קטגוריה: גדלתי בתנועת העבודה

יוגה בבית זית קלקיליה עזה

אחת-אחת נאספנו לשיעור היוגה בשבוע שעבר. כל אחת עם המונולוג שלה כמה-היא-לא-יכולה-יותר. אפשר לקרוא לדיבורים האלה התפנקות. אבל משהו באווירת עשר הדקות הראשונות של השיעור העיד שאין זה ככה. צחקוקים, קריאות ביניים, חוסר שקט במקום שאמור להיות מקדש של שקט.

כולנו בקבוצה נשים לא-צעירות. אנחנו זוכרות כל מלחמה, כל "פעולה" וכל "מבצע". אנחנו כבר לא מסוגלות לזכור כמה כאלה היו.

להמשיך לקרוא

גדלתי בצד הלא-נכון של הכלכלה

אני זוכרת את עצמי מטפסת במדרגות הבנק. הבנק שבו הוצעה לי משרת הכלכלן הראשי בתחילת שנות ה-90. על הקיר היו תלויים ציורי שמן בתפקיד ציורי שמן. נזכרתי בבדיחה שסיפרו חברים של הוריי: "נובורישית אחת הולכת לצייר, הוא מציע לה ציור שמן. לא, היא אומרת, אני רוצה ציור מרגרינה. מרגרינה יותר נחשב". זה היה בתקופת הצנע של שנות ה-50, כאשר כמה אנשים התעשרו בשוק השחור. זה היה בעידן "כך נבשל", ספר הבישול של ויצ"ו שיצא לאור לראשונה בתש"ח, נדפס במהדורות רבות, והכיל הרבה מרגרינה במרשמיו.

להמשיך לקרוא

הארמון של המפאיניקים

 באחת מגיחותיי לעיר פגשתי את ורדה. ורדה אינה חברה קרובה שלי. היא ובן זוגה שייכים לחוג הידידים הרחב שלי ושל בן זוגי. פגישתנו בעיר ארעה לאחר נתק ארוך מהרגיל. נתק שלא היה מקרי.

להמשיך לקרוא

אני אוציא אותך מההסתדרות

אחד מזכרונות הילדות שלי, שחוזר אלי שוב ושוב, הוא המראה של אבי שעומד בחדר, אצבעו זקורה באיום, ובקול צפצפני קורא: אני אוציא אותך מההסתדרות. לא, הוא לא דיבר בקולו שלו וגם לא איים על אף אחד בחדר. הוא שחזר את אחד הרגעים המעצבים בחייו: המריבה שלו עם דוד בן-גוריון.

הסיפור התרחש בראשית שנות ה-30. אבי היה אז מורה בבית החינוך לילדי עובדים בתל-אביב. בזמנו הפנוי הוא כתב מאמרים ב'דבר', שעורכו באותה עת היה ברל כצנלנסון. ברל טיפח את הבחור הצעיר, והזמין אצלו מאמר מדי שבוע. באותה תקופה התגלעה מחלוקת קשה בקרב פעילי ההסתדרות. אבי וברל וחבריהם חשבו שההסתדרות צריכה להיות בעיקר איגוד מקצועי, ולטפח את החינוך ברוח ערכי תנועת העבודה. בן-גוריון, שהיה מזכ"ל ההסתדרות, שאף לקדם את 'חברת העובדים'  – ארגון הגג הכלכלי של ההסתדרות שהוקם ב-1923.

'חברת העובדים' עסקה בכל תחומי החיים הכלכליים: צרכנות בעזרת חנויות קואופרטיביות, בנק עצמאי – בנק הפועלים, חברת בנייה – שיכון עובדים, ותאגיד תעשייתי – כור. התפישה שביסודה הייתה, שעל ידי בעלות עצמית חוסכים את רווחי המשקיע החיצוני ומפנים אותם לתגמול הוגן יותר לעובדים חברי ההסתדרות , ולגביית מחיר נוח יותר מהקונים חברי ההסתדרות. בן-גוריון, שהיה איש פוליטי, ראה  במפעלים האלה גם בסיס כוח.  מנגד, אבי וחבריו טענו שהעיסוק בכלכלה יוביל את ההסתדרות לסתירות פנימיות, במיוחד הסתירה בין תפקידה כאיגוד מקצועי לתפקידה כמעסיקת עובדים.

