לא יפה חברים. גם לא היה כדאי, תראו אתכם עכשיו. יוון ואיטליה נחשדו בזיוף נתונים כבר לקראת השקת האירו. יוון עקב מצבה הצטרפה לאירו באיחור, שנתיים לאחר מייסדותיו. איטליה הצטרפה בהתחלה, אך הצטרפותה עוררה שמועות סיציליאניות. ספרד הצטרפה בזמן ובשקט יחסי.
הם יכולים ללמד את עצמם להתנהג יפה. אבל השאלה, כמה זמן הם יצליחו להתנהג יפה אם לא בא להם. ועוד שאלה, אם "להתנהג יפה" נשמע אותו דבר בגרמנית וביוונית. כי אם לא, אין ליוונים ברירה אלא להכיר במגבלות השפה, ולפרוש מהאירו.
חמישה פוסטים על גירעון והוצאה, שפורסמו כאן בשבועות האחרונים, הדגישו את חשיבותו של תקציב ממשלה מאוזן פחות או יותר. המילה 'מאוזן' הקפיצה כמה מהקוראים, אם כי הביטוי 'פחות או יותר' שצורף לה העיד שאין מדובר על גירעון אפסי.
"אל תעשו זאת" זועקת כותרת ה'אקונומיסט' מה-4 לדצמבר 2010. זעקה לא-בריטית בעליל. היא מכוונת לרמיזות, ולהכחשתן המעוררת חשד, על פירוקו הקרוב של האירו. ה'אקונומיסט' אמנם מבין ש"אזרחי אירופה אינם יכולים עוד לחיות תחת עול האירו", אבל הוא בכל זאת טוען את טיעוניו למען השארתו. כאן המקום לומר, כי בריטניה – מכורתו של השבועון היוקרתי – מראש שללה כל אפשרות להסתפח אל המטבע המומלץ.
האיחוד האירופי לא צירפנו לשורותיו. אנחנו דווקא שאפנו להצטרף. בסוף שנות ה-90, הועברה קביעת שער החליפין בישראל מהממשלה לשוק החופשי. מאז, הפכו זניחת השקל ואימוץ האירו לחלומם של מיטב כלכלנינו. ניהול מטבע של אי קטן – בים מטבעות המעצמות והגושים – הוא משימה בלתי אפשרית הם גרסו. מטבע של גוש הינו פחות תנודתי. מטבע של גוש פחות נתון למתקפות ספקולטיביות פרועות. אלא שפקידי האיחוד האירופי שביקרו כאן, הקשיבו בנימוס אירופי להצעות ישראל, והביעו את תקוותם שהיא תמצא את הפיתרון הטוב ביותר בשבילה.
ההסבר הפופולארי ביותר להתרסקות האירו בשבועות האחרונים הוא אי-עמידה בכללים. מהם הכללים? כללי אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי.
הפרתם מתרחשת על פי הסדר הבא: מספר מדינות בגוש האירו, בעלות-שמחת-חיים-ים-תיכונית- רבה-מדי, חטאו ופשעו בתקציבי ממשלותיהן. כתוצאה מכך, הן נקלעו לגירעונות כבדים ולחוב ציבורי קורע עיניים. ברצותן ללוות עוד כדי לממן את פעילותן, הן נתקלו בקושי גובר והולך. חשש המשקיעים מהסיכון הגלום באגרות החוב שלהן, הקפיץ את הרבית שאותן מדינות נדרשות לשלם על האשראי שהן לוקחות.
אם המדינות האלה לא יחזירו את חובן, ברור לגמרי שהאירו יתערער. אם, כפי שמצטייר עכשיו, הן יחזירו את חובן בעזרת סיועו של האיחוד האירופי, האירו שוב יתערער – כי הנטל יועבר לשותפותיהן למטבע. בקיצור, דילמה מהסוג המכונה בנימוס 'מאתגר'.
עד כאן, הגרסה הרשמית למשבר. גרסה שמעוררת תהיות כבר מההתחלה. ניקח, למשל, את שיעור החוב מהתמ"ג על פי הערכות ה-OECD ל-2010. ביוון הוא צפוי לעלות ל- 120%. בפורטוגל הוא יתקרב ל-100%. אך בספרד הוא יעבור במעט את ה-60% – קו המקסימום של אמנת היציבות והצמיחה. ומנגד, מדינות מערביות רבות כבר חצו את הקו הזה. מנהיגות האיחוד, גרמניה וצרפת, נמצאות באזור ה-80% עד 90% מהתמ"ג – מדוע רבית האג"ח שלהן לא זינקה בפראות? גם ארה"ב שייכת למועדון ה-90% – מדוע אף אחד לא צופה את חדלות הפירעון שלה בתקופה הקרובה. אין זאת, כי חסר משהו בהבנת הדברים.
השלמה לפאזל מתקבלת מניתוחו של חתן פרס נובל, פול קרוגמן, ושל עוד אחרים. כלכלנים אלה מדגישים את קצב האינפלציה בשלוש המדינות שנקלעו לקשיים, העולה על זה שברוב מדינות האירו. האצת האינפלציה ביוון, ספרד ופורטוגל מוסברת במידה רבה על ידי השקעות נדל"ן של תושבי האיחוד האירופי. הם הפגינו את אהדתם לים-תיכוניות בריאה בעזרת רכישת בתי קיץ זולים במדינות החוף. האינפלציה הגבוהה, ואי-היכולת לפחת את המטבע, שוחקות את כושר התחרות של יוון, ספרד ופורטוגל, ופוגעות בייצוא ובתעסוקה שלהן. שיעור האבטלה בספרד ב-2010 יגיע על פי הערכות ה-OECD לכ-19%. ביוון ובפורטוגל, הוא יעלה על 10%.
אבל זה עוד אינו הכל. רבית האג"ח נקבעת על ידי מרכיב נוסף שעד לאחרונה הס מלהזכירו. מרכיב זה הוא זיהוי חולשה על ידי "מנהלי השווקים". הרבית על אגרות החוב הממשלתיות, כמו גם הפרטיות, נקבעת בשוק ההון הבינלאומי. קביעה זו מתבססת, לכאורה, על דרישות אובייקטיביות כגון כללי אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי וכללי הקונסנסוס הוושינגטוני. דהינו, שיעור גירעון בתקציב שאינו עולה על 3% מהתמ"ג, שיעור חוב ציבורי שאינו עולה על 60% מהתמ"ג, אינפלציה נמוכה, ועוד מפגני רצינות ויציבות כאלה.
