תגית: אדם סמית

נכשל במה שאינו אמור לעשות

לא יודעת איך וממתי החל הביטוי "כשל שוק" לככב בעסקי הספרים. אך אני נתקלתי בו פעמיים בתקופה האחרונה.

פעם ראשונה, שהתלכדה עם שבוע הספר לגמרי במקרה, הייתה בשיחה עם תלמידותיי  מקבוצת הבוגרים של ה"השומר הצעיר"  שהכינו עבודה מסכמת על שוק הספרים בישראל. באחת מפסקאות העבודה הן ציטטו את דבריה של השרה, לימור לבנת, בוועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת: "הדואופול {צומת וסטימצקי} יצר מצב של כשל שוק שלצערנו הממונים על ההגבלים העסקיים לא ידעו לטפל בו. במקום שהממונה מסרב להתערב ולראות את התמונה, אז לצערנו צריך להתערב באמצעות חקיקה…לצערי, כי זה בניגוד להשקפת עולמי. אני מאמינה בשוק חופשי…"

הגבתי מהבטן והערתי כי הביטוי "כשל שוק" מבטא עמדה ערכית כבר מעצם ניסוחו. הוא באופן מכוון מוביל לתפישה כי השוק בדרך כלל פועל באופן מושלם, והבעיה הקטנה צצה לה רק בשוק הספרים ואולי בעוד כמה מצבים דומים. התפתחה שיחה מעניינת, שחידדה לי את המושג "כשל שוק".

להמשיך לקרוא

ספר כלכלה מקסים באמת

ספרו של רוברט היילברונר הפילוסופים הארציים (הוצאת שלם, התשע"ב) הוא ספר כזה. כמעט דילגתי עליו עם הופעתו, אבל ביקורת של ידידי, גלעד סרי-לוי ברשימות, שכנעה אותי שהוא ראוי לרכישה ולקריאה.

להמשיך לקרוא

היד הנעלמה לעתים תכופות

"לעתים תכופות" הוא החידוש בהקשר הזה. את היד הנעלמה אין צורך להציג. זו היד המכוונת את הכלכלה לתועלת הכל, גם אם כל פרט בה חותר לתועלתו האישית. זו היד שיצאה לאוויר העולם ב-1776, עם פרסומו של "עושר העמים" מאת אדם סמית.

להמשיך לקרוא

שוק חופשי, תכנון כלכלי, דמוקרטיה

 
בעשרים השנה האחרונות התחולל מהפך בכלכלת ישראל. המשק הישראלי שהיה מתוכנן ומכוון על ידי הממשלה הועבר לידי השוק החופשי. מהו שוק חופשי? זהו שוק שאין בו התערבות חיצונית. שוק שעל פי ביטויו של אבי הכלכלה המודרנית, אדם סמית, מונחה על ידי "היד הנעלמה". וממבט אחר, זהו שוק ששולטים בו "כוחות טבע" כלכליים, כוחות שלדידם של חסידי השוק החופשי אין עוררין על תבונתם ועל צדקתם.

לשוק החופשי במציאות המודרנית כמה יסודות מוכרים. ראש וראשון בהם הוא ה"ממשלה הקטנה", ממשלה שמצמצמת את נוכחותה לטובת היזמה הפרטית. במונחי כספים, ממשלה קטנה חותרת למזעור הוצאתה יחסית לסך הפעילות הכלכלית, ובמקביל גובה כמה שפחות מסים. במונחי מנהל, ממשלה קטנה נוטה לדה-רגולציה: כמה שפחות תחיקה, הכוונה, בקרה ופיקוח על הכלכלה.