מה שהתחיל בתור מאבק אידיאולוגי הפך למלחמה אישית. משכורתו של אבי, ששולמה על ידי זרם העובדים ההסתדרותי, עוכבה במשך חודשים רבים. עשרות שנים מאוחר יותר אמי תיארה את הימים ההם בצחוק מתגלגל. מה נותר לה חוץ מלצחוק? היא, פולניה עם כבוד מבית אמיד, נאלצה יום-יום להתחנן במכולת שימכרו לה בהקפה. עקבות הטראומה הזו הוטבעו בילדותי, למרות שנולדתי עשור ויותר מאוחר יותר: מעולם לא הרשו לי לרשום במכולת אפילו ארטיק.

הרעש נרגע לאחר שאבי נשלח לגרמניה בעקבות תפישת השלטון על ידי הנאצים. הוא ועוד מספר אנשים מתנועת העבודה ארגנו עליית הצלה של צעירים יהודים לארץ. בינתיים, הוקמו עוד ועוד מפעלים הסתדרותיים, ובסוף שנות ה-80 הם כידוע קרסו ברעש גדול.

בדיעבד, היום כמעט כולם מסכימים: בן-גוריון היה מנהיג דגול שהחליט נכונה ברגעים הכי קשים בתולדות המדינה. בדיעבד, היום רבים בכל זאת סבורים שכמה מהחלטותיו היו מוטעות. בראשית שנות ה-50, בן-גוריון סגר את זרם העובדים בחינוך בשם הממלכתיות, אך הותיר על כנו את החינוך הממלכתי-דתי. אבי וחבריו התקוממו גם אז על הפרגמטיות הפוליטית והיעדר הרגישות המספקת לחשיבותם של ערכים. 

אני נזכרת בדברים האלה לא פעם, עם כל התפכחות נוספת שלי מאשליותיי לגבי המציאות הפוליטית בישראל. על פי תחושתי, דמותה של המדינה היום הייתה שונה אילולא סגרו את זרם העובדים. אני כמעט לא טועה בזיהוי הטון של מי שהתחנך שם – בבתי הספר או בתנועות הנוער שעל ידם. אמנם אני ובני מחזורי למדנו בעיקר בחינוך הממלכתי, אבל כיוון שהמורים נשארו אותם מורים, ומסורת בית הספר לא שונתה ביום אחד, זכינו אנחנו לספוג את הרוח שנותרה שם מלפני השינוי.

אני חושבת גם לא מעט על תרומת 'חברת העובדים' – התאגיד הכלכלי של ההסתדרות – למראה של ישראל היום. קריסתו של המשק ההסתדרותי בסוף שנות ה-80 הייתה אחת מהמהלומות הקשות שהונחתו על השמאל בישראל. עוד לפני כן, כבר משנות ה-70, החלה לבצבץ הטינה כלפי מפלגת העבודה והמפלגות ההסתדרותיות האחרות.

מה שבכל זאת מעניין הוא שמתוך היכרותי עם מפוטרי כור, אני יודעת שרבים מהם  היו חוזרים היום בשמחה למקומם הקודם. לאחר תקופות ארוכות של אבטלה ושל תעסוקה בתנאים מבזים, הם מתגעגעים למשכורות של פעם, לתנאים הסוציאליים שכובדו במלואם, לחופשה, לנופשים על חשבון המפעל ולשי הנדיב בחגים. עם זאת, רבים מהם עדיין מקשרים בין מפלגת העבודה וההסתדרות להעסקה נצלנית, וליחס פטרוני כלפי מי שלא שייך.

רק מעטים יודעים עד כמה הברית בין 'כור' למפלגת העבודה שבשלטון תרמה לשמירת התעסוקה המלאה בתקופות קשות. כור אף פעם לא פיטרה עובדים מיד בכניסה לשפל, והרגישה מחויבת למילוי יעדים לאומיים. סיפור על כך שמעתי מאחד מראשי כור לשעבר. במיתון הידוע של 1967-1966 קראה הממשלה להנהלת כור וביקשה ממנה לייצר למלאי ולא לפטר עובדים. כור, שידעה שיש בממשלה גם אוזן קשבת למצוקותיה שלה, צברה מלאים של חומרי בנייה, ומכרה אותם ברווח נאה בעידן הגאות שלאחר מלחמת ששת הימים.

