והים תיכוניים, הם זייפו את הנתונים

לא יפה חברים. גם לא היה כדאי, תראו אתכם עכשיו. יוון ואיטליה נחשדו בזיוף נתונים כבר לקראת השקת האירו. יוון עקב מצבה הצטרפה לאירו באיחור, שנתיים לאחר מייסדותיו. איטליה הצטרפה בהתחלה, אך הצטרפותה עוררה שמועות סיציליאניות. ספרד הצטרפה בזמן ובשקט יחסי.

להמשיך לקרוא

החופש להשתגע. החופש לפרוש מהאירו

הם יכולים ללמד את עצמם להתנהג יפה. אבל השאלה, כמה זמן הם יצליחו להתנהג יפה אם לא בא להם. ועוד שאלה, אם "להתנהג יפה" נשמע אותו דבר בגרמנית וביוונית. כי אם לא, אין ליוונים ברירה אלא להכיר במגבלות השפה, ולפרוש מהאירו.

להמשיך לקרוא

גירעון תקציבי – שורה תחתונה (בינתיים)

חמישה פוסטים על גירעון והוצאה, שפורסמו כאן בשבועות האחרונים, הדגישו את חשיבותו של תקציב ממשלה מאוזן פחות או יותר. המילה 'מאוזן' הקפיצה כמה מהקוראים, אם כי הביטוי 'פחות או יותר' שצורף לה העיד שאין מדובר על גירעון אפסי.

להמשיך לקרוא

התצטרפי לאירו פולין? תודה, פעם אחרת

"אל תעשו זאת" זועקת כותרת ה'אקונומיסט' מה-4 לדצמבר 2010. זעקה לא-בריטית בעליל. היא מכוונת לרמיזות, ולהכחשתן המעוררת חשד, על פירוקו הקרוב של האירו. ה'אקונומיסט' אמנם מבין ש"אזרחי אירופה אינם יכולים עוד לחיות תחת עול האירו", אבל הוא בכל זאת טוען את טיעוניו למען השארתו. כאן המקום לומר, כי בריטניה – מכורתו של השבועון היוקרתי – מראש שללה כל אפשרות להסתפח אל המטבע המומלץ.

להמשיך לקרוא

איזה מזל, לא התקבלנו למועדון

האיחוד האירופי לא צירפנו לשורותיו. אנחנו דווקא שאפנו להצטרף. בסוף שנות ה-90, הועברה קביעת שער החליפין בישראל מהממשלה לשוק החופשי. מאז, הפכו זניחת השקל ואימוץ האירו לחלומם של מיטב כלכלנינו. ניהול מטבע של אי קטן – בים מטבעות המעצמות והגושים – הוא משימה בלתי אפשרית הם גרסו. מטבע של גוש הינו פחות תנודתי. מטבע של גוש פחות נתון למתקפות ספקולטיביות פרועות. אלא שפקידי האיחוד האירופי שביקרו כאן, הקשיבו בנימוס אירופי להצעות ישראל, והביעו את תקוותם שהיא תמצא את הפיתרון הטוב ביותר בשבילה.

להמשיך לקרוא

האירו מתרסק – "זה הכללים". איזה כללים?

ההסבר הפופולארי ביותר להתרסקות האירו בשבועות האחרונים הוא אי-עמידה בכללים. מהם הכללים? כללי אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי.

 הפרתם מתרחשת על פי הסדר הבא: מספר מדינות בגוש האירו, בעלות-שמחת-חיים-ים-תיכונית- רבה-מדי, חטאו ופשעו בתקציבי ממשלותיהן. כתוצאה מכך, הן נקלעו לגירעונות כבדים ולחוב ציבורי קורע עיניים. ברצותן ללוות עוד כדי לממן את פעילותן, הן נתקלו בקושי גובר והולך. חשש המשקיעים מהסיכון הגלום באגרות החוב שלהן, הקפיץ את הרבית שאותן מדינות נדרשות לשלם על האשראי שהן לוקחות.

