הבאתי את היוגורט ההוא, לא היה היוגורט שלנו, צעק לי אישי כבר בכניסה לבית עם השקיות. היוגורט ההוא, שכבר ביקר אצלנו בטעות פעם אחת, הוא יוגורט של מחלבה מתחרה, לא של תנובה. אריזה שנראית כמעט אותו הדבר, זה בוודאי אומר הרבה, אך הטעם לגמרי שונה.
איך שזה נגמר במספרה, גלשתי ברחוב בן-יהודה אל המשביר בכיכר ציון. כבר חודש, שאני מפנטזת את הרגע הזה. חורף, אני פחות מגיעה לעיר, חולמת על קיר הגרביים. הגעתי למשביר, עליתי לקומת הנשים, שלחו אותי למטה, למרתף. עמדתי מול הקיר ואיזו אכזבה.
רופא השיניים שלנו המליץ עליה לפני עשרות שנים. נדבקנו למשחת השיניים אלמקס, כמה שזה אידיוטי. בשבועות האחרונים היא חסרה. אין במרכולנו, בבית המרקחת באבו-גוש אמרו שאי אפשר להשיג. רק בפארם בקניון, בקצה המדף היא הייתה: קופסת האלמקס האחרונה.
זה סיפורו של הרס מיותר. מיותר לציבור מסיבות ענייניות. מיותר למגשימיו, שכמסתבר, לא מפיקים ממנו תועלת. עד לא מזמן רווחה ההשקפה כי הציבור מכיר תודה על כל הוזלה במזון. והנה, אנחנו למדים: הציבור לא פראייר, הוא מבין את חשיבותם האמיתית של הדברים.
סקר פוקח-עיניים של המכללה החברתית-כלכלית וקרן ברל כצנלסון שם את מחירי המזון במקומם האמיתי. להמשיך לקרוא
כמו בכל יום שישי, חזר אישי מירקן הצמרת באבו-גוש עם שני סלי ירקות ופירות. כמו בכל יום ששי, רחצתי, ארגנתי, הנחתי את האגסים שיבשילו בקערה על אדן החלון. כמו בכל אחרי- יום-שישי, גם הפעם אזרוק חצי מהאגסים המאובנים אחרי ששוב אשתכנע שהם לעולם לא יבשילו.
שוב זילות המחיה. הפעם, בתחום העריכה והתרגום. היו ימים שבהם עורך או מתרגם נחשבו לבעלי מקצוע מכובד. היום, רובם מתקשים לגמור את החודש. אווירת זילות המחיה, שחלחלה לכל מקום, מוחקת את ההבחנה בין תרגום איכותי לתרגום סתם, לתרגום רע. כי מי שהתרגל לאכול מלפפונים רקובים ללא טענה, סביר שלא יעקם את אפו בקריאת טקסט שאינו מענג את החיך.
לא הייתי זוכרת את הבוקר שבו ישבתי עם רוני להכין את הפלקט לקן התנועה, לולא הסנדויצ'ים של אמא שלה. עד היום, לחם שחור מרוח בחמאה ועליו פרוסות עגבניה מקפיץ לראשי לחם מרוח במרגרינה בזוקה במלח, בוקר קיץ, גיל עשר, שמחה ילדותית. מה כתבנו על הפלקט ההוא? מי זוכר. אני כן זוכרת איך הוא מילא את חיי בוקר קיץ אחד.
