גוש החמאה, בכלי שעל שולחן המטבח, מעצבן אותי מאתמול בבוקר. הוא מגושם מדי (250 גר'), צהוב מדי (אולי שמן מדי) בשבילי. אישי הביא אותה מהמרכול השכונתי, החמאה היחידה שהייתה שם. מעניין מתי היא תפסיק לדקור לי את העין. על פי הכיתוב העברי על העטיפה בצד אחד, נדמה לי שמראש הניחו שאתרגל. היבואן השקיע כאן באריזה, לא למשך זמן של 'תגרת מחירים' קצרה בין הממשלה לתנובה.
כמו כל המשפטים השוקעים בזיכרון לעשרות שנים, גם המשפט הזה נאמר לי בשיחה קלילה. הוא נשאר חרות בזיכרוני, משום שנגע בתופעה שהעסיקה את מחשבותיי באותה עת. שמתי לב אז לשינוי שהתחולל בכנסים הכלכליים. הם הוצפו פתאום בכתבי "אווירה", לאחר שנים שבהן נשמרו לעיתונאים מקצועיים.
היא צריכה להיות מספיק גדולה כדי להיות יעילה, אומרים תמיד על חברות המתמודדות בשוקי חוץ. היא צריכה לרכוש חברות גדולות אחרות, כדי שלא ירכשו אותה בהשתלטות עויינת. היא צריכה לדעת את מי לרכוש.
היא הגיעה לישראל לפני יותר משלושים שנה. נכנסה לכאן חופשי, מבלי שבדקו את כישוריה. נכנסה, ועשתה את מה שהיא עושה בדרך כלל. מוזר עכשיו להיתקל ב"תדהמה" על תוצאות מעשייה.
לומר אז-מה לטענה כולם-עושים-ככה. זה נכון לחיי הפרט ולחיי אומה. זה נכון גם לאחת משאלות היסוד של הכלכלה הקלאסית: לפתוח או לא לפתוח את המדינה ליבוא.
ביטול המכס על בגדי תינוקות (6% עד כה) התקבל בלחצם של מספר יבואנים גדולים, כך דווח בתקשורת. הם קבלו בפני שר האוצר על התחרות הלא-הוגנת כלפיהם מצד אתרי המכירה באינטרנט. הם גם הבטיחו לשר לגלגל את מלוא ביטול המכס להורדת מחירים. עובדות קטנות אלה עוזרות לחדד את תמונת היבוא והגלובליזציה בישראל.
"אני אומרת שלמדינה הזו יש כסף. שהעוגה תתחלק נכון. יש כסף עודף" קובעת ויקי קנפו בראיון ל"דבר ראשון" מהשבוע שעבר.
מכל סוגיות הגלובליזציה שניסיתי במשך השנים להסביר, פתיחת המשק ליבוא היא הקשה ביותר. קשה להסברה, אולי מפני קלות מציאתם של מודלים חלופיים למודל המרכזי. מודלים חלופיים כה רבים, איך מחילים עליהם הסבר פשוט אחד.
היתקלותי הראשונה במונח 'גלובליזציה' בדיון ציבורי בישראל, אירעה במחצית השנייה של שנות התשעים בצוות של התאחדות התעשיינים. וכמי שתמיד תוהה על תעתועי הזיכרון, נברתי בערימת ניירותיי הישנים כדי לחפש בחומר מוקדם יותר, וגיליתי בתוכה את חוברת הסיכום של הפורום לחשיבה אסטרטגית על עתיד הכלכלה והתעשייה, אוקטובר 1991.
עידן השוק החופשי 