לפני שבועיים וקצת, דיברתי בכנס של מרכז אדוה. כותרת הדיון הייתה "האם משהו השתנה? המחאה הכלכלית והמדיניות החברתית".
במוקד הכנס עמד דו"ח יסודי וממצה של מרכז אדוה, שנקרא "נס גדול לא היה פה, על המדיניות של ממשלת נתניהו השנייה, 2012-2009". הדו"ח חובר על ידי ד"ר שלמה סבירסקי, מנהל אקדמי במרכז אדוה, בהשתתפות גיא פדה, ירון דישון ועדי סופר.
כשאני מנסה להסביר לאנשים צעירים מה זה לגדול בתוך מפא"י ההיסטורית, הם לא ממש מבינים. קשה להעביר תחושות מדור לדור.
אני גדלתי בקרביים של תנועת העבודה. כל השכנים מסביב היו חברי מפא"י או מפ"ם. החברים, שהתנדנדו אתי על ענפי הגויאבה השכונתית, היו בנוער העובד או בשומר הצעיר. טיולי התנועה היו מרכז הוויתנו – עד היום אני שואלת את עצמי מדוע השומר הצעיר עלו למוחראקה בגיל 9, וראו- משם-את-כל-עמק-יזרעאל-על-כף היד, ואנחנו לא.
זה, כמובן, צריך להיות המוטו של כל דיון מקצועי או פוליטי. וזה, כמובן, אינו המוטו ברוב המקרים. קל יותר לשכנע את המשוכנעים. הם לא מתווכחים. הם תמיד מחזקים אותך. והם לא תובעים ממך יידע או הבנה עמוקים מדי.
הכרת יתרונו של שכנוע המשוכנעים עומדת ביסודו של כל ז'רגון מקצועי או פוליטי. עם זאת, שימוש יתר בשיטה חותר תחת כל טקסט מקצועי או פוליטי. וכך, למרות שכתיבת מאמר קצר לקהל הרחב, בכוונה טהורה, היא המבחן העליון לשליטה מקצועית, רובם המכריע של המאמרים המקצועיים בעיתונות היום נחשבים לחסרי ערך. ובאופן דומה, גם מצעי המפלגות נתפשים היום כטקסט נלעג, אם מישהו בכלל מסתכל עליהם.
כמו לפני כל הרצאה, גם בפעם הזו התלבטתי איך עושים את זה – להנמיך את קיינס או להעלותו בדרגה? ובעצם, שאלתי את עצמי, איך אצליח טוב יותר להעביר לשומעים את תבונתו של המודל הקיינסיאני, האם על ידי הצגת מודל סטטיסטי "גבוה", או בעזרת סיפורים ממפלס החיים.
יום ב'. תשע בבוקר. 32 מעלות בצל.
יומיים קודם, בעיתוני השבת, התפרסמו ראיונות עם מנהיגי המחאה. המסר של כמה מהם היה: אני-לא-פוליטי.
"הביטחון היחיד נמצא בחיפזון אטי", כך אומר אבא לרנר בכותרת פרקו האחרון של הספר "כלכלת התעסוקה" (הוצאת דרור לנפש,2011). "הדרגתיות היא הדרך המהירה ביותר להתקדמות בטוחה כל עוד דואגים 'להיחפז באטיות', ולא להפוך את ההדרגתיות לעמידה במקום", הוא מפרט הלאה.
"נתיב השבלול, לא הנתיב המהיר. דרך ארוכה, מרוצפת באבניו המעוגלות של הספק". כך מגדיר גינטר גראס את תפישתו הפוליטית ב"קילוף הבצל", ספרו האוטוביוגרפי. ומי כמוהו יידע לחדד את ההבדל בין השקפת עולם אוטופית, שהופכת להרסנית מעצם מוחלטותה, להשקפת עולם סבלנית ומתונה.
הנה משפט הפתיחה למצעה הכלכלי המתחדש של מפלגת העבודה, או למצעו של כל איחוד סוציאל- דמוקרטי שיקום בקרוב. המשפט שלא יעלה על דעתו של יועץ אסטרטגי אמריקאי, גם אם הוא הריץ לכהונתם שניים-שלושה נשיאים. המשפט שאפשר לכתוב רק בעברית: מצביעים יקרים – נאמני מפלגת העבודה, מתפקדיה החדשים, הציבור הרחב – הפעם אנחנו רציניים.
עידן השוק החופשי 