ההבחנה בין ממשלה קטנה לגדולה מתייחסת לשוק הפנימי, אך מושג השוק החופשי חובק גם את יחסי החוץ. וכך, היסוד החשוב הנוסף של השוק החופשי, המודגש בכל העולם המתועש בעשרים השנה האחרונות, הוא הגלובליזציה: ניהול כלכלה ללא גבולות לאומיים. דהינו, עידוד הסחר הבינלאומי וההשקעות על פני תבל. ובפועל, שחרור היבוא ממכסים וממגבלות אחרות, שחרור תנועות הכספים מתקנות מגבילות וממעקב ממשלתי.

מקובל להצביע על שנת מעבר אחת בין המודל הכלכלי הקודם בישראל למודל הנוכחי – שנת 1985. ביולי 1985 הכריזו על תוכנית ייצוב המשק. זאת, לאחר אינפלציה מתמשכת, שהגיעה לשיא של 445% לשנה בין דצמבר 1983 לדצמבר 1984. כל מה שקורה במשק הישראלי מתוכנית ייצוב המשק ואילך יכול להיתפס כתגובת פוסט-טראומה – שימוש בתרופת השוק החופשי לריפוי האינפלציה, עד למינון יתר.

להמחשת הגוון הפוסט-טראומטי במדיניות 20 השנה האחרונות, הנה התשליל שלה – גישת שלושים ואולי ארבעים שנות המדינה הראשונות. בניגוד לדימוי המוטעה של כלכלת ראשית ימי המדינה, כבר במחצית השנייה של שנות ה-50 דיברו בפה מלא  על כלכלה מעורבת – כלכלת שוק מהולה בהכוונה ממשלתית. מעצבו של המודל, שר התעשייה והמסחר ושר האוצר פנחס ספיר, כתב כך במסמך של משרד המסחר והתעשייה: "על יסוד מה שעשינו עד כה ועל יסוד כל מה שהשקענו במשק יכולנו לבטל את הקיצובים, לוותר על הפיקוחים בחלקם המכריע, להנהיג ליברליזציה ביבוא, להקל את הפיקוח על מטבע חוץ". (תצפית ההתפתחויות בתעשייה 1965-1960, משרד התעשייה והמסחר).

מה יש פה, במבוא של פנחס ספיר לחוברת ממשלתית? ליברליזציה ביבוא, דה-רגולציה ברכישת מטבע חוץ וברכישת מוצרי צריכה יומיומיים לאחר קיצוב וצנע, והתחלתה של גלובליזציה. אם כן, מה נשתנה מאז? מה קרה בשנת המפתח – שנת 1985? מהתקדמות הדרגתית עברו למירוץ מהיר; מגישוש זהיר סביב המטרה לסימון נקודה אחת ויחידה – פסגת השוק החופשי והגלובליזציה; מהערכות מצב תקופתיות ותיקונים שוטפים – לחתירה חד-כיוונית נחרצת.

המשק הישראלי היום הוא אחד המשקים החופשיים והגלובליים בעולם. גם מעצם מבנהו – שיעור יבוא ושיעור יצוא של כ-45% מהתמ"ג; וגם מהתחיקה שלו – יבוא חופשי לגמרי, ותנועות כספים פנימה והחוצה ללא מגבלה וכמעט ללא בקרה.

אך יותר מכל, השוני המהותי שחל בסוף שנות ה-80 הוא ביטול העצירה להערכות מצב ולתיקונים. עד 1977 ובמידה רבה עד 1985 נתן את הטון התכנון הכלכלי, שבמרכזו הצבת חזון רב-שנתי ובדיקתו מעת לעת. עצם הבדיקה הציבה סימני שאלה. לא שתמיד מצאו הסבר לסטייה מקו התכנון, אבל הטחינה האינסופית של עובדות ונתונים הקנתה לכלכלנים הכרות עם הכוחות הפועלים, ומידה של צניעות.

נטישת התכנון במועד שהוזכר לעיל אינה מקרית. המהפך הפוליטי של 1977 דחק לפינה את מפלגת העבודה והציב בקדמת הבמה את המפלגה הליברלית, שותפתה של חירות לליכוד. היא שנתנה את הטון במצע הכלכלי, והיא דגלה בכלכלה חפה מהתערבות ממשלתית – כלכלה שבה שולטים כוחות השוק.

