בשבועות האחרונים אני מקדישה את שעות האסקפיזם היומי שלי לקריאת הספר "צפרדעים". ניסיון חיי לימד אותי שאם כבר לבוסס בצרות, אז עדיף צרות של אחרים. ו"צפרדעים", ספרו של מו יאן הסיני,עשיר מספיק בצרות, וגם מספיק רחוק מכאן. מה גם שמו יאן הוא חתן פרס נובל לספרות, כך שהקריאה אפופה בהילה של "ספרות טובה".
אחד מהספרים הבודדים המרתקים באמת, שנכתבו על כלכלת ישראל, הוא ספרו של מיכאל ברונו על תוכנית ייצוב המשק של 1985. ברונו, שהיה פרופסור לכלכלה באוניברסיטת ירושלים, ונגיד בנק ישראל בשנים 1991-1986, נחשב לאדריכלה הראשי של התוכנית. הסתכלותו האישית מופיעה בספר Crisis, Stabilization, And Economic Reform, Oxford University Press, 1993.
נזכרתי בספר, לאחר שראיתי את כותרות הענק בעיתונים על חזרתה של האינפלציה. על פי נתוני נובמבר, יש סיכוי רב שהאינפלציה ב-2007 תחצה את קו ה-3%. מאז 2003, זה הקו העליון של יעד האינפלציה בישראל. ומעל הכל, מרחף החשש להמשך עליית המחירים, והאצתה. בעולם, מסתמנת התייקרות עקבית במחירי חומרי הגלם. יש האומרים שהיא תימשך עוד זמן רב, בגלל כניסתן של סין והודו למעגל הצריכה והייצור התעשייתי.
זה, אם כן, המקרה הקלאסי של זעזוע חיצוני מעורר אינפלציה. המשך הסיפור תלוי בתגובת מעצבי המדיניות, ולא רק בישראל. בשנות ה-70 וה-80 זה לא נגמר טוב. העלאת מחירי הדלק, במיוחד בשנים 1973 ו-1979, הקפיצה את המחירים העולמיים. בישראל, נוספה אליה חריגה תקציבית עקב מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון. התוצאה, אינפלציה שהלכה וטיפסה ממדרגה למדרגה – 10% ב-1970, 111% ב-1979, ושיא של 445% ב-1984. אז, כבר כולם השתכנעו שצריך לפעול.
דרך הפעולה מתומצתת בכותרת ספרו של ברונו: "משבר, ייצוב ורפורמה כלכלית". ומתחתיה, באותיות קטנות: "ריפוי בעזרת קונסנסוס". ברונו מתאר חודשים של התלבטויות וניסיונות כושלים. לא מפני שהתרופה לדיכוי מיידי של אינפלציה הייתה בלתי ידועה, אלא משום שלא הייתה רצויה בגלל תופעות הלוואי שלה.
אותה תרופה היא טיפול הלם על ידי כיווץ תקציב והקפצת ריבית. הפעלתה, פעמים רבות, מצליחה להחניק את עליית המחירים בבת-אחת. לכאורה, נס מדיציני, אך, בפועל, הפרעה מערכתית קשה, שעלולה להיות מלווה בשיעורי אבטלה גבוהים, גם אם לתקופות קצרות (Bruno pp. 4-6 (
ולכן, בתוכנית הייצוב של 1985, הוחלט על הסתייעות ברפואה משלימה. לצד הכיווץ התקציבי והזנקת הרבית, הופעל מרכיב של הסכמה בין הממשלה להסתדרות ולמעסיקים. שלוש צלעות המשולש, נדברו ביחד להקפיא מחירים, שכר ושער חליפין, לאחר שאלה הובאו עד כמה שאפשר לאיזון בנקודת ההתחלה. מאותה נקודה ואילך, העלאות המחירים והשכר נדרשו לאישור הממשלה. שער החליפין ממילא נוהל על ידה. מרכיב הטרודוקסי (לא-אורתודוקסי) זה של התוכנית, שהובא כדי להמעיט ככל שאפשר בטיפול ההלם, הוא החידוש העיקרי בה, שאומץ לאחר מכן במדינות אחרות. הוא גם מקור גאוותו של אדריכלה.