אבל, כידוע, גם המדינות המכתיבות את הכללים, חורגות מהם די הרבה לאחרונה. והן לא נענשות על ידי השווקים בחומרה כזאת. מכאן, שלא רק העובדות היבשות קובעות את התנהגות השווקים אלא גם שיפוט השווקים כלפיהן. שיפוט זה, במידה רבה מסתמך על חוות דעתן של חברות דירוג האשראי: מודי'ס, פיץ', סטנדרד אנד פורס – שלושתן נציגות נאמנות של הממסד הפיננסי האמריקאי.
מדוע, אם כן, שיפוטן של חברות הדירוג כלפי מדינות הים התיכון כה מחמיר? מדוע "השווקים" לוקחים את השיפוט הזה כל כך רחוק? התשובה טמונה בידיעה מיהם "השווקים" – קומץ של שחקני בורסה בינלאומיים גדולים שחותרים לרווח מהיר. מבחינתם, הסיפורים – כן ירבו, כי הם מרבים את אפשרויות המשחק. הפעם, אלה סיפורי נהי שמפילים את אגרות החוב למען מי שצפה את המגמה, תרם להגברתה ואף הימר על התממשותה. על הדרך, אם הוא יהיה מספיק ערני, הוא יעשה מכה מתנודות המטבע של המדינות הפגועות.
ברור לגמרי שהמהמרים חושבים הרבה לפני שהם יוצאים לסיבוב על אגרות החוב האמריקאיות או הגרמניות. למה להם, יותר פשוט לפעול היכן שמזהים חולשה: משק קטן, בידוד בינלאומי, סטיגמה שמודבקת למדינה. את הדברים האלה מנהיגי העולם לא אומרים בפה מלא. אבל העיתונים מלאים ברמיזות על תפקידם של בחשני השווקים בדרמה האירופית הנוכחית.
כך, למשל, דווח בדהמארקר עוד בראשית המשבר – ב-17 לפברואר השנה: "גולדמן סאקס, שאפשר לממשלת יוון להגדיל בסתר את חובותיה במיליארד אירו באמצעות עסקות החלף, רכש במקביל ביטוח על אג"ח ממשלתיות יווניות והשקיע במכשירים פיננסיים אחרים כדי להגן על עצמו מפני חדלות פירעון של אותן עסקות – דיווח שלשום אתר ביזנס אינסיידר".
חרצובות לשונם של מנהיגי אירופה הותרו באופן יוצא דופן בימים האחרונים. "אירופה תשלח אות ברור נגד כל מי שמנסה להמר נגד האירו, אמרה אנגלה מרקל" (דהמארקר 9.5.20). סרקוזי, שהצטרף אליה הזהיר כי בכוונתו "להילחם בספקולנטים ללא רחם" (שם). נציב האיחוד האירופי, מנואל חוזה בארוסו, הכריז כי "הנציבות שוקלת צעדים להגבלת הספקולציות נגד אג"ח ממשלתיות". הנציבות, על פי אותו מאמר בדהמארקר, גם שואפת "להקים סוכנות דירוג אשראי אירופית שתדרג אג"ח ממשלתיות באירופה. הנציבות בודקת אם לחברות דירוג האשראי כיום יש עצמה רבה מדי לגבי תפישת המשקיעים את מצבן של ממשלות שונות."
הדברים האלה אולי נראים למישהו מובנים מאליהם, אך הם אינם פחות ממהפך למי שמכיר את מוסיקת הדיון בכלכלה בשנים האחרונות. ערעור על קדושת קביעותיהן של חברות דירוג האשראי? רמיזה על שיקולים זרים בהערכותיהן? שומו שמים, איזה כותרות קיבל עד כה כל הינד עפעף שלהם, וכל פלוס או מינוס שהן הוסיפו לדירוג. איום מטעם הרשויות על בחשני ההון והמטבע? החייאת הכינוי "ספקולנטים"? זה מצלצל כל כך שנות ה-40, ה-50 וה-60 של המאה שעברה.
***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' באתר סימניה ובאתר זה – מכירה מוזלת***
כמו בכל יום הולדת, גם ביום הולדת הזה למדינה, עולות המחשבות על מאין באנו ולאן אנו הולכים. מאין באנו? בהיסטוריה של ישראל בולטות במיוחד העלייה השנייה והעלייה השלישית, שהניחו יסודות לרבים מהגופים הציבוריים החשובים כאן: הסתדרות העובדים, החינוך הציבורי, הבריאות הציבורית, הבנייה הציבורית, הקיבוצים, המושבים, ומפעלי תעשייה ותשתית.
עושי ההיסטוריה האלה – צעירים, רווקים, יוצאי מזרח-אירופה – נסו משם כל-עוד-נפשם לאחר שחוו את אימי המהפכה הרוסית, התהפוכות שקדמו לה, מלחמת העולם הראשונה, והאנטישמיות. הזוועה שעברו צעירים אלה, הפכו אותם נחושים להקים בית לעם היהודי בארצו, חברה רודפת צדק בארצם.
בהיותם בני תקופתם, הם חתרו להקים כאן חברה וכלכלה בעלות גוון סוציאליסטי. בהיותם יוצאי החינוך היהודי המסורתי, הם אמנם הצהירו על השתחררותם מ"כבלי הדת", אבל היו ספוגים ביהדות. על היסודות האלה, יותר מאשר על כל יסוד אחר, קמה מדינת ישראל. ומי שבוחן את דמותה של המדינה היום, ממרחק הזמן, רואה בה את רוסיה של ראשית המאה ה-20, את העיירה היהודית באוקראינה, ואת הגעגועים לעולם טוב יותר.
עלייה שנייה ועלייה שלישית נתנו את הטון בישראל במשך כמה עשורים. ההשתחררות מתפישתן לא ארעה ביום אחד. כמה תאריכי מפתח יכולים לסמן את המעבר לעידן אחר: מלחמת יום הכיפורים שגררה חילופי דורות במפלגת העבודה, עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977, תוכנית ייצוב המשק של 1985, ועוד אירועים כאלה. התהליך, עצמו, היה הדרגתי ומתמשך.
