שבעה שרים הגישו את התפטרותם לממשלת מיי, השנה, בגלל הברקזיט. עוד ארבעה, מאז הקמת הממשלה החדשה ביוני 2017. עשרים ושלושה שרים יושבים בה בסך הכל. לא הייתי נכנסת לספירה המבלבלת הזו, ואני מקווה באמת שאני לא טועה, אילולא נתפשתי למשהו בראש ממשלת בריטניה: היא מתוחכמת וחזקה באופן יוצא דופן.
ברקזיט יהיה, כך נקבע במשאל העם של 23 ליוני 2016. 72% מבעלי זכות הבחירה בבריטניה מימשו את זכותם. מתוכם, כ-52% בעד עזיבת האיחוד האירופי, 48% התנגדו. תרזה מיי קידמה את העניין, וב-29 למארס 2017, קבעה כי עזיבת האיחוד האירופי תתרחש שנתיים מיום ההחלטה – 29 למאי 2019. התאריך עשוי להידחות, אם כל 28 חברות האיחוד האירופי יסכימו על כך.
המסר החשוב ביותר של הברקזיט אינו הכרעת משאל העם כשלעצמה. המסר המהותי יותר הוא זה שחלחל במהלך הדיונים, לאמור: זה לא שמאל נגד ימין, זו הגלובליזציה בדמותה העכשווית, נגד הגלובליזציה האחרת. זו השאלה שלא נשאלת מספיק: יש גלובליזציה אחרת? ולראיה, גם הלייבור וגם השמרנים התפצלו בתוכם ביחס למשאל העם.
נפתח בהיפוך שעשה השטרלינג הבריטי: מטבעה הלאומי, סמלה הלאומי של בריטניה. לאחר שבשבוע שעבר הוא צנח לשפל העמוק ביותר מזה חודשייים, בבוקר ששי הוא טיפס במחצית האחוז, בעקבות רצח ג'ו קוקס. מהמרי המטבע התארגנו למציאות החדשה בדרכם – אלימות נגד פוליטיקאים תומכי הישארות באיחוד האירופי היא, בתרגום להימורית, סיכוי גובר להתחזקות המטבע הבריטי.
עידן השוק החופשי 