הנה דוגמא לכמה מהיעדים שעליהם ויתרו עם עזיבת התכנון: יעד צמיחה רב-שנתי, יעדי תעסוקה  ואבטלה מחייבים, יעדים מבניים כגון משקלו של ענף האלקטרוניקה בתפוקה ובתעסוקה במשק. זהו, למעשה, ויתור על עיצוב דמותה של הכלכלה והחברה בישראל כפי שניתן לקלוט מהדוגמא הבאה. שיעור התעסוקה בהיי-טק מסך התעסוקה בישראל – מה הוא אומר? הוא אומר חוזים אישיים, הוא אומר שעות עבודה אינסופיות, הוא אומר סוג של ניתוק רגשי מהחברים לעבודה ומהמדינה, הוא אומר – כפי שאנחנו כבר יודעים עכשיו – אמריקה של ראשית המאה ה-20 זה פה.

כדאי לשים לב לעוד עובדה אחת: ביטול התכנון בישראל גרר אחריו ביטול של כל היעדים הכלכליים לבד מאחד: יעד האינפלציה הרב-שנתי – שיעור עליית מחירים של 3%-1% לשנה – דווקא נולד בה בעת עם ביטול שאר היעדים הכלכליים באוגוסט 2000. זאת, אולי מפני שאינפלציה חד-ספרתית נמוכה היא משתנה מפתח בהשתלבות (הפיננסית) הגלובלית.

ביטול התכנון התבטא בסגירתם או בניוונם של אגפי התכנון שהיו בכל משרדי הממשלה. הם הפכו לאגפי מחקר פסיביים. הרשות לתכנון כלכלי שהייתה הגוף המתאם ביניהם נסגרה בתחילת שנות ה-2000. מיותרותם של אגפי התכנון הוחרפה בעקבות הרפורמה התקציבית שהיוותה חלק מתוכנית ייצוב המשק. תוצר הלוואי של הרפורמה היה חיזוק מעמדו של אגף התקציבים באוצר. בעבר, הוא קבע רק את תקציבו הכולל של כל אחד ממשרדי הממשלה,  היום הוא שולט בסעיפיו הפרטניים של כל תקציב משרדי. בעל המאה, הוא כידוע בעל הדעה, ומומחי המשרדים הפכו כך באחת ללא-רל
וונטיים.

היום, כשהשפיות חוזרת עם המשבר, אולי כבר אפשר לדבר על תכנון כלכלי מבלי לעורר תגובות מתלהמות. עכשיו אולי כבר אנשים יהיו מוכנים  להשתחרר מדעותיהם הקדומות ולהקשיב לעובדות. עובדה מספר אחת היא שתכנון אינו מילה נרדפת לתוכנית חומש סובייטית. מגוון דגמי התכנון הוא אינסופי, והם ניתנים להתאמה לכל סוג של דמוקרטיה. יותר מזה, תכנון, במהותו, לא רק שאינו סותר דמוקרטיה אלא שהוא חיוני לקיומה.

מה לתכנון ולנשמת אפה של הדמוקרטיה? למשל, שקיפות, כן, אינפורמציה מלאה. קיום אינפורמציה מלאה  הוא תנאי הכרחי  לתחרות משוכללת – מודל התחרות האידיאלי המקושר עם דמוקרטיה. תכנון מחייב את הממשלה להציג בפומבי את יעדיה ואת האמצעים להגשמתם. בהיעדר תכנון, הזוכים במידע הממשלתי – ויידע הוא כסף הוא כוח – הם בדרך כלל העשירים והמקושרים.

תכנון הוא הידברות בין-משרדית וציבורית. הוא גם הכרזת עצמאותם ונפרדותם של משרדי הממשלה. תהליך תכנוני מעודד את הצגת תפישתו הייחודית של כל משרד, ואף מתיר לו לפנות לציבור הרחב מעל לראשו של האוצר ולהילחם על עמדותיו. גם זו דמוקרטיה.