מעניין לראות, כי ברונו בתיאור שיטת ההלם שעדיין ננקטת באירועי אינפלציה רבים, משתמש במילה רפורמה בנוסח הבא: "כל האינפלציות הגיעו לשיא של 100% לחודש ויותר…. לפני שהריפוי בהלם משך את האינפלציה למטה בבת-אחת, באמצעות צעדים שבתוכם רפורמה תקציבית ומוניטרית" (Bruno p. 4).
המילה רפורמה מופיעה גם בכותרת ספרו, והיא בעלת משמעות רחבה יותר מאשר הצירוף השגרתי של ריסון תקציבי ומוניטרי. למעשה, תוכנית ייצוב המשק היא קו פרשת המים של כלכלת ישראל. בעקבותיה, היא שונתה מן היסוד. כל מה שיש היום בכלכלה: ממשלה קטנה, הסרת הבקרות והפיקוחים, פתיחת המשק ליבוא, שחרור תנועות הכספים וההון, ההפרטה – כל זה הוא תוצאת תוכנית הייצוב.
תוכנית ייצוב המשק לא הסתיימה ב-1985. מעצביה השתמשו בלקחי האינפלציה, ובהצלחת צעדי החירום שננקטו, כדי להחדיר מהפיכה כלכלית לישראל. כמה מהמלצותיהם היו בלתי נמנעות. אחרות, שנויות במחלוקת עד היום, הובלעו באווירה הציבורית הפתוחה לשינוי עקב טראומת האינפלציה וריפויה. תוכנית ייצוב המשק היא, אם כן, האמא של הרפורמציה בישראל. אחריה, הפעלת רפורמה ועוד רפורמה נראית כדבר המובן מאליו.
דווקא בגלל זה, כדאי לשים לב למשפט נוסף בכותרת ספרו של ברונו, שאמנם מודפס למטה באותיות קטנות: "ריפוי בעזרת קונסנסוס". ההסכמה, המבוססת על יכולת ההידברות בין הממשלה להסתדרות ולמעסיקים, היא אחת מאשיות התוכנית. ברונו בחר לשים אותה בכריכה.
ובכלל, בהערת אגב, העניין הרב שספרו של ברונו מעורר אינו בהכרח נובע מהזדהות עם כל מה שכתוב בו. אלא, במידה רבה, מזיהוי המתח הפנימי של הכותב בין ההלם להסכמה, ובין גאוותו על סיפור ההצלחה הכביר של תוכנית הייצוב, להתכחשותו להאטה בצמיחה וההרס של מגזרי ייצור שלמים שבעקבותיה.
נזכרתי, בכל אלה, עם פרסום הסימנים להתאספות אינפלציה מחדש. זה לא שכל תרחישי האינפלציה דומים זה לזה. אבל משהו בצירוף הנתונים: התייקרות חומרי הגלם, פרפורי הבורסות, הפסדי העתק בכמה מבנקי ההשקעות הגדולים והנחשבים – מעורר אי-נוחות.
ומה יהיה אם האינפלציה תתחיל לטפס שוב? האם בישראל, 2008, אפשר יהיה לגבש הסכמה משולשת כמו אז? זו בוודאי שאלה שצריכה להתחיל להישאל. מי יהיה עכשיו מוכן לשבת לדבר – התאחדות התעשיינים המפוצלת והחלשה? ההסתדרות שכוחה תש? לאחר ששיטת הרפורמה הובאה עד הקצה, אפילו המורים, אפילו חברי הסגל האקדמי, מאבדים את היכולת לתקשר. והם הרי מה תפקידם, אם לא ללמד את כולם איך מדברים.