אופייה של מדינת ישראל החל להשתנות עוד לפני הקמתה, כבר מהעלייה הרביעית והלאה. אנשי עלייה זו היו בני השכבה היהודית הבורגנית בפולין, שנרדפה על ידי שלטון עוין. בבואם לכאן, הם הביאו אתם משפחה, רכוש, כסף, יידע וקשרים מקצועיים. הם לא מרדו, לא שברו כלים, ושאפו להמשיך כאן את דפוס חייהם מהגולה. לזכותם עומדת תרומה גדולה להקמת התעשייה בישראל, המסחר, המלאכה, ומכלול החיים העירוניים במרכז הארץ. העליות שבאו מאוחר יותר – עליית יהודי אירופה בעקבות השתלטות הפאשיזם ואחרי השואה, עליית יהודי אסיה ואפריקה עם קום המדינה – כולן היו נטולות אתוס מהפכני. אנשיהן, בסתר לבם, שמרו אמונים לאורח חייהם הקודם – אורח חיים של שוק חופשי מסוג זה או אחר – הגם שאולצו להסתגל למשק הסוציאליסטי ששרר כאן עם בואם.
רחשי לבם הסמויים של רבים בישראל התגלמו למהפך הפוליטי של 1977, ולמהפך הכלכלי של 1985. תוכנית ייצוב המשק של 1985– התוכנית להבסת האינפלציה, שהגיעה לשיאה ב-1984- היא קו פרשת המים של הכלכלה והחברה בישראל. לפניה, משק שמונהג על ידי הממשלה וההסתדרות. אחריה, שוק חופשי וגלובליזציה. בגלל מרכזיותה, חשוב לזהות מי נתן את הטון בתוכנית הזאת. לא במפתיע, מוצאים בה את מנגינת הכלכלה האמריקאית בעיבודיה השונים: המודל הניאו-ליברלי, הקונסנסוס הוושינגטוני, אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי.
לא במפתיע, כי בצוות התוכנית ישבו אנשי אקדמיה וממשל מארה"ב יחד עם הישראלים. לא במפתיע, בגלל תלותה של ישראל בארה"ב מאז היווסדה. תלות שהפכה להיות מודגשת יותר מאז תוכנית ייצוב המשק, עם קיבועו של המענק האמריקאי לישראל, בסך 3 מיליארד דולר לשנה. תלות שהועצמה גם בעקבות חתימת הסכם הסחר בין ישראל לארה"ב – גם זו מחווה של הממשל האמריקאי לישראל שהבשילה ב-1985 – 1985, האם לגמרי במקרה?
לא במפתיע, כי הגרסה הכלכלית האמריקאית היא ששולטת היום בכל העולם המתועש, גם אם מעבר לאוקיאנוס היא נקראת אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי. הגרסה הזו דומיננטית ברוב החוגים לכלכלה באוניברסיטאות. בישראל היא זוכה לכבוד מיוחד בגלל הקשר ההדוק בין החוגים לכלכלה כאן לחוגי הכלכלה באוניברסיטאות היוקרתיות בארה"ב.
עשרים וחמש שנה של אמריקניזציה במשק הישראלי. כעת, בעקבות המשבר העולמי, מתעוררים ספקות כלפי המודל האמריקאי בכל מקום וגם אצלנו. ספקות כלפי המודל כשלעצמו, ובמיוחד ספקות כלפי הפיכתו לטי-שירט תוצרת גאפ, תואם כל, של הכלכלה. אנחנו אמריקה? מספיק להסתכל על משתנה אחד. התמ"ג לנפש בארה"ב, 2007, הוא 45.5 אלף דולר לשנה. בישראל, הוא 26.4 אלף דולר לשנה (במונחי שווי כוח הקנייה). כלומר, התמ"ג לנפש שלנו הוא רק 58% מהתמ"ג לנפש של ארה"ב. מאידך, התמ"ג לנפש בישראל קרוב לזה של יוון (93% ממנו), של איטליה (87% ממנו) ושל ספרד (84% ממנו). כן, אנחנו כמעט שם, במדינות המפותחות של הים התיכון. מדוע שם? האם לגמרי במקרה?
נכון, זה לא כבוד גדול להיות שם עכשיו. יוון במשבר חובות, ספרד מתקרבת למצבה, ואיטליה, על פי הנרמז, לא רחוקה מזה. אנחנו, בינתיים, שומרים על חוב ציבורי בריא, שאינו מהווה חלק נכבד מדי מהתמ"ג. מה יתרוננו על פני המדינות האלה? אין לכך תשובה חד-משמעית. אולי היותה של ישראל לבד, מחוץ לקלחת ההשקעות של האיחוד, מחוץ לאירו הכופה, מחוץ לשאר תכתיבי האיחוד האירופי שעונים בעיקר על האינטרסים וההעדפות הגרמניים. מדינות דרום-אירופה מתחילות עכשיו לקלוט את מעמדן האמיתי. אנחנו – שלמזלנו הרב, ולא מחמת שלא רצינו, איננו שייכים לאיחוד האירופי ולגוש האירו – שומרים כל העת על בדל כלשהו של עצמאות כלכלית.
מה שנחשב למקור חולשה עד לפני שנתיים-שלוש, הופך עכשיו למקור כוח. באירופה, שיחת היום היא האירו – אם ומתי הוא יתפרק. מה עוד יקרה למדינות הלא-מנהיגות בגוש האירו לפני או אחרי התפרקותו/הישרדותו בלית-ברירה? ניתן להאמין שבסופו של דבר יחזרו לכלכלה לאומית. ניתן לקוות שישראל לא תהיה האחרונה בתהליך הזה. הבה נקווה שישראל, כמו בשנותיה הראשונות, תדע לזהות את שורשיה, את מקורות הכוח שלה: מהסוציאליזם המזרח-אירופי שלפני הקמת המדינה, לאמריקניזציה של שנות ה-90 והעשור הראשון של שנות ה-2000, לים-תיכוניות עכשיו. אנחנו מדינה קטנה, מדינה ים-תיכונית, בעלת עבר סוציאליסטי- הווה קפיטליסטי-היסטוריה של אלפי שנות מסחר ומלאכה בגלות. ככה נעשים יפים: על ידי נאמנות לגרעין העצמי.