מחיקת התכנון הכלכלי בעשרים השנה האחרונות, פירושה עמעום השקיפות, השתקת הדיון הציבורי. מה הפלא שבתוך העיוורון והאלם, הכלכלה איבדה את דרכה ואת בלמיה הערכיים.

גרסה קודמת של המאמר התפרסמה כשיעור 67 של המכללה החברתית-כלכלית בווי-נט, והועברה כהרצאה לפורום סטודנטים לכלכלה באוניברסיטה העברית.  
        
 
   

מורידים רבית – לא מורידים (אפילו את תביני)

 
בנק ישראל הוריד לאחרונה את הרבית המוניטרית ל-3%. זאת בעקבות הורדה כלל-עולמית. הרבית המוניטרית היא הרבית שמשלם בנק ישראל לבנקים המסחריים על הפקדותיהם אצלו, וגובה מהם על הלוואותיו. היא מאותתת לבנקים על הרבית הרצויה.

הרבית המוניטרית הנמוכה אמורה למשוך את הרביות המסחריות במשק כלפי מטה. אלא שהמציאות מורכבת יותר. הבנקים שנכוו בכמה מהשקעותיהם והלוואותיהם נזהרים עכשיו במתן אשראי. זהירות זו, על פי הדיווחים התקשורתיים, מתבטאת בעיקר בהקצאת האשראי לעסקים הקטנים ולמשקי הבית.

לחשדנות כלפי הקטנים יש היגיון משלה. קל יותר לבדוק את יציבותו הפיננסית של יזם בינוני אחד מאשר את יציבותם של 100 קטנים. ובנוסף, חילוצי הממשלות עד כה הפגינו הטיה לטובת העסקים הגדולים שקריסתם עלולה לערער משק שלם. סביר גם להאמין שהבנקים עדיין נוטים ללכת לקראת לווי הענק שלהם המסובכים בחובות, מתוך תקווה שהסיוע הנכון ברגע הנכון יעמיד אותם על רגליהם ויאפשר להם להחזיר לפחות מקצת החובות.

ובקצרה, הבנקים לא להוטים היום להלוות, ובוודאי לא בשער הרבית שבנק ישראל מסמן להם. מה גם שמקור הכספים העיקרי של הבנקים והפקדותיהם העיקריות אינם בבנק ישראל אלא בשוק החופשי. ובשוק החופשי עכשיו, בתוך המדינה ומחוצה לה, קשה לבנקים לגייס כספים בגלל המשבר – פקדונות הלקוחות פוחתים, הנפקת האג"ח הופכת להיות בעייתית, והיכולת ללוות ישירות קטנה.

יותר מזה, צרכיו הכספים של משרד האוצר מעלים את רף הרבית במשק. אגרות החוב השקליות של המדינה נושאות עכשיו תשואה של 7%-6% לשנה. האגרות הצמודות לטווח ארוך מבטיחות הצמדה למדד בתוספת רבית של 4% ומעלה. ההנחה בשוק ההון היא כי בהנפקותיו החדשות האוצר יציע אף יותר. זאת משום שהכנסותיו ממסים קטנות עם התכווצות הפעילות הכלכלית, והוצאותיו יגדלו בגלל הצורך בתמיכה למובטלים ובעידוד לעסקים שנפגעו.

העלאת הרבית על אג"ח המדינה מעלה את רבית הבנקים. גם החשש ממחסור במזומנים בעת בהלת משיכות דוחף אותם לפנות ללקוחותיהם ולשדלם להפקיד כספים בתנאים שלא נראו פה מזמן. בתוכניות חיסכון שונות ניתן היום לקבל רבית צמודה של כ-4% ורבית שקלית של כ-6% ויותר. אם זה מה שהבנק נותן למפקידיו, איך הוא יכול להלוות ב-3% ב-4% או ב-5%?