במאמץ לבדל בין תכנון כלכלי לרפורמה, שכחתי להגדיר מה זה בכלל תכנון. ובכן, תכנון הוא הצבת יעדים, ועיבודם לצעדים ישימים. את היעדים יכול להציב הדרג הפוליטי או הדרג המקצועי, ותרגומם לצעדים נעשה על ידי הדרג המקצועי. אבל תכנון, במהותו, הוא רב-שיח. כי מה אם הדרג הפוליטי לא מרוצה מהיעדים שהדרג המקצועי מציב? או שהוא חושב שהאמצעים הנגזרים מהם קשים מדי? ומה אם הדרג המקצועי סבור שיעדיהם של הפוליטיקאים לא ניתנים להגשמה? על הכל מדברים, וגם הדרג המקצועי בדרך כלל לא שר בקול אחד.
על כן, כשאומרים תכנון – כאילו דבר אחד – מתכוונים לעשרות דברים שונים. מה שתיארתי כאן הוא תכנון בדמוקרטיה מערבית. וכבר על ידי התיאור, אני מקווה שהצלחתי לחסל סטיגמה נפוצה. תכנון – זה לא רק הדגם הסובייטי התקוע במוחם של כמה אנשים. נכון, היה פעם תכנון כזה שהורה למפעלים כמה זוגות נעליים לייצר מכל סוג. זה לא התכנון שעליו אני ממליצה.
מה כן עושה תכנון מערבי? מה עשו כאן, במשרדי הממשלה, מראשית שנות ה-50 ועד לראשית שנות ה-90? מה אני עשיתי במשרד התעשייה והמסחר בשנות ה-70 וה-80? הנה תיאור חלקי שיבהיר את המושג.
תכנון נפתח בהצגת יעד כמותי, כמו, למשל, יעד כמותי לצמיחה. נגיד, 5% לשנה בין 2007 ל-2012. 5%? למה דווקא 5%? אפשר 4.9%, 4.8%, 4.7% ועוד. כל מתכנן טוב לומד שעשירית האחוז לשנה זה המון. כי תכנון עושים לכמה שנים, ובתחשיב ריבית דריבית כל הבדל קטן מצטבר להרבה. עכשיו, שואלים איך ה-5% האלה יושגו. הגדלת הצריכה הפרטית? הגדלת ההשקעות? הגדלת הייצוא? ואם ייצוא, איזה ענפים? חייבים להגדיר את היתרון היחסי של ישראל. איפה המשק הזה מתמודד הכי טוב.
הגדלת ייצוא שנשענת על ענף האלקטרוניקה, למשל, דורשת הוספת אלפי מהנדסים בשנים הבאות. כשעבדנו על התוכניות במשרד התעשייה והמסחר, קיימנו קשר רצוף עם הטכניון, עם מכללת שנקר, ועם מוסדות השכלה גבוהה אחרים. נציגיהם בילו אצלנו שעות רבות. מבחינתם, היכולת להציג מערך נתונים מסודר על צרכי המשק בעתיד תאמה לסיסמא יידע הוא כוח. הם יכלו לבוא לממשלה ולומר: רוצים ייצוא אלקטרוניקה או אפנה בעוד עשר שנים? הבו לנו מימון להגדלת החוג להנדסת תעשייה וייצור.
חמש עשרה שנה שנות ישיבתי במשרד סיפקו הזדמנויות לא מעטות להפגשת הנתונים שהנפקנו עם המציאות. נכון, היו לפעמים מקרים לא נעימים. אבל חשוב להדגיש, ואולי זה סוג של אליבי מתוחכם, כי תכנון אף פעם אינו מתיימר לחזות את מה שיקרה. הוא רק עוזר לממשלה לברור את האמצעים שיקרבו אותה ליעד מוגדר. זה ההבדל בין תכנון לחיזוי. חיזוי הוא סוג של נבואה. תכנון הוא רק תרגיל אינטלקטואלי לבדיקת סבירות של תרחישים, ולאיתור האמצעים להגשמתם.