יהיו כאלה שיראו בסיפור הזה סמל לכל תחלואי הכלכלה בישראל של העידן המפא"יניקי-הסתדרותי. זאת, למרות שגם היום גופים כלכליים גדולים בישראל ואפילו בארה"ב יודעים שהממשלה ברוב המקרים לא תפקיר אותם לגורלם. אבל היום קשה להאמין שגוף פרטי ישתף פעולה עם הממשלה בצעד שיאיים על רווחיותו. הדירקטוריון לא יאפשר לו. תן וקח כזה שהיה בין כור וכל חברת העובדים לבין ממשלות העבודה יכול להתקיים רק באווירת אמון הדדי. לא רק אמון בקיום הבטחות, אלא גם אמון ביציבותם  ובהמשכיותם של ממסדים כלכליים ופוליטיים.

לשליטתה של ההסתדרות בתאגידים הכלכליים היו, אם כן, גם צדדים טובים. אך כדי לשמר אותם לאורך זמן, הציבור היה צריך להאמין שהוא יוצא נשכר מהם. הציבור בישראל לא הכיר את כל הפרטים, ולא האמין. כזה הוא טבע האדם, הוא תמיד חושד במעסיקיו. ואולי, המתנגדים להרחבת מפעליה הכלכליים    של ההסתדרות חזו את הדברים האלה מלכתחילה.  

***שבוע הספר –  'ברוכים הבאים לשוק החופשי' – 20 שקלים באתר סימניה וב'כיתבו אליי' באתר זה ***

גדלתי בתנועת העבודה

 לפני יותר מ-20 שנה, כשעוד קראו למרכז ירושלים 'העיר', ירדנו כל יום ששי לעיר כדי לקנות ספר-פיצוחים-תקליט-פרחים לשבת. יום ששי אחד טיפסתי במעלה רח' שלומציון ומולי הגיחה זקנה קטנה ומכווצת.

 -שירים למכירה, היא אמרה לי.

-שירים?

-שירי חנוכה.

 הצצתי בערימת הדפים שבידה. על כל דף היה שיר כתוב בכתיבה תמה. שירים שמעולם לא ראיתי קודם.

 -כמה עולה שיר?

-חמישה שקלים.

 שילמתי חמישה שקלים, לקחתי את דף השיר, קיפלתי אותו בתיק והלכתי הלאה. בבית, התחילו המחשבות לנקר:

 -מי בימינו אלה כותב כתיבה תמה כזו?

-מי עוד משתמש בעברית כזו חגיגית?

-מי, בשנות השמונים של המאה העשרים, מסוגל להעלות על דעתו למכור שיר בחמישה שקלים?

 פתאום נהיה לי ברור: היא גננת או מורה, הגיעה לארץ בעלייה שלישית, עבדה כל ימיה 'בזרם העובדים', צמחונית, אין לה צאצאים. לא היה לה זמן להקים משפחה – עיצוב דמותו של הילד העברי החדש במולדתו מילא את כל חייה. היא ערירית. את רוב חסכונותיה היא תרמה למטרה נעלה: פיתוח תוכנית הוראת שפת האספרנטו הבינלאומית בגני הילדים. חורף עכשיו. חסר לה כסף לחימום הדירה. והנה, עלה במוחה המיזם העסקי הגאוני, והיא יצאה לעיר עם ערימת השירים שלה.

ולמי שעוד לא הבין, אין ספק, נתקלתי באחת מחוג ידידיהם של הוריי. אולי הייתי צריכה לשאול אותה לשמה, אבל בנסיבות כאלה, טוב שלא שאלתי.

כן, זה לא שלא שמתי לב. אני ערה לכך שכתבתי על עלייה שלישית. אני ערה לכך שכתיבה על עלייה שלישית נחשבת למגויסת, בהגדרה. אני ערה לכך שכתיבה מגויסת היא כתיבה מוקצה. ובכל זאת התגייסתי, לא כדי להביע עמדה מוגדרת מראש, אלא כדי לעשות סדר במחשבות שלי. 

