כשהמצב נורא, אני לא צוחקת, אני מחייכת. והשבוע חייכתי כשראיתי את כותרות הענק, נגד מכירת חברת הביטוח הפניקס לחברת השקעות מרכזית באבו דאבי. אתייחס כאן לכותרות ב-The Marker, וב-Marker Week. כן, הכותרות מעיתון הכלכלה והעסקים של ישראל. העיתון הגלובלי, ההוא שחייב ששמו ייכתב באותיות לועזיות.
צירוף מקרים נדיר הסמיך את ההודעה על השלב הבא בקריירה של סטנלי פישר, לפטירתו של אריאל שרון. צירוף מקרים, ואולי יותר מזה, חיבר בין שני האישים כשאריאל שרון, אז ראש הממשלה, מינה את פישר לתפקיד נגיד בנק ישראל. ועכשיו, ביום ו', הוכרז על החלטת אובמה למנות את פישר לתפקיד סגן יו"ר הבנק הפדרלי של ארה"ב, ובשבת, אריאל שרון נפטר.
מעברו של פישר מתפקיד כלכלי-ממשלתי בכיר בישראל לתפקיד כלכלי-ממשלתי בכיר בארה"ב אינו מן האירועים השגרתיים. מעבר כזה לא היה עולה על הדעת בעולם שלפני שנות ה-80 של המאה שעברה. מעבר כזה לכאורה מצהיר על השתחררותו המוחלטת של הבנק המרכזי מאינטרסים לאומיים, או על היעדר מוחלט של ניגודי אינטרסים בין המדינות השונות השואפות כולן רק ליעד אחד – יציבות פיננסית עולמית.
עידן השוק החופשי 