ממש לא, אם מביטים מתוך הביוגרפיה המקצועית שלי. כשהתחלתי את לימודיי, בשנות הששים, למדנו בקנאות דתית את המודל הקיינסיאני. הוא לא היה 'המודל הקיינסיאני', הוא היה הכלכלה. כששבתי למ.א. בכלכלה ב-1971, כבר היינו עמוק במודל הניאו-ליברלי, למרות שאף אחד לא העז לקרוא ללימודינו כך. יותר מזה, ספרי הכלכלה התעקשו לומר שהם עדיין קיינסיאניים. אך, בפועל, ניתוחם היה ניאו-ליברלי במידה רבה.
בפינת החדר, מעל למחשב שלי, חבוי סיפור חיי. לא חשבתי על זה, עד שאתמול הסתכלתי וראיתי. הכי בצד שמאל, תלוי דג קרמיקה קטן צבעוני – כחול, כתום, צהוב – קניתי אותו בעיר חוף יפה ביוון, שכבר איני זוכרת את שמה. והפינה הבאה, גם היא מתחילה בדג. דג קרמיקה ענק – כחול, כתום – שהגיע לארץ ממקסיקו. דג הוא סמל לפריון ושפע ביהדות ובדתות אחרות. לא ידעתי את זה בזמנו, אבל אני זוכרת את שרשרות הדג היפהפיות מזהב, שהיו בחנות התכשיטים של הצורף מחלב בפינת מחנה יהודה. התוודעתי אליהן כשגרתי בסביבה. הייתי עומדת שעות בסביבה ולוטשת עיניים. התברר לי אחר כך שגם רות דיין אימצה אותו במשכית.
קראתי, בסקרנות רבה, את המאמר שהתפרסם אתמול במוסף הארץ על צמיחה שאינה תורמת לרווחה. הסכמתי עם חלקים גדולים מתוכו, לא הסכמתי עם אופן הצגת הבעיה, ועם היעדר שורה תחתונה אמיתית. המאמר "חי צומח דומם" של ג'ייסון היקל הוא פרק מתוך ספר חדש "פחות זה יותר" על ניהול כלכלת העולם. היקל הוא עמית בכיר בבית הספר לכלכלה של לונדון (LSE) ואנתרופולוג כלכלי באוניברסיטה האוטונומית של ברצלונה.
"ראיתי אותם מפרקים את רוסיה באופן מכוון", אומר פרופ. גאי סטנדינג בראיון ל'דבר' על הטיפול בהלם שנכפה על המדינה על ידי הכלכלנים שבאו להצילה. גאי סטנדינג הוא מחברו של הספר הפופולארי 'הפרקריאט – המעמד הפגיע', פרופסור לכלכלה באוניברסיטת לונדון, וכלכלן שמאל ידוע. בימי נפילת חומת ברלין, הוא היה מנהל המרכז למדיניות שוק העבודה של ארגון העבודה העולמי.
אני קוראת בקנאה את התחזיות שמפרסמים חבריי הטובים. אינפלציה לא תהיה, ייסוף השקל ינטרל את עליית המחירים העולמית, הם אומרים. והעלייה העולמית? היא תעצור, משום שהיא נובעת מקשיים בהעברת הסחורות בין הנמלים, ומקשיים באספקת הסחורות עצמן עקב המלחמה. אלה, כמובן, ייפתרו בקרוב, כולנו הרי אופטימיים.
אם רוצים לומר שהביטקוין הוא כסף, חייבים קודם כל להגדיר מהו כסף. ניקח הגדרה מקובלת, המופיעה בספר 'מבוא לכלכלה' של אורון, מארק ועופר. כסף הוא אמצעי תשלום. כסף הוא יחידת מידה לקביעת מחירים. כסף הוא אוצר ערך. אז, האם הביטקוין הוא אמצעי תשלום? בערך, בעיקר עבור גורמים שלא מצייתים לחוק. האם הוא יחידה לקביעת מחירים? גם זה באופן התחלתי וחלקי בלבד. האם הביטקוין הוא אוצר ערך? משמש לצבירת ערכים כלכליים והעברתם בין תקופות? פה אפשר לומר ישר לא. ממש לא. בתנודתיות כמו של הביטקוין – עליות וירידות מחירים קיצוניות ומהירות, הוא לא יכול להיות אוצר ערך. עליות וירידות מחירים כאלה מטופלות ישר על ידי מדינה, במדיניות אנטי- אינפלציה או אנטי-דפלציה. אבל הביטקוין לא מונפק ולא נשלט על ידי מדינה.