במבט-על, מתקבלת תמונה מעט מוזרה של מדיניות הממשלה ברבית. זרוע אחת של הממשלה – בנק ישראל – מנסה למשוך את הרבית כלפי מטה על ידי קביעת רבית מוניטארית של 3%. זרוע אחרת של הממשלה – משרד האוצר – הולכת עם מגמות השוק ונוטה להעלות את הרבית מעבר ל-7%-6%.

ובקצרה מי שיש לו כסף לשחק איתו – הבנקים, אנשים ועסקים בעלי אמצעים – יכולים ליהנות מרבית די גבוהה וערבות החזר ממשלתית, שאין בטוח ממנה בימים אלה. ומדוע, אם כן, שהם ילווו בתעריף נמוך מתעריף אג"ח המדינה.

על מצב מעין זה כבר כתב אדם סמית, אבי הכלכלה המודרנית בספרו מ-1776: "שום חוק אינו יכול להוריד את שער הרבית המקובל מתחת לשער השוק הנמוך ביותר הנוהג בזמן שהוא נחקק" (עושר העמים, מוסד ביאליק והאוניברסיטה הפתוחה, 1996 עמ' 340). והרבית המוניטרית של בנק ישראל אינה חוק. היא סתם רמז מנומס.

רבית השוק הגבוהה למדי כבר עכשיו, והסתגרות הבנקים כלפי הלווים שאינם מספיק חזקים בעיניהם, מגבירה את חיישנותם של עסקים רבים ומשקי בית. הם מעדיפים שלא להיכנס לעסקות לא-בטוחות, מה גם שאם ייאלצו למחזר את הלוואותיהם אולי יידחו על ידי הבנקים או יידרשו לשלם רבית גבוהה יותר.
ובקצרה, הכרזתו החגיגית של בנק ישראל על הורדת הרבית כל חודש – מה שנקרא בעיתונות "מדיניות מוניטארית מרחיבה לעת משבר" אמנם מאד מרשימה אך כמעט ולא אומרת דבר למי שניצב עכשיו בפני החלטה עסקית. ומן הסתם גם לא תורמת מאומה לצמיחת המשק.

 
 

העובדים נגד ההון ונגד טחנות הרוח

לחבריי בעבודה שחורה

מה יוצא ממלחמת קודש נגד ההון? מלחמת קודש נגד ההון היא כמו כל מלחמה 'נגד' (או 'בעד'). כי להיות נגד 'ההון' זה כמו להיות נגד 'החשמל', נגד 'הכבישים' נגד 'הרכבות' ונגד טחנות הרוח.

אין סיכוי שנמיר כאן את דתו של מי שמתנגד לתיעוש בכל מאודו, אך הרוב הגדול של הקוראים  בוודאי מכירים בתרומתו של המזגן לאיכות החיים באוגוסט. לרוב הזה מכוונים דבריו של אבי הכלכלה המודרנית, אדם סמית, שניסח לפני יותר מ-200 שנה את יסודות המשק המודרני: "במצבה הפרימיטיבי של החברה, שבו אין חלוקת עבודה, והחליפין אינם נעשים אלא לעתים נדירות, וכל אדם מספק בעצמו את כל צרכיו, אין צורך לצבור מראש מלאי הון כלשהו ולא לאגור אותו מראש כדי לנהל את עסקי החברה. כל אדם משתדל לספק בעבודתו שלו את צרכיו המתעוררים מפעם לפעם. כשהוא רעב הוא יוצא ליעד לצוד; כשמתבלה מעילו הוא מתעטף בעורה של החיה הגדולה הראשונה שהרג….

"ואולם משהונהגה חלוקת העבודה במלואה, תוצר עבודתו של אדם יכול לספק רק חלק זעום מצרכיו המתעוררים מפעם לפעם. את רוב רובם של הצרכים הללו הוא מספק בתוצר עבודתם של אחרים, שהוא קונה תמורת תוצר עבודתו שלו." (אדם סמית, עושר העמים, מוסד ביאליק והאוניברסיטה הפתוחה, תרגום: יריב עיטם ושמשון ענבל, עמ' 281).

