית, עצר הנהג את בתי. בנימוס איטלקי חינני, הוא ביקש ממנה להיפטר מגביע הגלידה שבידה. לא ערימה מטפטפת, חלילה, זנב קונוס קטן. ברומא התנהג כרומאי, חשבתי. ורומא, בניגוד לתדמית איטליה השוקעת, עדיין מעוררת כבוד.
מה חסר פה, אמרתי לעצמי בקריאת כל הסקירות הנלהבות על מכירת סודהסטרים לפפסיקו האמריקאית. נלהבות לטוב ולרע. משהו בסיפור לא מלא, ובלעדיו קשה להבין את משמעות העיסקה.
זה לא רק ברבי שמטיחה פם-פם-פה-הו בפניהם של הבנים המלאים בעצמם. זו גם אחותנו כלה שבורחת מקולולו וחופה עם איש "מצלצלים" וממון. טוי שובה את לב ההמונים משום שהוא שר את השינוי המרחף באוויר. את המאבק הנשי בתוקפנות מינית, בצמידות למאבק בכסף-זה-הכל.
לא הופתעתי ממה שכתבה ועדת המומחים הבין-לאומית שמונתה על ידי המועצה להשכלה גבוהה: "מקצוע הכלכלה באוניברסיטאות על סף הכחדה…המצב קריטי". מיציתי את ההפתעה והעצב שלי בראשית שנות השבעים, בלימודי תואר שני, לאחר מספר שנות הפסקה. מצאתי כלכלה שונה מזו שהיכרתי. שפע של מודלים מתימטיים יבשים, רק כמה קורסים בנוסח הישן שנותרו.
ימים מוזרים אלה של תהייה על ארה"ב וכוחה, ארה"ב וכוונותיה, הקפיצו לראשי את שירו הידוע של וולט ויטמן "אני שומע את אמריקה שרה". השיר פורסם לראשונה ב-1860, שנה לפני פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית.
עידן השוק החופשי 