היא אמנם קיבלה את לוח נסיעותיו הקרובות של ראש הממשלה, אך היא לא יודעת מה יש לה לחפש באירופה. היא כאן, עדיין גבוהה (5.4% בינואר האחרון, לעומת מקבילו אשתקד) בדיוק כמו באיחוד האירופי באותו חודש. היא נמוכה מזו שבארה"ב (6.4% בינואר). אז מבחינת האינפלציה עדיף להישאר בארץ. ובפרט, שמדד ארה"ב האחרון הוא הנמוך ביותר מאז אוקטובר 2021.
בנק ישראל העלה את הרבית המוניטרית ל-0.75%. זאת, כאשר האינפלציה במדידת אפריל הגיעה ל-4.0% לשנה. בארה"ב, המצב עוד חמור יותר: אינפלציה שנתית באפריל – 8.3%, ריבית מוניטרית – 0.75% עד 1.0%. העלאת הרבית האחרונה אצלנו הייתה ב-0.4%. בארה"ב, היא הייתה ב-0.5%. אלה מנות הרבית הנהוגות עכשיו אצל הבנקים המרכזיים. זה אומר, עוד שמונה הורדות ריבית בישראל עד לריבית ריאלית של אפס, ובארה"ב, עוד חמש עשרה הורדת ריבית בלבד.
האם להיכנס להיסטריה עכשיו? או אולי עדיף פשוט להמתין בשקט ולראות מה קורה. הריבית הריאלית השלילית מתקיימת כבר שנים רבות, עם זאת, היא לא הריבית הנגבית מאיתנו על ידי הבנקים. הם, כמובן, גובים ריבית ריאלית חיובית. ריבית משכנתא צמודה היום מגיע ל-2% ויותר. זה אומר, אינפלציה של 4% לשנה פלוס 2% ריבית. זה אומר תשלום של 6% לשנה ויותר על משכנתא. ריבית האוברדרפט מגיעה לכ-10% ויותר לשנה. כלומר, לא לדאוג, הבנקים לא מפסידים מהריבית הריאלית השלילית.
נגיד הבנק, אמיר ירון, הציג ב-10.1 את עמדתו בוועדת הכספים של הכנסת. וכרגיל, הוא בא עם מסמך מתוחכם, עמוס בגרפים ובנתונים. אני, כדרכי, נתפשת רק לעניין מרכזי אחד: בנק ישראל קורא להגדלת השקעות הממשלה. יופי, סופסוף הוא אימץ את עמדת רוב הבנקים המרכזיים בעולם. הוא גם משאיר לממשלה את הבחירה: מימון התוכנית כולה בעזרת חוב; מימון חצי ממנה בעזרת חוב, וחצי בעזרת קיצוץ הוצאות אחרות; או מימון שליש מהתוכנית בעזרת חוב, שליש בעזרת העלאת מס, שליש בעזרת הוצאות קיצוץ אחרות.
רק אני הטיפשה לא הבנתי. כתבתי כאן, בפוסט מה-18.10: "וזה אומר כמעט בוודאות מדד של 3% ויותר בין דצמבר 2020 לדצמבר 2021". מה, לא ידעתי שבנק ישראל מנהל את המדינה? ששר האוצר קורץ לו בהומור יהודי-מולדובי? ידעתי והתעלמתי. אמנם כתבתי את הצהרת נגיד בנק ישראל בהרצאה באוניברסיטת תל-אביב מה-12.11: "בראייה ארוכת טווח בנק ישראל יצר תהליך לאורך השנים, שאפשר למשק להסתגל בצורה הדרגתית ולעבור ממשק מוטה ייצור למשק מוטה שירותים, תוך שמירה על רמת להמשיך לקרוא
תשאלו כלכלן מן השורה מהו מקום העבודה הנחשק ביותר במקצועו. הבנק המרכזי, הוא יאמר. הבנק שאחראי על יציבות המחירים במשק, ועל שאר המשתנים הכלכליים החשובים כגון צמיחה. תפקיד יוקרתי במגזר הציבורי, עניין, משכורת נאה והטבות. נזכרתי בשאלה הזו, כשקראתי בדה מרקר כתבה מהניו יורק טיימס על ג'רום פאואל, יו"ר ה'פד', הבנק המרכזי האמריקאי.
הטקסט המובא בהמשך נכתב בימים אחרים ובמצב-רוח אחר. הוא בכל-זאת מתקשר לעכשיו, דרך מה שמגדיר את המונח "חיים ביחד". ומה שמגדיר – מההיבט הטכני הוא אסטרטגיה לאומית, מההיבט המהותי הוא ערכים משותפים. ללא ערכים משותפים, אפשר אוליי לעשות, אבל אי-אפשר לדבר.
