סוף השבוע האחרון עבר עלינו בנעימים על חוף ימה של הרצלייה. המלון שבו התארחנו הוא מהמלונות הראשונים על החוף, ואחד ממלונות הנופש הראשונים בישראל. הוא הוקם מספר שנים לאחר קום המדינה. לי הוא זכור במיוחד מדוכן הגלידה שלו, אותו פקדנו בדרך חזרה מהים.
מה זר יותר לנופינו ממגרש גולף ירוק-נצחי? זר, על כן יוקרתי על פי הבנתם של כמה מהפרסומאים. תעיד על כך שכונה אחת שאני מכירה. לפני עשרים שנה, הומרצה מכירת המגרשים בה בעזרת הצגת תוכנית למגרש גולף בטבורה. עשרים שנה חלפו, קוצים עלו במקום הדשא המובטח. עכשיו בתכנון, הקמת רבי קומות באותו מקום. לא דשא ירוק, לא נוף אנגלי, רק השם "שכונת הגולף" – הוא נשאר.
הוא חונה שם על המדרכה, בכל פעם שאני יוצאת מהחניון. רכב שטח ענק עומד על המדרכה בפתח חניון הבניין, וחוסם לגמרי את הראות מצד שמאל, צד הכניסה לרחוב, הצד שממנו דוהרים כולם בירידה. יצא לי פעם לפגוש את בעליו, ואמרתי לו: בבקשה, תמצא מקום אחר, הרכב שלך מסכן את כולנו. האיש הפנה לי את הגב, וברח.
רק טיפשים מפנים את גבם להכללות ולדעות קדומות. הן נמצאות שם כדי שלא נבזבז את הזמן על למידת אותם דברים שוב ושוב. כך בתחום המקצועי הצר, וכך במה שקרוי "החיים". ועם זאת, את חדוות הגילוי – התחושה שאני באמת מבינה משהו – אני מייחסת להתבוננות שלי בפרטים. משהו קטן פתאום קופץ לי לעין, ומשנה את האופן שבו אני רואה את העולם.
ואם ביקשתם לדעת מהו הציר שסביבו סבה כלכלת ישראל, אומר לכם: מידת הפתיחות כלפי חוץ. ציר הכי מוחלק, שום חריקה לא נשמעת מכיוונו. ובכל זאת אהיה נחרצת בקביעתי: מידת פתיחותו של המשק ליבוא, מידת תלותו בייצוא, חופש תנועת הכספים ממנו ואליו, חופש ההשקעות אצלנו בפנים ושלנו בחוץ – הם שמעצבים את דמותו. יותר מכך, מי שהוביל לפתיחות הזו חשב מראש שכך יקרה.
הרבה שנים חשבתי שהיא תקרה יום אחד בגדול. החלפת המודל הכלכלי תזרח עלינו כשחר באור התבונה הזוהר. נסביר ל"הם" כיצד יבוא חופשי מדיי גוזל את פרנסתם. נמחיש להם בדוגמאות איך הוא לא הגיוני. נראה להם, איך המדינות הכי חופשיות, ארה"ב בראשן, מגינות על ענפיהן היצרניים. ואז, כו-לם יצביעו נכון בבחירות, נחליף את הממשלה ואת הכלכלה.
כמו בסוף כל קייץ, גם הפעם קיבלתי את הדו"ח החצי-שנתי של הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח – OECD. כמו בכל סוף קייץ, בדקתי את נתוני הצמיחה לאורך שנים ב-44 המדינות המופיעות בטבלה. שלא כמו בסוף כל קייץ, ראיתי פתאום את הערת השוליים בתחתית.
כמה שהתקוממתי על הכלכלה הזאת בהתחלה. ראיתי בה מילוי זמן של עובדים שאין להם מה לעשות. ראיתי בה דקדקנות מעצבנת. והנה, דווקא אליה אני חוזרת בשלב ההתבוננות לאחור של חיי. חוזרת ומבינה שהיא עיצבה אותי – כלכלת הדברים הקטנים.
עידן השוק החופשי 