 אם המדינות האלה לא יחזירו את חובן, ברור לגמרי שהאירו יתערער. אם, כפי שמצטייר עכשיו, הן יחזירו את חובן בעזרת סיועו של האיחוד האירופי, האירו שוב יתערער – כי הנטל יועבר לשותפותיהן למטבע. בקיצור, דילמה מהסוג המכונה בנימוס 'מאתגר'. 

 עד כאן, הגרסה הרשמית למשבר. גרסה שמעוררת תהיות כבר מההתחלה. ניקח, למשל, את שיעור החוב מהתמ"ג על פי הערכות ה-OECD ל-2010. ביוון הוא צפוי לעלות ל- 120%. בפורטוגל הוא יתקרב ל-100%. אך בספרד הוא יעבור במעט את ה-60% – קו המקסימום של אמנת היציבות והצמיחה. ומנגד, מדינות מערביות רבות כבר חצו את הקו הזה. מנהיגות האיחוד, גרמניה וצרפת, נמצאות באזור ה-80% עד 90% מהתמ"ג – מדוע רבית האג"ח שלהן לא זינקה בפראות? גם ארה"ב שייכת למועדון ה-90% – מדוע אף אחד לא צופה את חדלות הפירעון שלה בתקופה הקרובה. אין זאת, כי חסר משהו בהבנת הדברים.

 השלמה לפאזל מתקבלת מניתוחו של חתן פרס נובל, פול קרוגמן, ושל עוד אחרים. כלכלנים אלה מדגישים את קצב האינפלציה בשלוש המדינות שנקלעו לקשיים, העולה על זה שברוב מדינות האירו. האצת האינפלציה ביוון, ספרד ופורטוגל מוסברת במידה רבה על ידי השקעות נדל"ן של תושבי האיחוד האירופי. הם הפגינו את אהדתם לים-תיכוניות בריאה בעזרת רכישת בתי קיץ זולים במדינות החוף. האינפלציה הגבוהה, ואי-היכולת לפחת את המטבע, שוחקות את כושר התחרות של יוון, ספרד ופורטוגל, ופוגעות בייצוא ובתעסוקה שלהן. שיעור האבטלה בספרד ב-2010 יגיע על פי הערכות ה-OECD לכ-19%. ביוון ובפורטוגל, הוא יעלה על 10%.

 אבל זה עוד אינו הכל. רבית האג"ח נקבעת על ידי מרכיב נוסף שעד לאחרונה הס מלהזכירו. מרכיב זה הוא זיהוי חולשה על ידי "מנהלי השווקים". הרבית על אגרות החוב הממשלתיות, כמו גם הפרטיות, נקבעת בשוק ההון הבינלאומי. קביעה זו מתבססת, לכאורה, על דרישות אובייקטיביות כגון כללי אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי וכללי הקונסנסוס הוושינגטוני. דהינו, שיעור גירעון בתקציב שאינו עולה על 3% מהתמ"ג, שיעור חוב ציבורי שאינו עולה על 60% מהתמ"ג, אינפלציה נמוכה, ועוד מפגני רצינות ויציבות כאלה.

 אבל, כידוע, גם המדינות המכתיבות את הכללים, חורגות מהם די הרבה לאחרונה. והן לא נענשות על ידי השווקים בחומרה כזאת. מכאן, שלא רק העובדות היבשות קובעות את התנהגות השווקים אלא גם שיפוט השווקים כלפיהן. שיפוט זה, במידה רבה מסתמך על חוות דעתן של חברות דירוג האשראי: מודי'ס, פיץ', סטנדרד אנד פורס  – שלושתן נציגות נאמנות של הממסד הפיננסי האמריקאי.

