שידור חוזר

זה שידור חוזר של הפוסט שלי מאתמול, שמסיבה כלשהי התקבל במייל רק אצל חלק מהמנויים. אז הנה הוא בקישור הזה, ואשמח לעדכונים על הופעתו/אי-הופעתו במייל אתמול והיום.

 

 

 

 

שנה טובה ושיר מלב נקי

לכבוד השנה החדשה, שיר מלב נקי. שירו של המשורר הנצרתי טאהא מוחמד עלי (מתוך הספר: טאהא מוחמד עלי שירים, תרגום מערבית: אנטון שמאס, הוצאת אנדלוס 2006).

להמשיך לקרוא

הסטודנטים, ומה שהפוליטיקאים לא רוצים לראות

 
עכשיו, לאחר ששביתת הסטודנטים הסתיימה, עדיין נשארים עם השאלה, מה היה כל כך דחוף להעלות את שכר הסטודנטים דווקא כעת? ולמה צריך להעלות אותו בכלל, כשהוא מבין הגבוהים בעולם בהשוואה בינלאומית. ולא שהשוואה כזו נותנת את התשובה שאין בלתה. אבל המגוון המופיע בנתוני ארגון המדינות המתועשות (OECD) כפי שהם מצוטטים במאמרה של תמרה טראובמן ב"הארץ" (13.5.07) הוא המסר. כן, בעולם מתקיימות, זו לצד זו, גישות שונות להשכלה הגבוהה – משכר לימוד נכבד ועד ללימודי חינם. וכצפוי, בקוטב האחד – ארה"ב, ובקוטב השני – מדינות סקנדינביה. מה שאומר, כי גובה שכר הלימוד אולי משקף במקצת את יכולתה של המדינה, אבל בעיקר את הערכים שלה.
 
ואם כך, מהו המנדט של וועדת שוחט מלכתחילה?  להגדיר את ערכי היסוד של מדינת ישראל? לקבוע מהי מידת המעורבות הרצויה של המדינה בחיי אזרחיה? אכן, תפקיד נכבד בהתחשב בעובדה שלא הממשלה, לא הכנסת, ולא המפלגות טורחות בכגון אלה. ראו, למשל, את הפריימריס של מפלגת העבודה. כך קורה, שהפוליטיקאים, נציגי הציבור, בוחרים למצב את עצמם כמומחים-טכנוקרטים, ולראות כמה שפחות מה שסביבם, ובמיוחד את הזוטות הבאות:
 
1. יש תזוזה ערכית בדור הצעיר
 
זו תזוזה מגששת ואיטית, ובינתיים לא לגמרי מגובשת, אבל היא עקבית לכיוון אחד. יותר ויותר צעירים מגלים ספקנות כלפי התיזה היסודית של ניהול כלכלת ישראל. ואולי של ניהול מדינת ישראל בכלל – ראו כמה צעירים ישראלים יושבים תקופות ארוכות בחו"ל (ולמה אין על כך שום סטטיסטיקה). צעירים רבים, היום, ביקורתיים כלפי ההפרטה, כלפי בריחת הממשלה מאחריותה בחינוך, בבריאות, ובביטחון האישי. ובמה לא.
 
2.  מסיום מלחמת לבנון השנייה עוד לא חלפה שנה    
 
ואיך, בכלל, מעלים על הדעת להעלות שכר לימוד בנסיבות האלה. מה זה אומר? שלא מספיק הפסד הזמן והכסף של הסטודנטים הרבים שגויסו. אפילו בארה"ב קיימת תמיכה לא זניחה בלימודיהם של יוצאי צבא (הסכום הבסיסי לשנת הלימודים הנוכחית הוא 1,075 דולר לחודש – ניתן לגגל: BILL GI). אבל זה, כמובן, לא העיקר. אלא, תחושת המיאוס של מי שעבר את מוראות המלחמה שכל האחראים לפתיחתה מתנערים מתוצאותיה. ועכשיו, מה? זו התודה שהוא מקבל?
 