דעיכתו של התכנון התרחשה בד בבד עם עליית השוק החופשי. תחילתה בישראל, בסוף שנות ה-80, כחלק ממגמה כלל-עולמית של ליברליזציה, דה-רגולציה, פרייבטיזציה וכל שאר הדקלום החביב. לגיטימי לשאול, למי אכפת שהרשות לתכנון כלכלי נסגרה, ומחלקות התכנון בשאר משרדי הממשלה הפכו לשרידים של מה שהן היו פעם. הנה תשובה חלקית – כמה דוגמאות לחלל שהתכנון הותיר אחריו.
מי שיחפש היום נתונים מעודכנים על מספר המהנדסים בענף הכימיה בתעשייה, יתקשה למצוא. הסקר המקיף האחרון על הרכבו המקצועי של כוח אדם בתעשייה נערך על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 1997. מאז, חלף עשור, ענף האלקטרוניקה זינק לשיא פריחתו, ועבר לשלב של התקדמות יותר אטית. מראשית שנות ה-2000, כוכב הייצוא החדש בישראל הוא ענף התרופות. קשה למצוא עדות להתעניינות ממשלתית רצינית במהפך שחל. לפחות, אין לה ביטוי בנתונים המתפרסמים. במקום זה, כך ניתן להתרשם, מקדישים את הכוחות לייעול מוסדות ההשכלה הגבוהה.
אין זכר להתעניינות גם במצב החינוך התיכוני-מקצועי, והקורסים להכשרה מקצועית שנוהלו בזמנו על ידי משרד העבודה. מדהים לראות, איך שני גופי הכשרה רציניים חוסלו בעזרת קלישאות – לא כדאי, לא יעיל, לא תפקיד הממשלה, למה לשלוח אנשים לחינוך מקצועי נחות. תשאלו את חברתי, מעצבת אופנה, איך ואיפה, בשוק החופשי, מוצאים תופרות שיודעות מה הן עושות. תודה, אמא רוסיה, שמה נתנו הכשרה מקצועית ראויה.
בתעשייה, בכלל, מתלוננים על מחסור בטכנאים ופועלים מקצועיים. וכנגד הקלישאות, כדאי להזכיר מה שהתכנון תמיד ידע: התעשייה היא מקום עבודה טוב. ענף בו חוקי העבודה מקוימים, לועדים יש עדיין מילה, ונציגות העל – התאחדות התעשיינים – מכבדת את ההסתדרות. והנמלטים מהחינוך המקצועי הדכאני? לא מעטים מהם ודאי נהנים מהחופש הנפלא שחברות כוח האדם מספקות לעובדיהן.
הרביתי בכוונה בפרטי-פרטים, כדי להמחיש עד כמה התכנון הכאילו אפור רגיש לצבע, ומתעכב על כל גוון. דמיינו לעצמכם, עכשיו, את תמונת השוק החופשי בישראל בעשרים השנה האחרונות: שחור-לבן – רק תתנו לשוק לפעול; תיקון אקספרס – מוחקים ברגע כל מה שהיה, והופ, אנחנו באוטופיה.
מי ששורד מספיק שנים במקצוע הקשה, שקוראים לו כלכלה, רואה איך גלגל הדעות מסתובב. כשהגעתי למשרד התעשייה והמסחר בראשית 1977, היה התכנון הכלכלי כבר מעבר לשיא פריחתו. זאת, לאחר 30 שנה של משילה בכיפה, מאז סיום מלחמת העולם השנייה.
כן, באירופה המוכה לאחר המלחמה, לא חיכו ליד הנעלמה שתקים מחדש את הערים החרבות, ותיצור משרות למיליוני המובטלים. ולו רק, משום שרבות מהמשפחות שהניעו קודם לכן את הכלכלה איבדו את הונן, והכסף הגדול מתוכנית מרשל האמריקאית הועבר לידי הממשלות. אבל, עוד לפני זה, במערב אירופה באותה תקופה, שרתה רוחה של התפישה הקיינסיאנית, בעקבות פרסום "התיאוריה הכללית של התעסוקה, הרבית והכסף", ב-1936. אחת מנגזרות התיאוריה הזו, שדגלה בהתערבות ממשלתית בעת שפל, הייתה התכנון הכלכלי. כי אם מוטל על הממשלה להזרים כספים בשעת משבר, עדיף שתגדיר מראש בשביל מה, ובאלה ערוצים.