הוא חסר לי, המעבר משנה אחת לבאה אחריה. איש לא מעז לומר עליו מילה טובה. את גישת 'הארץ' אפשר לסכם באמירה קצרה של דורון רוזנבלום, במדורו 'דורון לשבת': "- ואתה? מה סיכום השנה שלך? – עזוב. תרמתי בראש השנה". אופטימי, אם אתם מאמינים בתרומות. גישת 'ידיעות אחרונות' מוסווה יותר, כדרכם. הם מסכמים את השנה על ידי 'פרופיל 21' – התמונות הבולטות של השנה שחלפה. לא ניתוח להמשיך לקרוא
"היא קיינסיאנית", אמרו עליי יותר מפעם אחת, ואני תהיתי למה הם מתכוונים. כי כבר בראשית דרכי המקצועית נתקלתי בשתי תיאורית קיינסיאניות , פער שכרגיל בכלכלה גושר בקול דממה דקה. כשלמדתי לתואר הראשון בכלכלה, בשנים 1964 עד 1967, המודל הקיינסיאני הסתכם רק בטענה אחת: הגדילו את הוצאת הממשלה. ואז, חזרתי לתואר השני בשנת 1971, ולהפתעתי, נתקלתי במודל של טענה כפולה: שיווי משקל בשוק המוצרים ושיווי משקל בשוק הכסף. האיזון הוא שיווי משקל בשוק הכללי. מה קרה בינתיים? המודל הניאו-ליברלי החל לחלחל.
האם היומרה הזו לשיווי משקל כללי, היא מה שקיינס רצה? נסו לקרוא בספר 'התיאוריה הכללית של תעסוקה ריבית וכסף'. מן הסתם, תמצאו שם גם התייחסות לשוק הכסף, אלא שזו לא הטענה המרכזית בסיפור. קיינס בעיקר מתייחס שם להוצאת הממשלה, אך הוא כתב עוד הרבה דברים אחרים. האם זו 'תיאוריה כללית'? הרשו לי להטיל ספק, אין שם תמונה שלמה ומלאה של הכלכלה, אלא רק קטעי מחשבות. האם זה פוגם בחשיבות הספר, או בגדולת ניתוחו של מחברו? אני חושבת שלא, משום שהיום אני מאמינה שאין תיאוריה כללית בכלכלה. תיאוריה כללית בכלכלה היא בלתי אפשרית.
"ראש כמו שלך אפשר לעשות בחמש-דקות או בחמש-עשרה", אמר לי ספר הצמרת שלי אחרי שהתחנפתי אליו (מה לעשות, לספר צמרת משלמים יותר, וגם חייבים להתחנף מפעם לפעם). "אני עושה את זה בחמש-עשרה, מתייחס לכל קבוצת שיער לחוד". שמעתי, וכמו תמיד כשאני שומעת דבר חוכמה, במיוחד אם יש בו מעט הומור, מחשבותיי התחילו לרוץ. חשבתי על מדידת פיריון העבודה בכלכלה, מיד תבינו מדוע.
מה שקוראים היום 'פיריון עבודה' בכלכלה קיבל את תואר הכבוד בשלושים השנה האחרונות. לפני כן, מדידת הפיריון הייתה מורכבת יותר, והתבססה על שני מודלים: המודל של סולו, ועוד מודל אחד ששמו פרח מזכרוני. מדידה זו לקחה את גידול התוצר, ניכתה ממנו את תרומתו של ההון, ונותרה כביכול עם תרומת העבודה. היא הייתה עתירת חישובים, ובעיקר חסרת משמעות, כך שהיום בכל האינטרנט ובספרי הכלכלה הבסיסיים, לא מצאתי אפילו זכר לקיומה.
אני קוראת את הדו"ח החצי-שנתי האחרון של ה-OECD, ולכאורה אמורה לשאוב נחת. מחברת הדו"ח, כלכלניתו הראשית של הארגון, הוחלפה לא מזמן והיא חברתית יותר מהקודמת. יו"ר הארגון גם הוא הוחלף בקיץ השנה, והוא דווקא איש של שוק חופשי, אבל כ-אילו לא מפריע. הוא גם לא כלכלן, אבל נגיד שזה לא חשוב. גם הכותרת "התאוששות לא רגילה" בהחלט מקובלת עליי.
הדו"ח מבשר צמיחת תפוקה עולמית של כמעט 6% בשנה הנוכחית, אחרי התכווצות של 3.5% בשנה שעברה. אך זה לא די, כפי שמציינים בו. במדינות OECD רבות רמת החיים בסוף 2022 לא תחזור למה שציפו לפני המגיפה. גם רמת הבריאות העולמית לא חוזרת למה שהייתה: מדינות עניות רבות לא מטופלות כראוי נגד קורונה.
עידן השוק החופשי 