זה אומר שכר מינימום של 7,280 שקל לחודש. כן, זה הגיוני, כשקו העוני למשפחה בת 5 נפשות עומד על 10,780 שקל לחודש. כי ברור לגמרי, שגם אם שני ההורים עובדים במשרה מלאה, בשכר המינימום הנוכחי, 5,300 שקל לחודש – הם עדיין מוצאים את עצמם מעט מתחת לקו העוני.
הגענו לשכונה שלנו לפני קצת יותר מתשע-עשרה שנה. הדירה שלנו יפהפייה, אבל אנחנו לא מרגישים שייכים. אין כאן שכונה, אין כאן קהילה.
כאשר הגענו, הכל היה בבנייה, היינו אופטימיים. אמנם לא הייתה מכולת, אבל אמרו לנו שתהיה מכולת בהר שמעלינו. לא כיף לטפס הר בשביל שני יוגורט, אבל האמנו בכישורינו, ולא התלוננו לאף אחד. היום בהר למעלה אין מכולת, יש שם מספרה (איך לא) קליניקה רפואית וחנות לציוד אורתופדי. לאן נעלמה המכולת המובטחת, זאת השאלה. התושבים שגרים בבניין שמעליה התנגדו לקיומה. הקבלן, מן הסתם, רצה למכור את הדירות, והמועצה המקומית? מה אכפת לה? היא לא מתערבת.
בוקר שבת וארוחת הבוקר השבתית נפתחו אצלי בקרב. קרב עם מכסה הסוכר שלי. קניתי סוכר חום, שארוז במיכל פלסטיק אטום. הוא חייב להיות אטום, כי הוא נוטה לספוח מים. סובבתי את המכסה בכל צורה שהיא, לא נפתח. גייסתי את האיש שלי, שהצליח רק לאחר שימוש בסכין ומלחמה ממושכת.
זה התחיל אצלי דווקא מרשימת הקניות השבועית, לא מבדיקה 'מדעית' של נתונים. ביקשתי מגבונים, והאיש שלי חזר מהמרכול עם חבילה בעטיפת ניילון לא נוחה, לא עם קופסה תקנית מקרטון. תבדוק בשבוע הבא במינימרקט, ביקשתי, הוא מחזיק במצרכים ברמה גבוהה יותר. בדק, וגם שם היו מגבונים רק באריזה עממית. ואז ביקשתי סלט חצילים עם טחינה – מה כבר ביקשתי, מזון ישראלי עממי. גם זה לא היה בשני המקומות, ובסך הכל, מתוך מבחר רשום של המון סוגי סלט חצילים, היו שם רק שניים-שלושה סוגים בלבד. הבנתי שזה לא סתם ככה, יש כאן מסר.
"תכונה זו – להשתקע, אגב הסתכלות, בעניינים טפלים ולעשותם שתי או ערב לחזיונות רוחי – נצנצה בי מילדותי. וגם בהסתכלי בעולם הממשי משכו אליהם את לבי דברים טפלים וצדדיים, שנראו לי יפים ביותר, ואתנם מזון וחומר לדימיוני. ותכונה זו הבאתי עמי אח"כ גם לעולם הספרים". הפיסקה שלעיל מתוך מכתב של ח.נ. ביאליק ליוסף קלוזנר נמצאת בחזית 'מסע דילוגים', ספרו החדש של חיים באר. ספר של קטעי התבוננות קצרים ושובי לב. לא פלא שנתפשתי אליה ואל הספר מהרגע הראשון. הם מתקשרים לאהבה שאני רוחשת לכלכלת הדברים הקטנים.
סיפורי צרות לא מומלצים לפתיחה. אבל למחשבה, הם עשויים לעזור להיפתח. כך גם הצרה הנוכחית של האיש שלי ושלי. הוא, האיש שלי, אמור לקבל זריקה יקרה לרשתית מדי חודש. שירותי בריאות כללית מימנו אותה זמן מה, בעזרת המושלם. לאחרונה, משום מה, הם מסרבים. זה קרה לנו לראשונה לפני שלושה חודשים. הרופא המטפל, רופא בכיר בבית חולים נחשב בירושלים, יעץ לנו לחזור לתרופה הקודמת, הזולה יותר, למספר חודשים. ההחלפה אולי דווקא תועיל למנגנון החיסוני הוא הסביר. שמענו בקולו, ומצב הראייה של האיש שלי הורע.
שני פרטים שימחו אותי בהודעה על פרס נובל לכלכלה בשבוע שעבר. האחד, זכייתה הנדירה של אישה. השני, חזרה לדברים הקטנים. אסתר דופלו היא האישה השנייה הזוכה בפרס נובל לכלכלה מאז תחילת חלוקתו ב-1969. חמישים שנה, והיא הייתה מספיק נבונה על מנת לומר במסיבת העיתונאים לרגל חלוקת הפרס: "אנחנו חיים בתקופה שבה אנחנו, האנשים במקצוע, מתחילים להבין שהדרך שבה אנחנו מתייחסים זה לזה באופן פרטי ופומבי לא תמיד תורמת לסביבה מאד טובה לנשים. אני מקווה שההמחשה שנשים יכולות להצליח, ולזכות להכרה על הצלחתן, תיתן השראה לעוד הרבה הרבה נשים אחרות להמשיך לעבוד, ולהרבה הרבה גברים אחרים לתת להן את הכבוד שהן ראויות לו, כמו כל בן אדם שהוא". היא ועמיתיה הפגינו תבונה נוספת בהשבתו למרכז של תחום שהיה פעם חשוב: מיקרו-כלכלה – כלכלת הדברים הקטנים.
שרשרת המחשבות הזו התחילה לרוץ אצלי עם שליפת גרבי הספורט הכתומות מהמגירה. "כתומות" הוא אבחון תקין פוליטית לצבען הלא-מוגדר של הגרביים בנות העשר. ובכל זאת, הן תמיד הראשונות להישלף אצלי מהערימה. זאת, משום שהן היחידות שאני יכולה לסמוך על סרט הגומי שלהן.
זה עניין של ציפיות, אימרו אתם לכלכלנים היוזמים את קידום האזרחים הוותיקים לבנקאות דיגיטלית. ציפיות רציונליות, אל תשכחו להסביר. נגיד שאני בת שבעים ואחת ורבע, מוכנה להתיידד עם המסך עכשיו, מה יהיה אתי בגיל שבעים ותשע, האם עוד אראה את האייקונים האלה בפינה? ואם לא, איך אדע שאני לא רואה?
אל תצפו למשנה סדורה או לניתוח שיטתי. קייץ, והמחשבות מבקשות לצוף. חזרתי מחופשה קצרה בארץ, החלפתי חוויות עם חברה שחזרה מחופשה דומה. הנה מה שיצא.
תפושה לא מלאה להמשיך לקרוא
עידן השוק החופשי 