"אנחנו נדהמות כל פעם מחדש להיווכח בקשר העמוק שיש לאוכל עם החיים…בתקופה לא יציבה כמו זו הנוכחית נשמח לראות גם בארץ פוליטיקאים שמבינים את החשיבות של העצמאות התזונתית, של החקלאים והמגדלים והתעשיינים המקומיים". "משבר הקורונה העולמי מציב קשיים כמעט בלתי אפשריים, לטוב ולרע, ליצואני מזון גלובליים. ומעורר מחדש מחשבות על הצורך בייצור מזון מקומי ועצמאי – זה שבישראל של השנים האחרונות נוהגים לפטור בבוז".
היא לא נמנית על הציפורים הנודדות בשמינו עכשיו. היא לא עוצרת פה בדרכה לארצות החום ובחזרה. היא נחתה בישראל ב-2008. מאז היא כאן, בועת הנדל"ן הבינלאומית.
בטווח הארוך נהיה כולנו מתים, אמר אמן הכלכלה ג'והן מיינארד קיינס בשנות העשרים של המאה שעברה. הוא, מבחינתו, רצה לזעוק את דחיפות הטיפול במשבר הכלכלי האירופי לאחר מלחמת העולם הראשונה. עברו מאז עשרות שנים, כמעט מאה, מספיק שנים על מנת להיווכח בהשלכותיה של מדיניות ארוכת-טווח.
כל ההסכמים המאושרים דומים זה לזה, כל הסכם אומלל הוא אומלל בדרכו שלו. כבר טולסטוי אמר את זה, ועדיין אנשים נוטים להתחכם.
אנחנו רוצים להישמע אמר שר הכלכלה של צרפת, כשהמאבק על מכירת נתח מאלסטום למשקיע זר התלהט. זה היה בראשית מאי, והמועמדת הראשית לשידוך הייתה ג'נרל אלקטריק האמריקאית.
ממשלת צרפת הציגה תנאים משלה למימוש העיסקה. זאת, למרות שבאופן פורמלי לא הייתה לה שום זכות להתערב. אלסטום היא חברת ענק רב-לאומית בהגדרתה, אך לאומית לתחושתם של צרפתים רבים. היא נוסדה בצרפת, הנהלתה יושבת בצרפת, ורוב מניותיה מוחזקות בידי צרפתים. את הצרפתיות הזו מנסה ממשלת צרפת לשמר. זאת מתוך שיקול אסטרטגי רחב, וגם כביטוי לגאווה לאומית.
זה כבר לא העולם השאנן והבוטח של שנות ה-80 וה-90 של המאה שעברה. זה עולם עצבני, הפכפך ומטיל ספק. דוגמא מאלפת במיוחד מתקבלת מתגובותיה המתחדשות לבקרים של ממשלת צרפת להצעת הרכש באלסטום מטעם ג'נרל אלקטריק האמריקאית.
בשבוע שעבר, תיארתי כאן את מאמצי ממשלת צרפת לסיכול העסקה. ממשלת צרפת הביעה את הסתייגותה בגלוי, למרות שהכירה בקוצר-ידה המשפטי. תגובתו של ערן אורון למאמר עדכנה אותי מספר ימים מאוחר יותר: צרפת שריינה את הבסיס החוקי להתנגדות.
פטריוטיזם כלכלי, עכשיו על גבי צו להמשיך לקרוא
ברור לכם שזה לא שר האוצר, שר הכלכלה או שר העל הכלכלי של מדינת ישראל. הדובר הוא ארנו מונטבורג, שר הכלכלה של צרפת. הוא מתייחס לפרשה שזכתה לכותרת הבאה בניו-יורק טיימס הבינלאומי: צרפת נהפכת לסוכנת בורסה במאבק על אלסטום.
להריץ את הרבית או לתאם אותה, זו השאלה הקיומית שעמדה בפני מספר בנקים בינלאומיים גדולים. הם החליטו לתאם. האם הם ראויים לגינויו של הציבור, או לתודתו? גינוי על נוהגם הלא-מוסרי, או תודה על הטלטלה הפיננסית שהם חוסכים מאתנו? ועוד תודה על חשיפת דעתם האמיתית כלפי דיוקם של "כוחות השוק" בקביעת "הרבית הנכונה".
שלוש חופשותיי ביוון, בתשע השנים האחרונות, לוו בתחושת דכדוך שקלטתי בסביבה. דכדוך אינו משתנה מדיד, אבל אני מאמינה גדולה בתחושות בטן – גם תחושות בטן בכלכלה. אמונתי חוזקה, לפני שנים רבות, בקריאת ספרו של אבא לרנר אילוף הסוררת (עם עובד, 1975).
זה ספור על התנגשות בין "שיפור" ל"השבחה", או, אולי, על הסתירה המובנת מאליה בין הטווח הקצר לטווח הארוך. סיפור שיכול להבהיר כמה מילות קוד כלכליות. סיפור שיכול להמחיש מה מחפשת קרן השקעות פרטית בינלאומית במדינה ים-תיכונית נידחת.
עידן השוק החופשי 