בראשית השבוע שעבר, מלאו ארבעה-עשר חודשים מיום הודעת בנק ישראל על חידוש רכישת המטבע החוץ הסדירה שלו. הבנק כבר התערב בשוק המט"ח בעבר, אבל באוגוסט 2009 הוא הכריז על עצירת רכישותיו הקבועות. במאי שעבר הוא חזר לאותה שיטה, לכאורה כדי לקזז את השפעת מכירת הגז על שער החליפין של השקל – ייסוף השקל עקב כניסה מורחבת פנימה של מטבע זר.
היסטריה תורנית, לעולם לא נדע מה הציתך הפעם. תחושת הבטן אומרת שהיה זה פרסום נתוני החשבונות הלאומיים לרבע הראשון של 2014 בשבוע שעבר. עוד רבע של צמיחה דלה, שיעור שנתי של 2.1% לעומת הרבע האחרון של 2013. במבט על הסדרה, נראה כי המשק התיישב על קצב צמיחה של 2 עד 3 אחוזים לשנה, לאחר ה-3 אחוזים ויותר שאליהם התרגלנו מסוף 2011 ועד אמצע השנה שעברה.
ירידת המדרגה בצמיחה קוראת לעדכון התחזית ל-2015. תחזיתו האחרונה של בנק ישראל, ב-24 למארס, נקבה בשיעור צמיחה של 3% לשנה הבאה. עכשיו בוודאי קולטים בבנק שהם הגזימו. חייבים לקצץ בתחזית הצמיחה, ובאומדן הכנסות המסים הנגזר ממנה. כמה? בשיעור השקול לאחוז אחד מהתוצר.
טעינו בתחזית? נדבר על משהו אחר להמשיך לקרוא
צירוף מקרים נדיר הסמיך את ההודעה על השלב הבא בקריירה של סטנלי פישר, לפטירתו של אריאל שרון. צירוף מקרים, ואולי יותר מזה, חיבר בין שני האישים כשאריאל שרון, אז ראש הממשלה, מינה את פישר לתפקיד נגיד בנק ישראל. ועכשיו, ביום ו', הוכרז על החלטת אובמה למנות את פישר לתפקיד סגן יו"ר הבנק הפדרלי של ארה"ב, ובשבת, אריאל שרון נפטר.
מעברו של פישר מתפקיד כלכלי-ממשלתי בכיר בישראל לתפקיד כלכלי-ממשלתי בכיר בארה"ב אינו מן האירועים השגרתיים. מעבר כזה לא היה עולה על הדעת בעולם שלפני שנות ה-80 של המאה שעברה. מעבר כזה לכאורה מצהיר על השתחררותו המוחלטת של הבנק המרכזי מאינטרסים לאומיים, או על היעדר מוחלט של ניגודי אינטרסים בין המדינות השונות השואפות כולן רק ליעד אחד – יציבות פיננסית עולמית.
היה זה בשנות ה-70. האינפלציה התעוררה פתאום. מ-1973 ל-1983, קפץ מדד המחירים לצרכן של מדינות OECD בקצב ממוצע של כ-11% לשנה.
מדוע דווקא אז? זו באמת שאלה טובה. ואין לה תשובה, כמו לכל השאלות הטובות. ניתן רק לומר במאמר מוסגר: בשנות ה-70, עברו שנות דור מאז סיום מלחמת העולם השניה. הדור החדש, שלא ידע מקרוב את הזוועה, אולי נתן דרור ליצריו יותר מאשר קודמו, אולי התאמץ פחות לשמור על אורח חיים ציבורי בריא.
לפני שבועיים ביליתי כמה שעות בתל-אביב. נחתתי בדיזנגוף סנטר, צעדתי משם צפונה. אני מגיעה לאיזור הזה מספר פעמים בשנה, הפעם במיוחד שמתי לב למצבו הירוד של הרחוב בין כיכר דיזנגוף לשדרות בן-גוריון. חנויות סגורות, בניינים משתפצים, בניינים משופצים שלא מזדרזים להתאכלס.
אני מאמינה גדולה באבחון לא-מדעי של הכלכלה: מראה עיניים לפני הכל. נזכרתי בסוג של שעשוע שחלקתי פעם עם ידידה-כלכלנית. עברת בגלזר'ס לאחרונה? היינו מתעדכנות אחת אצל השניה. גלזר'ס הייתה חנות נעלי יבוא יוקרתית במרכז רחוב דיזנגוף ובכיכר המדינה. החלון של גלזר'ס מעוצב? דגמים חדשים? תהיה שנה נהדרת. החלון של גלזר'ס מגובב? הכל מבצעים? כדאי לבדוק את המזוזות הכלכליות.
עידן השוק החופשי 