,בניין של לבבות' נשלח אליי על ידי מחברו, אמיר בראון, נציג ארגון עובדי הסלולאר, ההייטק והאינטרנט בהסתדרות, מי שליווה את עובדי ECI בהתאגדותם בהסתדרות, ובמאבקם בהכרה אמיתית בהתאגדות זו. קראתי ואהבתי את הפשטות ואת הכנות שלו. תיאור המאבק כפי שהיה, עד לניצחון הלא-מושלם של העובדים.
EC להמשיך לקרוא
מה תהיה קריאתו של השמאל הכלכלי, שאל אותי ידיד צעיר שלי, ותשובתי הייתה: תכנון כלכלי, הרחיבו על סמך תכנון כלכלי מדוקדק. תכנון כלכלי? נראה לרגע מה לרגע מה תהיה נקודת המוצא שלנו. שיעור אבטלה של 12% במחצית השנייה של מארס 2021, זה הנתון שהכי קורא לטיפול. רוצים לרדת, רוצים לנווט לשיעור תעסוקה שפוי. מהו שיעור שפוי? מקובל לנקוב ב-4%. מדוע דווקא 4%? היו תקופות שבהן דיברו על 6%. אין תשובה, כך הוחלט, היינו שם לפני שהקורונה פרצה, 3.8% בלתי מועסקים ב-2019. איך חוזרים לשם? מרחק די רב משם ל-12% של עכשיו.
שאל אותי ידיד צעיר שלי. הרחיבו, עניתי לו, זו תהיה הקריאה. הגדילו את תקציב הממשלה ואת מעורבותה. הרחיבו, לא סתם הדפיסו כסף. חברו את הממשלה למטרות שהיא מעוניינת להגשים. זה יהיה קו ההפרדה בין שמאל לימין. הימין קורא להדפיס כסף. סתם להדפיס, וגם זאת בזהירות מרובה. השמאל קורא לחדש את תפקיד הממשלה, ליחס לה יעדים מוגדרים.
זו אינה תיאוריה מוניטרית, למרות שהיא מתחילה בכסף – בהתרת המגבלה על כמות הכסף, בתנאי הנפקתו הנוכחיים. אך מנגד, היא מכילה בתוכה גם מס. מס המוטל לאחר שהקו נחצה עד לאינפלציה. מס שייך ל'מדיניות תקציבית'. על כן, הכותרת הנכונה יותר בעיניי היא תיאוריית הרחבה. תיאוריית הרחבה הפוכה מהמסורתית, הנשענת על שתי זרועות כמוה: מוניטרית ותקציבית.
תיאוריה מודרנית? היא אינה שונה מהתפישה המסורתית לגבי היעדר מגבלה ממשית על הדפסת כסף. בסיס הכסף – המזומן שבידי הציבור, פלוס המזומן שבידי הבנקים המסחריים, ועוד מה שמופקד על ידם בבנק המרכזי – גדל בהתמדה. איך אפשר אחרת במשק צומח וקצת אינפלציוני. בסיס הכסף גדל ב-6%-7% לשנה בין 2016 ל-2018, ב-16% ב-2015, וב-8% לשנה בממוצע בין 2006 ל-2014. השאלה, אם כן, אינה אם להגדיל את כמות הכסף הכסף, אלא כמה להגדיל, ומי יחליט כמה.
להמשיך לקרוא
המאמר הזה התעורר מקושי שאני חווה בימים האחרונים. הקושי לקרוא על תיאוריה מוניטרית מודרנית מתחילתה אל הסוף שלה. כתבתי בשבוע שעבר את המעט שהבנתי בקריאה ראשונה. המשכתי בקריאה, ונתקעתי במאמר שאני לא סובלת. הוא כל כך מובנה – מההתחלה האומרת כי כסף קונה היום את ערכו בצו מדינה, ולא מגיבויו בנכס כגון זהב, ועד לסוף של הדפסת כסף ללא הגבלה. הוא כל כך דורש ממני להתרכז צעד-צעד.
רק התחלתי לקרוא עליה, על התיאוריה המוניטרית המודרנית, ולמען הלימוד, ארשום כאן את המחשבות העולות אצלי תחילה. ראשית, זו תיאוריה המיוחסת לצד הסוציאליסטי של המפה. היא אומרת, כי אם כסף קונה היום את ערכו בצו ממשלה, ולא בעזרת גיבוי מוחשי כגון זהב, זה אומר כי אפשר להדפיס כמה שצריך. וכמה צריך? נלמד מההתפתחויות.
הסוציאל-דמוקרטיה חוזרת, איש לא יעז לחלוק על הקביעה. בבריטניה היא בולטת יותר מהתפלגות אחוזי ההצבעה המפלגתית, מאשר מהתפלגות מושבי הפרלמנט. הניתוח הישיר על פי אחוזי הצבעה אינו מעוות על ידי החישוב האיזורי, והוא אומר: 42.4% לשמרנים, 40.0% ללייבור. השאר מתחלק בין מפלגות קטנות שלא יובילו את השלטון.
מוקדם מדי לומר משהו חד על תוצאות הבחירות בבריטניה, אם אפשר לומר משהו חד על דברים כאלה בכלל. משמעות האירועים תתבהר עם התקדמות הברקזיט, אך זו תהיה חוכמה שבדיעבד להמשיך לקרוא
קורבין והלייבור, וה-8 ליוני. חשוב לעקוב אחר כל פרט. מצע סוציאל-דמוקרטי ברוח התקופה. שובה לב למאמיניו, מעורר ספקות אצל ספקניו. מצע שקירב את אחוזי הבחירה בקורבין לאלה של מיי. מצע שעל פי התחזיות לא יהפוך את קורבין לראש ממשלה. זאת, למרות הבטחותיו האלה:
נתחיל בכותרתו הראשית של המסמך: "הטוב האפשרי" באותיות גדולות. מתחתיה באותיות קטנות: "קווים למדיניות סוציאל-דמוקרטית ישראלית". הטוב האפשרי הוא לא הטוב ביותר, הוא לא חזון אוטופי, הוא מה שאפשר לשאוף אליו מהמקום שבו אנו נמצאים.
מסמך "הטוב האפשרי", שנכתב על ידי שלמה סבירסקי מנהלו האקדמי של מרכז אדוה, יצא לאור כספרון לפני מספר שבועות, ומופיע גם במתכונת אינטרנטית עכשיו.
עידן השוק החופשי 