***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' באתר סימניה ובאתר זה – מכירה מוזלת***
סלילת כבישים על ידי זכיינים פרטיים, הפחתת מס ההכנסה ומס החברות, קיצור משך התשלום של דמי אבטלה, קיצוץ בפנסיה של משרתי הקבע. כל אלה ועוד אחרים הם פניו של השוק החופשי בישראל.
שוק חופשי, על פי הגדרתו, הוא שוק שמשוחרר מכל התערבות ממשלה. חופשי מהצגת יעדים לאומיים; חופשי מתכנון כלכלי; חופשי מתחיקה; חופשי מבקרה ופיקוח של הממשלה; חופשי מגביית מס ומהזרמת כספים ממשלתית. שוק חופשי, איפה יש דבר כזה? שוק חופשי מושלם קיים רק כשאיפה, רק כדגם אידיאלי.
יום הולדתו של השוק החופשי בישראל הוא ה-1 ביולי 1985, יום הכרזת תוכנית ייצוב המשק – התוכנית שבאחת החליפה את קוד הערכים והתפישות בכלכלת ישראל: מכלכלה ציונית לכלכלה עסקית-גלובלית.
החלפת הקוד התקבלה ללא התנגדות רבה. זאת, לאחר יותר מעשור של אינפלציה שהגיעה בשיאה ל- 445% במהלך 1984. מרוץ המחירים נמשך גם במחצית השנייה של 1985, ונבלם במחצית השנייה מיד לאחר החלת תוכנית הייצוב. החשש מאיבוד שליטה עד ליולי, והכרת התודה על רצף המדדים החד-ספרתיים הנמוכים מאוגוסט ואילך, פתחו פתח להחדרת רוח חדשה למשק הישראלי. כלכלת השוק החופשי לא הייתה צריכה להיאבק חזק על כניסתה.
כמובן שכמו בכל שינוי כלכלי-חברתי גם כאן היה מי שפעל למענו. וכמו בכל שינוי חברתי-כלכלי, מי שפעל הייתה קבוצת אנשי אקדמיה וממשל שהאמינה בכל לבה שהגברת כוחו של השוק תרפא את חולאי המשק הישראלי. וכמו בכל שינוי חברתי-כלכלי, גם כאן נחבאו מאחרי הקלעים אנשי עסקים-אינטרסנטים. וכמו בעוד שינויים כלכליים-חברתיים במאה ה-20, גם כאן השרו מרוחם אנשי ממשל-אקדמיה-עסקים אמריקאים שהיו מחוברים לישראל איש-איש בחיבורו.
בסופו של דבר, המודל שאומץ בישראל הוא מודל הזרם המרכזי בכלכלה, הידוע בשלל גרסותיו וכינוייו -המודל הניאו-ליברלי, הקונסנסוס הוושינגטוני, אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי. במרכזו של אותו מודל עומדת הרביעייה: ליברליזציה, דה-רגולציה, פרייבטיזציה, גלובליזציה. ובלשון בני אדם, שחרור השווקים מכל מגבלה, מזעור התחיקה והפיקוח הממשלתיים; הפרטה; הפיכת כל העולם לגלובוס כלכלי אחד נטול גבולות.
מתוך המכלול הזה, הדה-רגולציה הוא הנושא שחוזרים אליו הכי הרבה, עם הכי מעט הצלחה. התערבות הממשלה על ידי תחיקה, מעקב, בקרה ואפילו בעלות על אמצעי ייצור, אמנם צומצמה במידה ניכרת. אך הרשויות אינן מסתירות את אי-שביעות רצונן מהתוצאות. וכך מצטיירת התמונה הדי-אבסורדית של רשויות שמצקצקות בלשונן במקום להפעיל אמצעים ממשיים.
דוגמא יפה למשחקן של הרשויות הופיעה בדהמארקר מה-27.4.09. דו"ח של הממונה על ההגבלים העסקיים ציטט עדויות על חילופי מידע לשם תיאום עמלות לכאורה בין הבנקים. הדו"ח, מן הסתם, לא עשה את דרכו לעיתון בכוחות עצמו. יש לשער שהוא לא היה נכתב אילו הממונה על ההגבלים הייתה אדישה לתופעה. ואכן, תיאום מחירים הוא תסמונת אנטי-תחרותית, אשר הממונה אמורה לפעול נגדה.
במיוחד, שעל פי הכתבה נתפש אצל אחד הבנקים מסמך של הבנק המתחרה המבאר לו: "העמלה היא היסטורית… ואין לה שום ביסוס נוסף מלבד לעולם תיקח". כלומר, ידידי, מדוע שלא תיהנה גם אתה מהחגיגה. תגובתה של הממונה התמצתה בכתיבת דו"ח ובמסירתו לעיתון. היא לא הפעילה את סמכותה, ובאמת, היכן היא יכלה להפעיל סמכות? צילי מבנק א' מסרה מידע לגילי מבנק ב'. אילו גילי התחזתה ללקוחה היא הייתה מקבלת אותם נתונים בדיוק.
בעצם, גם מנכ"ל בנק לאומי יכול לתאם כל עמלה וכל רבית עם מנכ"ל בנק הפועלים או עם מנכ"ל בנק דיסקונט. מספיק שהם יופיעו יחד על אותה במה, או יתראיינו לתקשורת בהפרש זמנים קצר. מנכ"ל אחד ירמוז על השינוי שהוא מתכוון לחולל והשני יגיב ברמיזה משלו. הנה לכם תיאום פומבי חוקי וכשר. במדינה שבה פועלים מאות בנקים תיאום כזה אינו אפשרי. במדינה שבה מניין הבנקים מסתכם באצבעות יד אחת, כל האינפורמציה הדרושה מתמצה בכמה משפטים. במדינת ישראל, חמש קבוצות הבנקאות הגדולות ריכזו בידיהן כ-94% מנכסי הבנקים ב-2008. לאומי והפועלים, כל אחד מהם החזיק בידיו 29% מסך הנכסים, דיסקונט החזיק עוד 17% מסך הכל. ברור לגמרי, שבשוק כזה של שניים-שלושה שחקנים אפשר לתאם באופן חוקי כל דבר.