 מדוע, אם כן, שיפוטן של חברות הדירוג כלפי מדינות הים התיכון כה מחמיר? מדוע "השווקים" לוקחים את השיפוט הזה כל כך רחוק? התשובה טמונה בידיעה מיהם "השווקים" – קומץ של שחקני בורסה בינלאומיים גדולים שחותרים לרווח מהיר. מבחינתם, הסיפורים – כן ירבו, כי הם מרבים את אפשרויות המשחק. הפעם, אלה סיפורי נהי שמפילים את אגרות החוב למען מי שצפה את המגמה, תרם להגברתה ואף הימר על התממשותה. על הדרך, אם הוא יהיה מספיק ערני, הוא יעשה מכה מתנודות המטבע של המדינות הפגועות.

 ברור לגמרי שהמהמרים חושבים הרבה לפני שהם יוצאים לסיבוב על אגרות החוב האמריקאיות או הגרמניות. למה להם, יותר פשוט לפעול היכן שמזהים חולשה: משק קטן, בידוד בינלאומי, סטיגמה שמודבקת למדינה. את הדברים האלה מנהיגי העולם לא אומרים בפה מלא. אבל העיתונים מלאים ברמיזות על תפקידם של בחשני השווקים בדרמה האירופית הנוכחית.

 כך, למשל, דווח בדהמארקר עוד בראשית המשבר – ב-17 לפברואר השנה: "גולדמן סאקס, שאפשר לממשלת יוון להגדיל בסתר את חובותיה במיליארד אירו באמצעות עסקות החלף, רכש במקביל ביטוח על אג"ח ממשלתיות יווניות והשקיע במכשירים פיננסיים אחרים כדי להגן על עצמו מפני חדלות פירעון של אותן עסקות – דיווח שלשום אתר ביזנס אינסיידר".

 חרצובות לשונם של מנהיגי אירופה הותרו באופן יוצא דופן בימים האחרונים. "אירופה תשלח אות ברור נגד כל מי שמנסה להמר נגד האירו, אמרה אנגלה מרקל" (דהמארקר 9.5.20). סרקוזי, שהצטרף אליה הזהיר כי בכוונתו "להילחם בספקולנטים ללא רחם" (שם). נציב האיחוד האירופי, מנואל חוזה בארוסו, הכריז כי "הנציבות שוקלת צעדים להגבלת הספקולציות נגד אג"ח ממשלתיות". הנציבות, על פי אותו מאמר בדהמארקר, גם שואפת "להקים סוכנות דירוג אשראי אירופית שתדרג אג"ח ממשלתיות באירופה. הנציבות בודקת אם לחברות דירוג האשראי כיום יש עצמה רבה מדי לגבי תפישת המשקיעים את מצבן של ממשלות שונות."

 הדברים האלה אולי נראים למישהו מובנים מאליהם, אך הם אינם פחות ממהפך למי שמכיר את מוסיקת הדיון בכלכלה  בשנים האחרונות. ערעור על קדושת קביעותיהן של חברות דירוג האשראי? רמיזה על שיקולים זרים בהערכותיהן? שומו שמים, איזה כותרות קיבל עד כה כל הינד עפעף שלהם, וכל פלוס או מינוס שהן הוסיפו לדירוג. איום מטעם הרשויות על בחשני ההון והמטבע? החייאת הכינוי "ספקולנטים"? זה מצלצל כל כך שנות ה-40, ה-50 וה-60 של המאה שעברה.

 ***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' באתר סימניה ובאתר זה – מכירה מוזלת***

                   

יום עצמאות שמח! כלכלה ים-תיכונית

 כמו בכל יום הולדת, גם ביום הולדת הזה למדינה, עולות המחשבות על מאין באנו ולאן אנו הולכים. מאין באנו? בהיסטוריה של ישראל בולטות במיוחד העלייה השנייה והעלייה השלישית, שהניחו יסודות לרבים מהגופים הציבוריים החשובים כאן: הסתדרות העובדים, החינוך הציבורי, הבריאות הציבורית, הבנייה הציבורית, הקיבוצים, המושבים, ומפעלי תעשייה ותשתית.

