כשכוחות הביטחון של ארה"ב מצולמים ברביצה על רצפת הקונגרס, כשנשיא ארה"ב עומד להיות מושבע עוד יומיים, העולם כולו עובר לדום במקומו. באמצע כל המהומה, בקושי שמו לב למדד המחירים לצרכן אצלנו. מדד שמדצמבר 2019 לדצמבר 2020 ירד ב-0.7%.
אם אתם מתחת לגיל שישים, בטח מחקתם ישר את ההודעה מבלי להסתכל. ההודעה מקופת החולים על הוזלת הביטוח המשלים מתחילת יולי. אצלנו בכללית, זו הפחתה של שקל עד שלושה שקלים לחודש במושלם זהב, חצי שקל עד עשרה שקלים במושלם פלטינום. זאת, בהמשך להפחתה דומה בשנה שעברה. שיעור ההפחתה אינו זהה בקופות השונות, למרות שהוא מוכתב על ידי משרד הבריאות והממונה על הביטוח במשרד האוצר. מטרתו, היפה לכאורה, היא להסיט פעילות משירותי הבריאות הפרטיים לאלה הציבוריים. כסף קטן כ-אילו, אך בסיכום, הפחתת מאות מיליוני שקלים בשנה מתקציב מערכת הבריאות.
כל שנה, בעונה הזו, אנחנו מגיעים לארוחה המשפחתית עם ערימת דובדבנים. השנה, לאחר חורף קר, אין דובדבנים בשתי החנויות שבהן אנחנו קונים. בדקנו ומצאנו שמחירם גבוה מדי, לא הצלחנו להבין את הסיבה.
דובדבנים יקרים? משהו בשרשרת המחשבות שלי נפתח אחרי המפגש המשפחתי. אחד מנכדינו סיפר כי הוא לא ישן כבר 30 שעות. בלילה, הוא מילצר לילה שלם, בבוקר, הוא העמיס משאית ב'צופים'. סיפור המלצרות בחתונה נשמע מוזר. זה היה באחד מאתרי האירועים היקרים במדינה. 'אין אוכל שלא היה שם במזנון, לא ראיתי דבר כזה', סיפר איתי. הוא הגיע לשם דרך חברת כיתה, בתו של בעל הקייטרינג. הילד בן ה-17, מעולם לא מילצר קודם לכן.
הבאתי את היוגורט ההוא, לא היה היוגורט שלנו, צעק לי אישי כבר בכניסה לבית עם השקיות. היוגורט ההוא, שכבר ביקר אצלנו בטעות פעם אחת, הוא יוגורט של מחלבה מתחרה, לא של תנובה. אריזה שנראית כמעט אותו הדבר, זה בוודאי אומר הרבה, אך הטעם לגמרי שונה.
איך שזה נגמר במספרה, גלשתי ברחוב בן-יהודה אל המשביר בכיכר ציון. כבר חודש, שאני מפנטזת את הרגע הזה. חורף, אני פחות מגיעה לעיר, חולמת על קיר הגרביים. הגעתי למשביר, עליתי לקומת הנשים, שלחו אותי למטה, למרתף. עמדתי מול הקיר ואיזו אכזבה.
רופא השיניים שלנו המליץ עליה לפני עשרות שנים. נדבקנו למשחת השיניים אלמקס, כמה שזה אידיוטי. בשבועות האחרונים היא חסרה. אין במרכולנו, בבית המרקחת באבו-גוש אמרו שאי אפשר להשיג. רק בפארם בקניון, בקצה המדף היא הייתה: קופסת האלמקס האחרונה.
זה סיפורו של הרס מיותר. מיותר לציבור מסיבות ענייניות. מיותר למגשימיו, שכמסתבר, לא מפיקים ממנו תועלת. עד לא מזמן רווחה ההשקפה כי הציבור מכיר תודה על כל הוזלה במזון. והנה, אנחנו למדים: הציבור לא פראייר, הוא מבין את חשיבותם האמיתית של הדברים.
סקר פוקח-עיניים של המכללה החברתית-כלכלית וקרן ברל כצנלסון שם את מחירי המזון במקומם האמיתי. להמשיך לקרוא
כמו בכל יום שישי, חזר אישי מירקן הצמרת באבו-גוש עם שני סלי ירקות ופירות. כמו בכל יום ששי, רחצתי, ארגנתי, הנחתי את האגסים שיבשילו בקערה על אדן החלון. כמו בכל אחרי- יום-שישי, גם הפעם אזרוק חצי מהאגסים המאובנים אחרי ששוב אשתכנע שהם לעולם לא יבשילו.
שוב זילות המחיה. הפעם, בתחום העריכה והתרגום. היו ימים שבהם עורך או מתרגם נחשבו לבעלי מקצוע מכובד. היום, רובם מתקשים לגמור את החודש. אווירת זילות המחיה, שחלחלה לכל מקום, מוחקת את ההבחנה בין תרגום איכותי לתרגום סתם, לתרגום רע. כי מי שהתרגל לאכול מלפפונים רקובים ללא טענה, סביר שלא יעקם את אפו בקריאת טקסט שאינו מענג את החיך.
לא הייתי זוכרת את הבוקר שבו ישבתי עם רוני להכין את הפלקט לקן התנועה, לולא הסנדויצ'ים של אמא שלה. עד היום, לחם שחור מרוח בחמאה ועליו פרוסות עגבניה מקפיץ לראשי לחם מרוח במרגרינה בזוקה במלח, בוקר קיץ, גיל עשר, שמחה ילדותית. מה כתבנו על הפלקט ההוא? מי זוכר. אני כן זוכרת איך הוא מילא את חיי בוקר קיץ אחד.