דוגמא אחרת עולה בימים אלה בקרב הניטש על סידור המדפים בין רשת שופרסל לספקים שלה. שופרסל, שעד כה הפקידה את סידור המדפים בידי נציגי הספקים, מעוניינת עכשיו על פי דיווחי הדהמארקר להעבירו לעובדיה. כך, על פי הערכת העיתון, היא תרוויח מעמלות הסידור שהיא תשית על הספקים. עמלות גבוהות יושתו על הקטנים, עמלות נמוכות יותר על הגדולים.
סידור המדפים והבלטת מי שחפצים ביקרו הוא אמצעי שליטה קלאסי ברשתות השיווק. המאבק הנוכחי שוב מאיר את פניו הכוחניים. שופרסל עם בנותיה היא הרשת הגדולה ביותר מבין רשתות השיווק. על פי נתוני נילסן, המצוטטים בדה-מארקר, היא תופשת נתח של קרוב ל-40% מהמסחר ברשתות השיווק. מעברו השני של המתרס, ספקי המזון המתנגדים לצעדה, שלושת הגדולים בכל תת-ענף (כגון מוצרי חלב) תופשים כ-50%-40% מנתח השוק. זהו, אם כן, קרב גוג ומגוג שבתוכו נטחנים היצרנים הקטנים, היבואנים הקטנים, ובעלי חנויות המכולת. עלות המלחמה הזו תתגלגל אליהם ותקרב את קיצם. התחרות במכירת המזון תפחת, והצרכנים ישלמו יותר תמורת שירות גרוע יותר.
התמונה שלעיל מתארת נכונה את תחום התקשורת, את אספקת התוכן לטלוויזיה, את מכירת הספרים, את התחבורה ואפילו את היבוא. כן, היבוא החופשי שעל פי הצהרת הוגיו היה אמור להוסיף תחרות לשוק המקומי, גם הוא ריכוזי ברוב תחומיו, והמחקרים העוסקים בו מדברים על תופעת "היבואן הבלעדי". יצרנים בחו"ל לא ששים להתקשר עם כל איש עסקים עלום-שם. מבחינתם, במשק קטן כמו המשק הישראלי, עדיף להתמקד בגורם אחד שאמינותו הפיננסית ומחויבותו למוניטין של המוצר אינן מוטלות בספק.
ריכוזיות המשק הישראלי אינה צריכה להפתיע. היא משקפת תופעה כלכלית ידועה – "יתרונות לגודל". רוב ההתארגנויות הכלכליות מגיעות לשיא יעילותן בקנה מידה גדול. לכן, במשק קטן מוצאים כמעט בכל תחום שלושה או חמישה עסקים שולטים – הכי רחוק שאפשר ממודל התחרות המושלמת שאותו התיימרו להשיג אלה שהובילו את מהלך הדה-רגולציה.
ומה שהכי מצחיק היא היומרה להעלים את התכונה המבנית הזו על ידי הכנסת עוד מתחרה לענף. "עוד מתחרה" הפכה להיות סיסמת הקסם לכל תקלה בשוק החופשי בישראל. עוד מפעיל סלולארי, עוד בנק (ומדוע בנקים מחו"ל לא באים?), עוד מתחרה בתחבורה הציבורית (ומדוע השירות באוטובוסים נסוג לרמתו משנות ה-70?). לאמור, במקום שלושה מתחרים בכל ענף יהיו ארבעה, וכבר ראינו איך זה יקשה על גילי וצילי ומילי ובילי לתאם, או לנהל ביניהן מלחמת חרמה הורסת תחרות אמיתית.
ואולי הגיע הזמן להבין ששוק המנוהל על ידי ארבע חברות לא יכול להיות שוק תחרותי. במצב כזה, הדרך היחידה להגן על הצרכנים ועל הגופים העסקיים הקטנים היא בעזרת רגולציה. אחרת, השוק אמנם חופשי מידה הקשה של הממשלה, אך נתון לידן המלטפת של שתיים-שלוש-ארבע חברות ענפיות גדולות.
* המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה בסמינר המח"ר לעובדי משרד מבקר המדינה.
כלכלה ישראלית. יש דבר כזה? רגילים לדבר על כלכלת ישראל – הכלכלה של מדינת ישראל. כלכלה ישראלית היא משהו אחר, היא כלכלה שמהותה ישראלית.
לכאורה, מוזר בעידן הגלובליזציה לנסות ולהגדיר כלכלה בעלת נופך מקומי. אבל דווקא הפתיחות הבינלאומית מגבירה את הערנות לדברים שלא שמנו לב אליהם קודם. היא מבליטה את ההבדלים בין כלכלות לאומיות שונות, שכולן כאילו מחויבות לאותו מודל. היא מחזירה למרכז הבמה עניינים שנדחקו הצדה בשם היעילות: ערכים לאומיים, מנהגים מקומיים וגאווה מקומית. היא מעלה את החשש בפני משקיעים זרים, שרחוק מביתם מרגישים חופשיים ליישם כלכלה נטולת סנטימנטים.
מכאן, הדרך סלולה לחידוד ההבחנה בין מודל היסוד של הכלכלה המודרנית – מודל התחרות המשוכללת ומה שמסביבו – לבין יישומיו. ראש וראשון ליישומים אלה הוא המודל הניאו-ליברלי המכונה גם הקונסנסוס הוושינגטוני או אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי.
המלצותיו האוניברסליות של המודל הניאו-ליברלי מוצגות לציבור כתרגום של מודל היסוד של הכלכלה לשפת המעשה. אבל, הפלא ופלא, בעולם מתקיימים נוסחי תרגום שונים. ולא רק, אלא שדווקא המדינות המתועשות הגדולות המטיפות לאימוץ קשיח של המודל, נוהגות אחרת במגרשן הפרטי. שם, הן מבינות פתאום שהכלכלה אינה עומדת בפני עצמה. אין ברירה, אלא להתחשב לפעמים באילוצים פוליטיים מקומיים. אין מה לעשות, חייבים לעתים להתגונן בפני תוקפנות כלכלית של מדינות אחרות. ומעל לכל, כל מי שלמד כלכלה יודע שמודל היסוד התיאורטי שלה אינו נותן תשובה אולטימטיבית אחת ויחידה לשאלות היסוד הכלכליות.