תגובתי לתכנון, כשנתקלתי בו לראשונה, הייתה די מסויגת. במשרד התעשייה והמסחר, באותה תקופה, הכינו תוכנית פרטנית לכל עיר פיתוח. כך, יכולתם למצוא בתוכנית ל-1990 את מספר המועסקים (50 בדיוק) בענף העץ בירוחם, ובענף ההלבשה (535, לא פחות) באופקים – נתונים אמיתיים מחוברת "יעדים לפיתוח התעשייה 1978-1990" (המרכז לתכנון תעשייתי, משרד התעשייה והמסחר, 1981). אני, שהגעתי לשם מלימודי התואר השני, שנטו חזק לכלכלה חופשית, לא ממש התלהבתי להיות מעורבת בתחשיבים האלה.
חלפו 30 שנה, וגם היום לא הייתי מכינה תוכנית ענפית מפורטת לירוחם. ובכל זאת, אני מבינה את הערך שהיה להכנתה. היא אילצה אותנו, כלכלני המשרד, לנסוע לירוחם, להקשיב לפקידי המועצה שם, להיכנס לאולמות העבודה, חדרי האוכל והשירותים במפעלים. אחרי ביקור כזה, לא יכולנו למחוק את הדיסקט. משהו מירוחם חלחל להחלטות המקרו-כלכליות.
המהפך הפוליטי של 1977 הביא לחיסולו ההדרגתי של התכנון במשרדי הממשלה. התכנון נתפש כאנטי-תזה לשוק החופשי, שנחרט על דגלן של כל הממשלות מאז. ובמיוחד, התכנית לייצוב המשק של 1985, החדירה למדיניות הכלכלית תחושה של דחיפות: חייבים לבנות מחדש את המשק, כך שלא יידרדר לאינפלציה חוזרת. הרצון הזה, לתקן דברים מהר, הוא שהציב בקדמת הבמה את הרפורמציה. רפורמה בשוק ההון, רפורמה בקופות הגמל, רפורמה בקרנות הפנסיה, רפורמה בחינוך, רפורמה בבריאות, רפורמה עם כל דבר.
אבל הגולם, שהובא לעולם כדי לטלטל כמה מאובנים, קם בשנים האחרונות על יוצרו. שביתת המורים. התנגדות הסגל האקדמי, התקוממות הסטודנטים – כל אלה הם סימפטומים להתערערות השלטון המרכזי. וכדי להבין איך הרפורמות גורמות להקצנה הזו, הנה תיאור השיטה הנגדית – שיטת התכנון. שיטה, שביטאה כבוד מצד הרשויות לנתיניהן, ובתמורה, כמובן מאליו, החזירה כבוד מהנתינים לרשויות.
מתחילים (או לא) בהגדרת יעד
תכנון כלכלי נפתח בהגדרת יעד ברורה. כמו, למשל, השגת תעסוקה מלאה בירוחם ב-1990, או צמצום שיעור האבטלה בכלל המדינה ל-5% ב-2020. הגדרת היעד קוראת לדיון ציבורי: זה היעד, אלה האמצעים, אלה המחירים שישולמו. גם אם הלבוש הכמותי אף פעם אינו הכי מדויק, עדיין מתבררים היחסים בין המשתנים. ובעיקר, ניתן לחלוק על היעד מלכתחילה, ולערער על מחיר השגתו.