עד כאן, עיקרון היסוד החשוב ביותר של הכלכלה המודרנית – חלוקת עבודה והתמחות. ומכאן, נדבך נוסף, הקושר בין חלוקת עבודה והתמחות ליעילות המושגת בעזרת ציוד הון, ולהעלאת רמת החיים: "כמות החומרים שמספר שווה של בני אדם יכולים לעבד עולה בשיעור גדול ככל שהעבודה נחלקת עוד ועוד; וככל שפעולותיו של כל עובד הולכות ונעשות פשוטות, כן מומצא מגוון של מכונות חדשות להקל ולקצר את הפעולות האלה." (שם, עמ' 281).

אין להסיק מכאן כי ההון הוא רק תחליף לעבודה. העלאת רמת החיים מרחיבה את הביקושים וכולם – העובדים, בעלי ההון ושאר תושבי המדינה – יוצאים נשכרים, כפי שמתואר במשפט הבא: "ולכן, לא זו בלבד שכמות העבודה גדלה בכל ארץ עם הגידול במלאי ההון המעסיק אותה, אלא שבזכות הגידול הזה, כמות שווה של עבודה מייצרת תוצר גדול הרבה יותר." (שם, עמ' 282).

הדברים מובאים פה במכוון בלשונו הציורית של אדם סמית, שכתיבתו – בניגוד לכתיבה התמציתית עמוסת הז'רגון המקצועי של ימינו אלה – מקרבת את הניתוח אל הקוראים. ואולי עוד המחשה אחת שתעזור לשכנע ש"ההון" הוא לא האויב. סמית מבהיר שכאשר הוא משתמש במונח הון, הוא מתכוון למחטיו של החייט, ולכלי עבודתו של הסנדלר. אילו כתב היום, היה מן הסתם מוסיף לרשימה את מעבד התמלילים או את הטלפון של מי שעובד מהבית.

סמית מזהה ארבעה סוגים של 'הון קבוע' – ההון ששותף לעבודה בתהליך הייצור: מכונות וכלי עבודה, בניינים נושאי רווח, קרקע, ואחרון חביב – ההון האנושי. אבי מקצוע הכלכלה אמנם לא משתמש בביטוי 'הון אנושי', אלא מתאר אותו: 'מן הכשרים הנקנים והמועילים של כל תושבי הארץ ובני החברה, קניית כשרים אלה על ידי קיום הקונה אותם בעת הכשרתו, לימודיו או חניכותו מצריכה תמיד הוצאה ריאלית שהיא הון קבוע ומגולם, כביכול, באדם עצמו….מיומנותו המשופרת של העובד כמוה כמכונות וכלי עבודה…" (שם, עמ' 206).

משמע, השכלתו והכשרתו המקצועית של כל אחד מאתנו הופכות אותו לבעל הון לכל דבר. האם עולה על דעתו של מישהו להלאים את ההון הזה? ומדוע תרומתו של ההון האנושי להעלאת רמת חייו של אדם נתפשת כלגיטימית, ותרומתו של הון כספי שנצבר בעבודה קשה, או תרומתו של ציוד שנקנה בהון הזה, לתעשייה, לחקלאות או לתיירות, אינה לגיטימית? איפה עובר הגבול? ומתי מאבדת צבירת ההון את תו הכשרות שלה?

סביר להאמין שכל אחד מאיתנו ישרטט את קו הגבול במקום אחר. יש שיצביעו על ריכוזיות ההון – צבירת הון רב בידי מעטים. אחרים, יתמקדו בשימוש לא-נאות בכוח שההון מקנה. עוד משיבים ידברו על קהות החושים של ההון הפיננסי-הגלובלי שנע ממקום למקום ובמקרים רבים זורע הרס בדרכו.