כדרכו של מודל, מודל היסוד של הכלכלה נשען על הנחות מרחיקות לכת. זאת, לא מתוך האשליה שהנחות אלה מצלמות את המציאות על כל גווניה. אלא מתוך השאיפה לפשט כדי להגיע להכללות מוסכמות. ואם מודל היסוד הוא כזה, ודאי וודאי שיישומיו אינם נקיים מערכים, מאינטרסים ומטעויות שיפוט.
עדות לכך שיישומיו של מודל הייסוד אף פעם אינם לגמרי נקיים מתקבלת מניתוח השוואתי של המקרו-כלכלה במדינות שונות. הנה היא המציאות, ואין בה שני מודלים כלכליים זהים. מדינות מסוימות, באופן מוצהר, מסתייגות מהמודל הניאו-ליברלי. צרפת, למשל, תמיד שומרת על גרסתה הייחודית ואף מתגאה בבדלנותה. היא אמנם חברה באיחוד האירופי ושותפה לניסוח כלליו, אך פעמים רבות מכופפת אותם על פי צרכיה. לעתים בפומבי, תוך ניהול ויכוח עם חברותיה לאיחוד, ולעתים בחדרי-חדרים.
אבל צרפת היא מורדת נצחית. מעניין יותר לראות כיצד ארה"ב, האיחוד האירופי והארגונים הבינלאומיים החשובים נוהגים לפי הכלל של אחד בפה ואחד בלב. קרן המטבע הבינלאומית, ארגון הסחר העולמי ודומיהם המגיבים בחומרה על הפרות משמעת של ישראל ומדינות מסוגה, מעלימים עין מסטיות רציניות של המדינות הגדולות, ולא פעם מאשרים להן לחרוג מהתוואי המוכתב בספר. הנורמה הכפולה הזו נפרשת על פני כל תחומי הכלכלה.
תחום ראשון הוא תחום היבוא. ביבוא, מתקיימת מלחמת סחר נצחית בין ארה"ב לאיחוד האירופי. לכאורה, הסחר בין שני הגושים אמור להיות חופשי לגמרי בכפוף למגבלות שאושרו על ידי ארגון הסחר העולמי. בפועל, האיחוד חוסם כניסת מוצרים חקלאיים מארה"ב למדינותיו בתואנת שווא של שמירה על בריאות הציבור. ויכוח עז ניטש על כניסת מוצרים מהונדסים גנטית לאירופה. האמריקנים מחזירים בדרכם, וניתן למצוא על כך סיפורים יומיומיים בעיתונות העולמית.
ההתכתשות בין שתי המעצמות המערביות היא כאין וכאפס לעומת המלחמה ששתיהן מנהלות נגד סין. אחד הסיפורים הידועים ביותר בהקשר זה הוא סיפור מכסות היבוא על מוצרי טקסטיל. מגזר הטקסטיל משמש מקור תעסוקה לאוכלוסיות חלשות בכל מקום. בגלל רגישותו לתחרות מצד מדינות בעלות שכר נמוך, התיר ארגון הסחר העולמי להטיל מכסות יבוא בטקסטיל. רוב חברי הארגון, ובכללם ארה"ב והאיחוד האירופי, ניצלו אפשרות זו. ישראל, משום מה, ויתרה עליה ברוחב לב. לקראת פקיעת המכסות, בראשית 2005, פנו ארה"ב והאיחוד האירופי לארגון הסחר העולמי וביקשו את אישורו להטלת מכסות "זמניות" וסלקטיביות נגד סין. סלקטיביות כזו סותרת את עיקרון המפתח של הארגון – אי-אפליה בין חברותיו. ובכל זאת, המכסה אושרה. דמיינו לעצמכם מה היה קורה אילו ישראל ביקשה מכסות מיוחדות כאלה. נכון, היא לא ביקשה. למעשה, מאז ראשית שנות ה-90, ישראל מנהלת מדיניות יבוא מתירנית שניתן למצוא כמוה רק במדינות מעטות.
תחום שני הוא תחום הייצוא, או המדיניות התעשייתית לעידוד הייצוא. על פי כללי ארגון הסחר העולמי אסורה על חברותיו תמיכה ייחודית של המדינה במפעלי ייצוא. זאת, בתואנה שתמיכה המופנית למגזר הסחר הבינלאומי בלבד מעוותת את יחסי הייצור ה"טבעיים" ופוגעת בהיערכות האופטימלית של מערך הייצור העולמי. ובכל זאת, אין מדינה בעולם שאינה תומכת במפעלי הייצוא שלה. התמיכה בדרך כלל מוסווית, ובמדינות לא-מעטות היא ניתנת בדרג של תת-מדינה (בתוך פדרציה), איזור עצמאי או עיר, ולכן בדרך כלל לא קל לשים עליה את האצבע.
דוגמא ידועה נחשפת מתוך המערכה הנצחית בין האיחוד האירופי לארה"ב על סבסוד ענקיות ייצור המטוסים שלהם: איירבוס נגד בואינג. אין-ספור סיפורים התפרסמו בעיתונות על הפרשה הזו. מדובר על מיליארדים רבים מדי שנה, וכמובן כל צד נוקב בסכום דמיוני אצל מתחרהו. האמת היא שספק רב אם אחד מהצדדים יודע מהו סכום התמיכה הכולל בביתו שלו – צירוף של הקלות מס, מימון מחקר ביטחוני, וסובסידיות לספקים, ובודאי שיש לו רק מושג קלוש על מה שמתרחש בחצר של שכנו. דוגמא טובה לסבסוד אלגנטי שהיקפו לא ברור אפשר לקבל גם ממסורת ותיקה אצלנו. מהו הסיוע האמריקני הביטחוני לישראל – כ-3 מיליארד דולר מדי שנה, המותנים בקניית ציוד בארה"ב שממנה מופרש שיעור כלשהו לרכש גומלין בישראל – אם לא סבסוד של התעשייה הביטחונית האמריקנית בסכום לא-ידוע. מנגד, ישראל ב-20 השנה האחרונות ממעיטה מאד בתמיכה ממשלתית למגזר הייצוא שלה.