רפורמה, לעומת זאת, נפתחת ונסגרת בצעדים. אין לה יעד מוגדר, אבל כאילו מובן מאליו שהיא באה לעשות טוב. מישהו יכול לומר, מהי מטרת רפורמת קרנות הפנסיה? הסרת עול מימון הפנסיה מעל הממשלה? חיסכון תקציבי? ומה אם כמה קרנות יתמוטטו מחמת ניהול רע? הממשלה ערבה להן? עד כמה? מה הקשר בין יציאת קרנות הפנסיה לבורסה והנפקתו ההמונית של אג"ח הזבל? מישהו כימת את העלות לעם ישראל אם וכאשר אג"ח הזבל יתרסק?
ממשיכים (או לא) ביישום זהיר והדרגתי של הפרטים
התכנון הכלכלי, במהותו, הוא שיטת הידברות. כשעבדנו על תכנית לפיתוח התעשייה במשרד התמ"ס, נפגשנו עם כל מחלקות התכנון (שנגוזו מאז) במשרדי הממשלה. קיימנו קשר הדוק עם התאחדות התעשיינים עם איגוד לשכות המסחר ועם ההסתדרות. דיברנו עם תעשיינים בכירים, ביקרנו במפעלים, הקשבנו לנציגי העובדים וגם לאנשים שפגשנו בקו הייצור. בדקנו את המספרים מדי תקופה, ושינינו בהתאם להתפתחויות. התבשיל הסופי הדיף ריח של הסכמה.
צריך עוד לומר שרפורמות לא עושים ככה? אני, לפחות, מרוב הרפורמות, זוכרת משפט מפתח אחד: "מסקנות הועדה הן מקשה אחת". מקשה? איך אוכלים מקשה? המורים, הסטודנטים, הסגל הבכיר באוניברסיטאות – כולם מסבים את הראש, לא לבלוע ולא להקיא.
עד, שהגלגל שוב מסתובב
שיטת הרפורמות בישראל פורחת מאז המעבר לשוק חופשי וגלובליזציה. היא חלק ממערך עולמי נרחב. החדרתה לישראל, בסוף שנות ה-80, נעשתה בחסות ההלם שלאחר האינפלציה הגדולה ותוכנית הייצוב. כלכלנים בכירים, שהבינו את העצמה שהיא מוסרת לידיהם, תמכו בה. פוליטיקאים כוחניים, ואנשי עסקים מתוחכמים הבינו ישר את יתרונה על התכנון: פחות פומביות, פחות מעצורים לכוונותיהם הבלתי סבירות של כמה מהשרים להיטיב עם מקורבים. כך שגשגה לה שיטת הרפורמות עד הלום. כעת היא מתקרבת לקצה. בפתח, ונקווה שלא לאחר משבר, התכנון כבר עומד ומחכה.
כניסתה של שביתת המורים ליומה המי-זוכר-כמה, הצלחתה של שביתת הסטודנטים, מאבקו של המטה נגד הפרטת בתי הסוהר. שלושתם אומרים את זה. תם עידן הרפורמות. כי רפורמות מכתיבים מלמעלה. הציבור תובע הידברות.
כל השיטה, מראשיתה, בנויה על הטעיה אחת גדולה: הצגת הרפורמות כמסלול ישיר לשוק חופשי, וזיהוי שוק חופשי עם תחרות משוכללת או מושלמת. כאילו ששבירת כל התכנונים, הבקרות, והתיאומים השוטפים של הממשלה, בהכרח, מובילה למצב המיטבי.
אבל, רפורמה – מתן צורה מחדש – אומרת הכתבה מלמעלה, אומרת חוסר סבלנות לתהליכים, אומרת כוח. ובמילים אחרות, היא אומרת אנטי-שוק חופשי במובנו העמוק שהוא תחרות משוכללת. כי מדוע מציבים את השוק החופשי כמושא חלומות? משום ששוק חופשי אמיתי, שוק של תחרות משוכללת, נתפש כהגשמת הדמוקרטיה.