הכל נכון, ולמה זה חשוב? כי הגלובליזציה – עם ההון הגדול, הדורסני וחסר הסנטימנטים שלה – מעוררת אצל כמה מהאנשים התנגדות נעדרת הבחנה להון. התנגדות זו פוסלת כל שיתוף פעולה בין העובדים לבעלי ההון. זאת, למרות שרבים מבעלי ההון הלא-גדול-מאד נרמסים היום תחת הכוחות הגלובליים לא פחות מעובדים פשוטים בקו הייצור.

זה אומר, שבתקופה כזו ההידברות וההקשבה ההדדית בין ההסתדרות להתאחדות התעשיינים הופכת להיות חשובה מאי-פעם, גם אם ההסתדרות אינה נציגתם הנקייה מכל רבב של העובדים החלשים ביותר, וגם אם התאחדות התעשיינים משמשת לפעמים לפה לבעלי מפעלים מנצלי עובדים, מזהמי סביבה וציניים. ובכל זאת, ההידברות בין שני הגופים הכי משפיעים על יחסי העבודה בישראל תוחמת אינטרס משותף. אינטרס, כשלעצמו, אינו דבר רע, וקיום מפעלים בישראל ומניעת פיטורי עובדים היא אינטרס שמדיר שינה מעיניהם גם של מעסיקים רבים.

זה אומר גם ששיתופי פעולה אחרים, כגון מימון הפעלת עיתון או אתר אינטרנט, בין בעלי ערכים (בעלי הון ערכי) לבעלי הון כספי הם לגיטימיים ובלבד שיימצא האינטרס המחבר. מיותר לומר, שערכים אינם דבר משוריין, והם משתנים ככל שעוד רובד של מציאות מתגלה. מה שמשוריין הוא החיפוש אחר ערכים: יש שמחפשים ויש שלא מחפשים. ומי שרוצה להגן על חירות החיפוש, שהיא לב  הדמוקרטיה, צריך להיות
ער להגדרתו החוקית של כלי התקשורת שבו הוא כותב, לפיזור נכון של בעליו, של המפרסמים בו ושל התורמים להחזקתו. ייתכן מאד שבין אותם מממני העיתון יימצאו כאלה שערכיהם אינם חופפים את ערכי הכותבים בו. ומה, ערכי הכותבים בו עשויים כולם מקשה אחת? מי רוצה לקרוא עיתון כזה.

הוא כוחני, רן ארז. אדם סמית מסביר למה


מי אתה רן ארז? "האיש ששולט בכוחניות אבסולוטית ובסגנון בוטה…בארגון המורים העל-יסודיים". התיאור האבסולוטי שלעיל ניתן ב-7 ימים, ידיעות אחרונות מיום 19.10.2007, בכתבה "חינוך רע".
חשוב להדגיש, אומרים שם בהמשך, "כי אין בכתבה זו משום הבעת עמדה נגד מאבקם של המורים". משמע, לגמרי במקרה, מנהיג השובתים מופיע בה כמי שאי-אפשר-לדבר-אתו. בעוד שמנהלי המשא ומתן מטעם הממשלה או המגזר הפרטי הם, כמובן, תמיד מעסיקים נאורים.
יחסי עובד-מעביד לא נולדו ב-2007. הם מיקדו את תשומת לבו של מקצוע הכלכלה עוד מראשית ימיו. ומעניין לקרוא ניתוח שלהם, שנראה במבט ראשון כמאמר בעבודה שחורה או בלחץ חברתי  באחד מספרי הכלכלה הכי ידועים ומצוטטים, אם כי לא הכי נקראים.
מעסיקים-עובדים – לא יריבים שווי כוח
 

"המעסיקים יכולים להחזיק זמן רב יותר בסכסוכים שכאלה. בעל הקרקע, האיכר, התעשיין והסוחר מסוגלים לחיות שנה אחת או שנתיים על ההון שכבר צברו, גם אם לא יעסיקו פועל אחד. פועלים רבים אינם יכולים להתקיים שבוע ימים בלא תעסוקה, מעטים מהם יכולים להתקיים כך חודש ימים, וכמעט שום פועל אינו יכול להתקיים כך שנה".
מעסיקים שקטים. לא מפעילים כוח?
 