3. האם בגלל זה הסטודנטים אימצו את החולצות האדומות
 
האדום אינו בהכרח סמן של הטיה סוציאליסטית. אבל הוא כן סמל של מאבק חירות ומחאה, לפחות מאז המצנפות האדומות של המהפכה הצרפתית. אך גם סתם, באינטואיציה פשוטה, אדום אינו איתות של רוגע – מה אומר רמזור אדום, קו אדום, אזעקת צבע אדום: ים-תיכון קיצי? הידד לדגל התכלת-לבן? מה שעולה בקנה אחד עם הדיווחים על האבטחה שנדרשה לראשי התאחדות הסטודנטים, בחתימת הסכם הפשרה, מפני זעמם של פעילי השטח.    
 
4. ומה זה אומר לגבי הדמוקרטיה בישראל 
 
פוליטיקאים, למה הם שם? בשביל לראות. ואם הם שם, משתדלים בכל מאודם שלא לראות, ורק שואפים בכל מאודם להיות טכנוקרטים יעילים, זה אינו יום חגה של הדמוקרטיה בישראל.
 

פמיניזם אחרי 30 שנה

שכרן הממוצע של נשים עובדות בישראל, שנת 2005 , הגיע לכ-63% מזה של הגברים. כך, על פי הודעה לעיתונות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מיום 7.3.07., המבוססת על נתוני סקר הכנסות. נשים רבות עובדות משרות חלקיות. לכן, נבדק גם יחס השכר הממוצע לשעה בין שני המינים, והוא עומד על כ-83%.

המספרים האלה נראו לי משום מה מוכרים. פתחתי את עבודת הגמר שלי לתואר שני בכלכלה, שנכתבה ב-1976 והתבססה על נתוני סקר הכנסות מ-1971. וזה מה שמצאתי שם: יחס שכר ממוצע של 60% בין גברים לנשים, ויחס שכר לשעה של 81%. למיטב ידיעתי, היחסים האלה נשמרים כל התקופה תוך תנודות קלות. כלומר, בגדול, 60% ו-80% כבר יותר מ-30 שנה.

בעבודת המחקר המלומדה שלי חפרתי וחיפשתי הסבר להפרשי השכר. שוני בגיל, בהשכלה, במצב המשפחתי, במשלח היד או בענף התעסוקה בין הגברים לנשים שנבדקו. הגדלתי ראש ואף חיפשתי "אפליה", למרות שגם אז היה לי ברור שזה אינו מושג לגמרי מוגדר, ובוודאי שלא ניתן לכמת אותו באופן חד-משמעי. לא אלאה אתכם במסקנות המרעישות. הקורא המתעניין, כפי שמקובל לומר בפורומים רציניים, מוזמן לקרוא את המאמר: תמר בן יוסף, הבדלי שכר בין גברים לנשים בישראל, רבעון לכלכלה מס.95, דצמבר 1977. מה שעדיין מעניין וחשוב הוא השורה התחתונה: 60% ו-80%.

מה יש כאן? "חוק טבע" – דפוס התנהגותי נצחי? מנהלות המאבק הפמיניסטי הפוליטי מן הסתם יכחישו בתוקף. אבל, לתפישתי, אין יותר פמיניסטי מהכרת המציאות. במהלך אותן שלושים שנה נוהל מאבק פמיניסטי מפואר, שהעלה את המודעות והניב חקיקה על תנאי עבודה שווים לכל. סביבת העבודה של נשים השתנתה: יותר השכלה, יותר החזקה בתפקידים בכירים. ובכל זאת, משהו מהותי ביחסי נשים-גברים במקום העבודה נשאר כפי שהיה.

זה, אולי, אותו דבר שאין לו שם, שכל אישה שאי פעם מילאה תפקיד בכיר לומדת לזהות. לא משנה אם היא מנהלת בנק, או יו"ר וועד העובדים של מרכול מקומי. היא שם, כי היא מבינה היטב את מקומה בארגון שאינו זהה למקומו של גבר. בהחלט יתכן, שתכונותיה הנשיות מקנות לה כוח במצב כזה או אחר. כי אותן תכונות "נשיות", כגון גמישות או נכונות לקבל מרות, הן מה שמבוקש על ידי מי שמינה אותה לתפקיד באותו רגע.

גם לא משנה אם התכונות הנשיות שוות פחות או יותר. העניין הוא עצם האבחנה: יש הבדל בין ממלאת תפקיד לממלא תפקיד, אפילו כשהגדרת התפקיד זהה. שוני מולד, חינוך, אפליה? אלה לא גורמים בלתי תלויים. מי בכלל מסוגל להפריד ביניהם, ובשביל מה, אם את לא חייבת להגיש עבודת גמר?