תחום שלישי הוא תחום ההשקעות הזרות. העדפת המשקיעים הזרים כה מובנית בשיטה הישראלית, עד שכולנו התרגלנו לקבלה כמובנת מאליה. אני נפתחתי לגישה שונה בביקור מקצועי בשוודיה בסוף שנות ה-80. באחת השיחות עם מארחיי, התפארתי בהשקעות הזרות בישראל. לתמהוני, הגיבו הכלכלנים השוודים בקביעה שהם לא מעוניינים בהשקעות זרות.
שוודיה בוחרת להיות המשקיע הזר ולא המדינה האטרקטיבית למשקיעים זרים. זאת, בעזרת החברות הרב-לאומיות שלה (איקאה, אריקסון, סי אנד איי ועוד). המשקיע הזר הוא זה שקובע את התנאים בחברה שרכש. הוא זה שאוכף את תרבותו ואת ערכיו. שוודיה, מדינה מפותחת ובעלת ערכים סוציאל-דמוקרטיים מוצקים, לא מעוניינת בפלישת זרים לתחומה. נכון, ישראל אינה שוודיה, וכולנו מכירים את יתרונות שילוב הזרים ביזמות מקומיות. הזרים פותחים דלתות לתוצרת הישראלית. הם מביאים איתם הון, יידע טכנולוגי ומסורת עסקית. עם זאת, ישראל של 2009 אינה ישראל של שנות ה-50, שבהן שר התעשייה והמסחר, פנחס ספיר, חיזר אחר כל משקיע ומשקיע. היום אנחנו כבר יכולים ואולי חייבים לשאול מה אנו מרוויחים ומה אנו מפסידים מהשקעות זרות. האם יחסי העבודה בהיי-טק, בסגנון הקפיטליזם האמריקני הברוטאלי של שנות ה-20, מחממים את ליבנו? האם כל מכירת סטארט-אפ ישראלי לגורם זר – מכירת הידע המשותף שלנו בנזיד עדשים במקום לממשו בייצור אצלנו– היא עסקה כה נפלאה בשיקול לאומי כולל.
תחום רביעי הוא תחום שערי החליפין. בעולם של היום הולכים ונגוזים המטבעות של המדינות הלאומיות הקטנות. במקומם, קמים גושי מטבע – הדולר, האירו, היין והיואן. השקל, מסיבות שלא נפרט כאן, נשאר בינתיים המטבע הבלעדי של מעצמת ישראל, ושער החליפין שלו נקבע בשוק חופשי כמו רוב שעריהן של מטבעות המדינות המתועשות. ושוב, הרטוריקה הבינלאומית משבחת ומהללת את חופש סחר המטבע. אך בביקורו שהתקיים בנובמבר 2009 של ברק אובמה בסין, הוא הקדיש לא מעט זמן וכוחות לניסיון (כושל, כך אומרים) לתיאום שער החליפין שבין הדולר ליואן. היואן החלש מעודד את הייצוא מסין, ומרחיב את הגירעון במאזן הסחר האמריקני.
תיאום שערי מטבע נעשה כשגרה במועדון האקסלוסיבי של ה-G-7 – שבע המדינות המתועשות הגדולות. עד כדי כך, שמדינות העולם השלישי, בהנהגת סין, הודו ואינדונזיה, לחצו לפתיחת מועדון מורחב שבו הן יוכלו להתבטא – מועדון ה-G-20. מיותר לומר שישראל אינה מוזמנת לשום G, ולכן מדיניות המטבע שלה חסרה את יכולת התיאום הבינלאומי. חשוב עוד להוסיף, שהשליטה בשער החליפין בישראל חשובה יותר מאשר במרבית המדינות המתועשות בגלל פתיחותו הרבה של המשק הישראלי – אחד המשקים הפתוחים בעולם, ש-80% ומעלה מהתמ"ג שלו מופנים לייצוא וליבוא.
אפשר להרחיב כאן עוד ועוד, אך נראה שהמסר כבר ברור. מחד, ישראל אינה שותפה לניסוח כללי המשחק הבינלאומיים בכלכלה. מאידך, המשק הישראלי – בגלל היותו משק קטן ובגלל ההיסטוריה שלו – פתוח מאד לייצוא, ליבוא, לתנועות כספים בינלאומיות ולהשקעות זרות, כך שהוא מושפע במיוחד מהשלכות כללי המשחק האלה. למרות תנאי הפתיחה, ישראל "הלבישה" על עצמה את מודל היסוד המומלץ היום על ידי הארגונים הבינלאומיים והמדינות הגדולות ללא הבחנות עדינות ובלי תשומת לב לניואנסים.
וכאן אנו חוזרים לכותרת – "כלכלה ישראלית". ברור לגמרי, שכל מי שמנהל כלכלה מודרנית אינו יכול לכפור במודל היסוד של מקצוע הכלכלה. ברור לגמרי, שישראל צריכה למלא הסכמים בינלאומיים, ולכבד את המלצותיהם של הארגונים הבינלאומיים החשובים. עם זאת, ישראל בפרץ התלהבות לא-מוסבר שאחז בה בסוף שנות ה-80 ואינו מרפה עד היום, לא ניצלה את החופש הניתן לה על ידי הארגונים להתאים את המודל לתנאיה. עכשיו, בחלוף 20 שנה, הגיע שלב הצגת השאלות מחדש, הגיע הזמן לתת כבוד ל"מצב הישראלי".
מהו אותו מצב? הנה בכמה מילים: משק קטן, משק בסביבה פוליטית-ביטחונית קשה, משק קולט עלייה, משק בעל היסטוריה ייחודית, מוסדות ייחודיים, ערכים ייחודיים. איך בונים מודל שידבר בקולו של המשק הזה – מודל של כלכלה ישראלית? בתהליך מתמשך מנסחים ערכי יסוד מוסכמים של מדינת ישראל. לומדים מחדש את העובדות והפרטים הנוגעים לכלכלת ישראל. לומדים היטב את העובדות והפרטים הנוגעים למשקים זרים. וכל אותו זמן, מתעמתים חזיתית עם המודל המרכזי של הכלכלה. מתעמתים ביושר ובאומץ, וכותבים את המודל שלנו.