"יש אומרים שרק לעתים רחוקות אנו שומעים על התאגדויות של מעסיקים, ואילו על התאגדויות של פועלים אנו שומעים לעתים קרובות. אך כל מי שמדמה בנפשו על סמך דברים אלה, שהמעסיקים מתאגדים רק לעתים רחוקות הריהו בור בהוויות העולם כשם שהוא בור בעניין הזה. בכל מקום ובכל זמן שוררת בין המעסיקים כמין התאגדות אילמת, אך מתמידה וקבועה, שלא להעלות את שכר העבודה למעלה משערו המקובל … אדרבה, אנו שומעים על התאגדות זו לעתים רחוקות בלבד מפני שהיא מצב העניינים הרגיל, ואפשר לומר הטבעי."
עובדים צועקים? אין להם כוח
"יש שהפועלים מתאגדים גם מרצונם החופשי, בלי שום התגרות מסוג זה, כדי להעלות את מחיר עבודתם … אך בין שהתאגדויותיהם נושאות אופי התקפי ובין שהן נעשות לשם התגוננות, מרבים תמיד לשמוע עליהן. כדי להשיג הכרעה מהירה הם מקימים רעש גדול, ולעתים הם נזקקים למעשי אלימות ונבלה מזעזעים ביותר. אנשים נואשים הם, וכדרכם של נואשים הם פועלים מתוך איוולת והפרזה, שכן אם לא יפחידו את מעסיקיהם ויאלצום להיענות מיד לדרישותיהם, סופם למות ברעב".

כן, ניחשתם. הקטעים האלה לקוחים מספרו של אדם סמית עושר העמים (מוסד ביאליק והאוניברסיטה הפתוחה, 1996. תרגום: יריב עיטם ושמשון ענבל. מבוא: חיים ברקאי). הספר, שיצא לאור ב-1776, הוא טקסט היסוד של הכלכלה המודרנית. חסידי כלכלת השוק נשבעים בו. הלוואי שגם היו מביאים לידיעת הציבור את כל פרקיו. כי מכל מורכבותו ועמקותו של אדם סמית, שאינו תופש את הכלכלה כמסר אחד רדוד של 20 מילה, מה שמוכר לציבור הוא המנטרה שהוצאה מהקשרה, ומשמשת להצדקת התחמקותה של הממשלה מכל תכנון או התערבות כלכלית:
"למרות (….) שכל אחד מהפרטים (הנמנים עם החברה) עושה כל מה שביכולתו כדי להגדיל את תועלתו הפרטית, ואת זאת בלבד, יד סמויה מוליכה את פעילותו לקראת מטרה, שלא התכוון כלל להגיע אליה (…). על ידי מאמץ לקדם את תועלתו הוא מקדם את האינטרס של החברה כולה". (שם, עמ' 23).
יש לשער שכמה ממזמרי הפזמון על היד הסמויה (או היד הנעלמה כשמה הידוע יותר) דלגו על פרק ח' שחלקיו מצוטטים לעיל. ולכן הם גם לא מזכירים את הפסקה הבאה: "ואולם אף-על-פי שברוב סכסוכי העבודה ידם של המעסיקים על העליונה, יש בכל זאת שער מסוים אשר אי-אפשר כמדומה להוריד את השכר הרגיל למטה ממנו לפרק זמן ניכר, ואפילו בעבודות הפחותות ביותר".

עבודה פחותה? אי אפשר להוריד שכר יותר מזה? כאילו שאדם סמית כאן, כותב בבלוג שלו על שביתת המורים.