עושי ההיסטוריה האלה – צעירים, רווקים, יוצאי מזרח-אירופה – נסו משם כל-עוד-נפשם לאחר שחוו את אימי המהפכה הרוסית, התהפוכות שקדמו לה, מלחמת העולם הראשונה, והאנטישמיות. הזוועה שעברו צעירים אלה, הפכו אותם נחושים להקים בית לעם היהודי בארצו, חברה רודפת צדק בארצם.

בהיותם בני תקופתם, הם חתרו להקים כאן חברה וכלכלה בעלות גוון סוציאליסטי. בהיותם יוצאי החינוך היהודי המסורתי, הם אמנם הצהירו על השתחררותם מ"כבלי הדת", אבל היו ספוגים ביהדות. על היסודות האלה, יותר מאשר על כל יסוד אחר, קמה מדינת ישראל. ומי שבוחן את דמותה של המדינה היום, ממרחק הזמן, רואה בה את רוסיה של ראשית המאה ה-20, את העיירה היהודית באוקראינה, ואת הגעגועים לעולם טוב יותר.

עלייה שנייה ועלייה שלישית נתנו את הטון בישראל במשך כמה עשורים. ההשתחררות מתפישתן לא ארעה ביום אחד. כמה תאריכי מפתח יכולים לסמן את המעבר לעידן אחר: מלחמת יום הכיפורים שגררה חילופי דורות במפלגת העבודה, עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977, תוכנית ייצוב המשק של 1985, ועוד אירועים כאלה. התהליך, עצמו, היה הדרגתי ומתמשך.

אופייה של מדינת ישראל החל להשתנות עוד לפני הקמתה, כבר מהעלייה הרביעית והלאה. אנשי עלייה זו היו בני השכבה היהודית הבורגנית בפולין, שנרדפה על ידי שלטון עוין. בבואם לכאן, הם הביאו אתם משפחה, רכוש, כסף, יידע וקשרים מקצועיים. הם לא מרדו, לא שברו כלים, ושאפו להמשיך כאן את דפוס חייהם מהגולה. לזכותם עומדת תרומה גדולה להקמת התעשייה בישראל, המסחר, המלאכה, ומכלול החיים העירוניים במרכז הארץ. העליות שבאו מאוחר יותר – עליית יהודי אירופה בעקבות השתלטות הפאשיזם ואחרי השואה, עליית יהודי אסיה ואפריקה עם קום המדינה – כולן היו נטולות אתוס מהפכני. אנשיהן, בסתר לבם, שמרו אמונים לאורח חייהם הקודם – אורח חיים של שוק חופשי מסוג זה או אחר – הגם שאולצו להסתגל למשק הסוציאליסטי ששרר כאן עם בואם.

רחשי לבם הסמויים של רבים בישראל התגלמו למהפך הפוליטי של 1977, ולמהפך הכלכלי של 1985. תוכנית ייצוב המשק של 1985– התוכנית להבסת האינפלציה, שהגיעה לשיאה ב-1984- היא קו פרשת המים של הכלכלה והחברה בישראל. לפניה, משק שמונהג על ידי הממשלה וההסתדרות. אחריה, שוק חופשי וגלובליזציה. בגלל מרכזיותה, חשוב לזהות מי נתן את הטון בתוכנית הזאת. לא במפתיע, מוצאים בה את מנגינת הכלכלה האמריקאית בעיבודיה השונים: המודל הניאו-ליברלי, הקונסנסוס הוושינגטוני, אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי.

לא במפתיע, כי בצוות התוכנית ישבו אנשי אקדמיה וממשל מארה"ב יחד עם הישראלים. לא במפתיע, בגלל תלותה של ישראל בארה"ב מאז היווסדה. תלות שהפכה להיות מודגשת יותר מאז תוכנית ייצוב המשק, עם קיבועו של המענק האמריקאי לישראל, בסך 3 מיליארד דולר לשנה. תלות שהועצמה גם בעקבות חתימת הסכם הסחר בין ישראל לארה"ב – גם זו מחווה של הממשל האמריקאי לישראל שהבשילה ב-1985 – 1985, האם לגמרי במקרה?