פן אחד חשוב מוחמץ על ידי מבקרי הגלובליזציה חמורי הסבר, והוא המשחקיות שבדיון. לא נחדש דבר אם נאמר שהגלובליזציה היא מגרשם של העשירים והחזקים. מי שיש לו כסף להזיז, והוא מספיק מחובר ומקושר, ואינו מדי אנין בבחירותיו הוא שיגרוף את כל הקופה. אנשים כאלה גם בונים את הטיעון שלהם בתחכום.
תחכום? או מה שנחשב כזה. עצם ההצגה של המודל הכלכלי במונחים מוחלטים. כאילו שיש רק מודל אחד, שמצליח להסביר את כל מה שקורה בכלכלה, ונותן תשובה חד- משמעית לכל דבר. בתפקיד הזה משמש מאז שנות ה-80 המודל הניאו-ליברלי, או, בגרסתו היישומית, הקונסנסוס הוושינגטוני ואמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי.
הקונסנסוס והאמנה מכילים בתוכם את המרכיבים הידועים: תקציב ממשלה מאוזן או בעל גירעון מזערי; חוב ממשלתי כמה שיותר קטן; מערכת ציבורית (ובעצם, תקציב) הכי צנועה שאפשר; בקרה, התערבות, תחיקה של הממשלה – שתורגש כמה שפחות. ומה שנגזר מזה הוא ה-כ-ל. נראה כמה דוגמאות.
ראשית, גירעון הממשלה. בגרסת הקונסנסוס והאמנה הוא אמור תמיד להיות מזערי. אבל זו אינה התפישה הבלעדית בכלכלה. במודל הקיינסיאני, למשל, גירעון הממשלה גמיש ומשמש ככלי מדיניות. מי צודק? מאז שנות ה-30 ועד לשנות ה-70, גירעון מורחב שימש לחילוץ כלכלות משפל. בשלושים השנה האחרונות האפנה השתנתה.
מה שמחזיר אותנו למשבר הכלכלי העולמי הנוכחי. ביום ד' שעבר, נגיד הבנק המרכזי האמריקאי הוריד את הרבית, בפעם השנייה זה ששה שבועות. גורו ההשקעות, ג'ים רוג'רס, הכריז בתגובה שבן ברננקי משוגע (TheMarker 4/11/07). ג'ים רוג'רס הוא מי שהקים עם ג'ורג' סורוס את קרן קוואנטום. יש הוכחה טובה יותר להבנתו ב"שווקים"? ורוג'רס אומר שברננקי, בהחלטותיו, מאיץ את האינפלציה. ניתן עוד להוסיף שברננקי מנפח כך את בועת הבורסה.
"השתגעותו" של ברננקי היא סוג של מפתח להבנה הכלכלית. ברננקי מוריד את הרבית כי תחומים מסוימים בכלכלת ארה"ב מידרדרים לשפל. לכאורה, הוא יכול להמליץ על הרחבת תקציב הממשלה, שנחשבת לתרופה חלופית במצבים כאלה. אבל, כאמור, היא לא התרופה שבאפנה.
התחלופה הזו בין הרחבת תקציב להורדת רבית היא משחק שדורש הסבר. שתיהן, לדעת כלכלנים רבים, עשויות לעורר את הכלכלה, אבל בעזרת מנגנונים שונים. הרחבה תקציבית תעודד בעיקר את הפעילות הריאלית. כי מה ירחיבו? תשתיות, חינוך, בריאות, תמיכה לייצור. הורדת רבית תזרים שיקוי קסמים לבורסה ולפיננסים. ולראיה, הרביות הנמוכות בעולם בימים אלה, יחד עם בועות הבורסה והרכישות הממונפות.
יותר מזה, מתנגדי התקציב הנדיב וגירעון הממשלה המורחב טוענים כי שניהם – בגלל ביקושה המוגבר של הממשלה לכסף – דוחפים להעלאת רבית. מכאן, מתברר אחד ממקורות ההתנגדות העיקריים ל"ממשלה גדולה" – עליית הרבית. פיננסיירים מבריקים לא משתגעים על רבית גבוהה.
ופה, הגענו למקום החביב בו העולם מתחלק לטובים שרוצים תקציב מורחב, ורעים שדורשים משמעת תקציבית. אך מה שיפה בגלובליזציה שהיא מסבכת את האבחנות. מה לעשות, תקציב ממשלה מורחב עלול ללבות אינפלציה. וכשזרימת ההון בין המדינות חופשית, אינפלציה עלולה לערער את היציבות יותר חזק ויותר מהר. היא עלולה ללבות פיחות. והיא עלולה גם להפיל את הבורסה.
ובעיקר, בעולם של גלובליזציה, בו הכל פתוח ומגיב מהר, משקים קטנים ופתוחים, כמו המשק הישראלי, עלולים ליפול למשבר בזריזות רבה. ולמי הם יפנו כשיזדקקו לאשראי? לרשעים מקרן המטבע, או ממשרד האוצר האמריקאי, או אפילו מהמגזר הפיננסי הפרטי העולמי.
ואז, מה זה חשוב אם הקונסנסוס הוושינגטוני הוא האמת שאין בלתה, או העמדת פנים אינטרסנטית. כל עוד שהמשק פתוח, אין ברירה אלא לשחק על פי כלליו. האם הגענו כאן לקיר בלתי עביר? לא, כי חופש הבחירה עדיין טמון בהחלטה על דמות הגלובליזציה. בסוף שנות ה-80, המשק הישראלי שם על עצמו חליפת גלובליזציה סטייל המנהלת הפמיניסטית מדור קודם – מין מרגרט תאצ'ר. זה אינו הכרחי. עכשיו, כשאירופה וארה"ב מתפכחות מהליברליזם הנוקשה, ומבינות שצריך להתאים את מדיניות היבוא ותנועות ההון לתמונה החדשה, עם סין והודו בחזית, אפשר לעצב קו מתאים יותר גם לגזרה הישראלית.
עידן השוק החופשי 