בדמוקרטיה מחליטים על סמך הצבעת הרוב? כך, בשוק של תחרות משוכללת קובעים את המחיר על סמך הצבעת הרבה קונים ומוכרים. בדמוקרטיה מדברים לפני שמצביעים? כך בשוק של תחרות משוכללת מנהלים רב-שיח בין קונים למוכרים. בדמוקרטיה מקדשים את חופש המידע? כך בשוק של תחרות משוכללת דואגים למידע מלא לכל המשתתפים.
כן, המודל המיוחל הוא לא סתם שוק חופשי, אלא שוק של תחרות מושלמת. ומבחינה זו, הרפורמות שמונחתות על הציבור בישראל הן העתקת מודל השוק כפי שהיא מוגשם בישראל היום. שוק של גדולים וחזקים שקובעים עובדות – בנקים, רשתות שיווק, שירותי תקשורת ועוד. שוק של הסתרת מידע מהצרכן, שאין לו אף פעם מושג מה הרבית האמיתית במשכנתא שלו, ומהו יום התפוגה האמיתי של הבשר שהוא קנה. שוק שבו מדברים עם חברת השירות דרך נציגה הטלפוני המתחלף, שלא תופש מה הלקוח רוצה מחייו, ועל כך בדיוק הוא מקבל את משכורתו.
שוק כוחני זה גם מתבטא בגרסת הרפורמציה הממשלתית. זה לא רק שהצגת העובדות תמיד מגמתית ולא שלמה, זה לא רק שאף פעם לא מגלים את כל הנתונים. אלא, בעיקר, שמעצבי הרפורמות לא מגלים לציבור, ואולי אפילו לעצמם, שאין להם מושג לאן הרפורמה התורנית מובילה.
האם למישהו היה מושג, מראש, או יש עכשיו, כמה גירעון יצטבר בקרנות הפנסיה, לאחר שנשלחו להשיג את רווחיהן בשוק ההון? האם מישהו ידע, או יודע עכשיו, מה יהיה גורלם של הסכומים המופקדים בקופות הגמל, שהועברו לחברות לא תמיד מנוסות, ובתנאים שאינם לגמרי נהירים לרוב החוסכים. הארגון מחדש של חסכונות הפנסיה התקבל בזמנו באדישות תמוהה. רק, עכשיו, אנשים מתחילים לתהות באיזה אתר קרוונים יבלו את זקנתם. כשמודל כפרי הגמלאים של המעמד הבינוני האמריקאי, שמאבד את בטחונו הכלכלי בבת-אחת עם פרישתו, עומד לנגד עיניהם.
וחסכונות הפנסיה הם רק כסף. לא ידע, לא ערכים, לא התנהגות. לא בתי ספר, לא אוניברסיטאות, ולא אפילו בתי סוהר. בבתי הספר, באמת מוזר, הממשלה רוצה לקבוע כמקשה אחת את מספר התלמידים בכיתה, את שעות ההוראה, את השכר, את תוכנית הלימודים, ואת הארגון הכולל. כאילו שלמצב הנוכחי הגיעו בעקבות תכנון חד-פעמי, וכאילו שלמישהו יש מושג לאן החינוך יגיע בעקבות הצעדים המוצעים.
לא פלא, שהמחאה נגד הרפורמה בחינוך הפכה להיות כל כך קולנית, וכל כך מקיפה. מה שהמורים וההורים רוצים זה לא רק תנאים משופרים. אם נשאל אותם, הם גם לא יידעו להגדיר בדיוק מה הם רוצים. כי מי שחי את תחום הפעילות שלו יודע שהמציאות בו כל הזמן משתנה, ואיתה גם המחשבות והתובנות. על כן, המורים וההורים רק רוצים הקשבה מצד הממשלה. הם רוצים שקיפות בהצגת הנתונים, ומשא ומתן כן. הם רוצים יראה וידיים רועדות מצד מי שבא לגעת בעניין חשוב שהוא לא ממש מכיר. הם רוצים מתן כבוד לדיווחים מהשטח, ולהתלבטויות המתחדשות לבקרים של אלה שעומדים בפני התלמידים יומיום.
עידן השוק החופשי 