לא ייאמן, אבל עברו 74 שנה מהקמת המדינה, 55 שנה ממלחמת ששת הימים. ניצחנו, כבשנו, אבל נדמה שכולנו חיים בפתרון ארעי. אירועי הטרור בשבוע האחרון שוב המחישו את זה. יש גבול לסבלנות של הכבושים והמנוצחים. נכון, הם לא נחמדים. אבל כוח, רק כוח, לא יעזור.

זה באמת לא מאמר של שמאל או ימין. אם כבר, אולי הוא שמאל במובן של אי שביעות רצון מהמצב. ולא שלשמאל יש פתרון. ולא שהשמאל אינו צבוע. אבל אחרי שאמרנו את מה שמתבקש, בואו נעצור לרגע ונשאל מה אפשר לעשות עכשיו. אז, נכון, לא הסכם שלום, וכן להמשיך להתגונן, ובכל זאת, איך מתקדמים במעט לקראת פתרון.

לי ברור לגמרי שיש הפרדה בין ערבים אזרחי ישראל, לאלה שנכנסו תחת חסותנו ב-1967. נתחיל בתושבי ישראל. ראשית, בנייה. זה לא יתכן שלא נותנים לערביי ישראל אפשרות תכנון ובנייה סבירות במקומות המגורים שלהם. כן, הגענו לנקודה הזו, בה, אין ברירה אלא לשבת ולתכנן בכל אזור מחיה שלהם את הטווח הסביר לעשרות השנים הבאות. אני מסתכלת על מה שקורה "שני מטר" מהבית שלי. היה חיוני לבנות את קריית טלז סטון על אדמות אבו גוש? נכון, הערבים שם לא אלפי שנים, רק כמה מאות. אבו גוש היה תמיד יישוב ידידותי ליהודים, אפילו ללח"י. מה יוצא מזה שחסמו את מרחב המחיה שלהם?

להמשיך לקרוא ←