לא במפתיע, כי הגרסה הכלכלית האמריקאית היא ששולטת היום בכל העולם המתועש, גם אם מעבר לאוקיאנוס היא נקראת אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי. הגרסה הזו דומיננטית ברוב החוגים לכלכלה באוניברסיטאות. בישראל היא זוכה לכבוד מיוחד בגלל הקשר ההדוק בין החוגים לכלכלה כאן לחוגי הכלכלה באוניברסיטאות היוקרתיות בארה"ב.

עשרים וחמש שנה של אמריקניזציה במשק הישראלי. כעת, בעקבות המשבר העולמי, מתעוררים ספקות כלפי המודל האמריקאי בכל מקום וגם אצלנו. ספקות כלפי המודל כשלעצמו, ובמיוחד ספקות כלפי הפיכתו לטי-שירט תוצרת גאפ, תואם כל, של הכלכלה. אנחנו אמריקה? מספיק להסתכל על משתנה אחד. התמ"ג לנפש בארה"ב, 2007, הוא 45.5 אלף דולר לשנה. בישראל, הוא 26.4 אלף דולר לשנה (במונחי שווי כוח הקנייה). כלומר, התמ"ג לנפש שלנו הוא רק 58% מהתמ"ג לנפש של ארה"ב. מאידך, התמ"ג לנפש בישראל קרוב לזה של יוון (93% ממנו), של איטליה (87% ממנו) ושל ספרד (84% ממנו). כן, אנחנו כמעט שם, במדינות המפותחות של הים התיכון. מדוע שם? האם לגמרי במקרה?

נכון, זה לא כבוד גדול להיות שם עכשיו. יוון במשבר חובות, ספרד מתקרבת למצבה, ואיטליה, על פי הנרמז, לא רחוקה מזה. אנחנו, בינתיים, שומרים על חוב ציבורי בריא, שאינו מהווה חלק נכבד מדי מהתמ"ג. מה יתרוננו על פני המדינות האלה? אין לכך תשובה חד-משמעית. אולי היותה של ישראל לבד, מחוץ לקלחת ההשקעות של האיחוד, מחוץ לאירו הכופה, מחוץ לשאר תכתיבי האיחוד האירופי שעונים בעיקר על האינטרסים וההעדפות הגרמניים. מדינות דרום-אירופה מתחילות עכשיו לקלוט את מעמדן האמיתי. אנחנו – שלמזלנו הרב, ולא מחמת שלא רצינו, איננו שייכים לאיחוד האירופי ולגוש האירו – שומרים כל העת על בדל כלשהו של עצמאות כלכלית.

מה שנחשב למקור חולשה עד לפני שנתיים-שלוש, הופך עכשיו למקור כוח. באירופה, שיחת היום היא האירו – אם ומתי הוא יתפרק. מה עוד יקרה למדינות הלא-מנהיגות בגוש האירו לפני או אחרי התפרקותו/הישרדותו בלית-ברירה? ניתן להאמין שבסופו של דבר יחזרו לכלכלה לאומית. ניתן לקוות שישראל לא תהיה האחרונה בתהליך הזה. הבה נקווה שישראל, כמו בשנותיה הראשונות, תדע לזהות את שורשיה, את מקורות הכוח שלה: מהסוציאליזם המזרח-אירופי שלפני הקמת המדינה, לאמריקניזציה של שנות ה-90 והעשור הראשון של שנות ה-2000, לים-תיכוניות עכשיו. אנחנו מדינה קטנה, מדינה ים-תיכונית, בעלת עבר סוציאליסטי- הווה קפיטליסטי-היסטוריה של אלפי שנות מסחר ומלאכה בגלות. ככה נעשים יפים: על ידי נאמנות  לגרעין העצמי.

***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' באתר סימניה ובאתר זה – מכירה מוזלת***