האם ייתכן שאני זוכרת דבר אחד, ואחרים זוכרים דבר אחר? אם כך, מהו הזיכרון האמיתי? ומדוע אני מרגישה שזיכרון העבר מצטלם אחרת מפעם לפעם? האם רק נדמה לי שהיחס לתנועת העבודה עבר מן הקצה אל הקצה תוך כמה עשרות שנים? יכול להיות שההיסטוריה משוכתבת על ידי כותביה? היעלה על הדעת כי מתעדי קורות הימים אינם אובייקטיביים – כי הם מוטים על ידי אופנה מחשבתית, שיקולי קידום מקצועי, הטבות אחרות, או השקפה פוליטית?

 את תשובתי לכל השאלות האלה אתם יכולים כבר לנחש. גדלתי בתנועת העבודה, ואני מוצאת את עצמי אומרת לעצמי כמעט כל יום: נו, טוב, גדלתי בתנועת העבודה. 

***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' באתר סימניה ובאתר זה – מכירה מוזלת***

 

 

 

הרפורמה בחינוך, ובית הספר הישן שלי

מיד שנשמעה הדרישה להעלאת שכר המורים התיכוניים, חזרו הדיבורים על רפורמה. לא סתם תיקון שכר, שאין חולק על כך שהוא נדרש, אלא רפורמה.

לי, משום מה, הדבקת הרפורמה לכל דבר מפריעה. כי המילה רפורמה טומנת בחובה הבטחה לעיצוב מחדש שנראה לי יומרני ושקרי. משהו גדול כמו הרפורמציה הנוצרית – מלחמת הקודש רווית הדם של הפרוטסטנטים בקתולים.

כי מה אפשר לצפות מתנועה שסיסמתה היא מתן צורה מחדש (רה-פורמה). מי רוצה שיסדרו לו את הצורה? ואיזה אדם או גוף ישר והגון מסוגל לקחת על עצמו שינוי צורה של מישהו אחר – אדם, ארגון או מדינה?  זאת, בשנת 2007, לאחר מאה של מלחמות עולם, מהפכות, בשורות וישועות, שהרסו את הצורה למיליוני אנשים.

ומכאן, למציאות הנוכחית בישראל. כבר עברנו רפורמה בקרנות הפנסיה, שרק עתה רוב הציבור מתחיל לקלוט את המניפולציה, עיוות המידע וחוסר האחריות שמאחריה. עברנו רפורמה בקופות הגמל: הוצאתן מהבנקים – גופים גדולים ומבוקרים יחסית – לידי ישויות שאינן מזוהות על ידי קהל המפקידים הרחב. עברנו רפורמות גם בחקלאות, ואין ספק שהחקלאות היום בשיא פריחתה.

כי זו הבעיה המהותית עם הרפורמות: מה אנו יודעים מראש על הגוף שצורתו עומדת להתגהץ, ומה אנו יודעים על תגובתו העתידית. אם ניקח, כדוגמא, את קרנות הפנסיה, מההתחלה ידעו עליהן מעט. אומדן הגירעון האקטוארי בקרנות ההסתדרות, ששימש עילה לרפורמה, היה שנוי במחלוקת כבר מיומו הראשון. כמה חודשים לפני פרסומו, נמסר לאגף שוק ההון באוצר, ואושר על ידו, אומדן נמוך בהרבה. זה לא מפליא, אקטואריה תמיד מבוססת על הנחות שרירותיות. כמובן, שאיש גם לא ידע דבר על תשואתן העתידית של הבורסות בעולם, שעליה היום הקרנות נשענות.

מכאן, חזרה לרפורמה בחינוך. לפני מספר חודשים, ביקרתי בבית הספר היסודי שלי באחת ממושבות השרון. מה חיפשתי שם? את הבניין הישן עם המסדרון בעל החלונות הגדולים, שמוביל לחדר שהיה לי כיתה א'. את גינת החקלאות שממנה הבאתי הביתה בגאווה צרורות של צנוניות. את הברזייה בחצר עם קבוצת שיחי הבמבוק שעל ידה. את חורשת האורנים הזקנים, ואת הפיקוס הענק שהצל על הכניסה.

גינת החקלאות כבר לא שם, גם לא הברזייה והבמבוק. עוד מעט גם הבניין והפיקוס לא יהיו. במקומם, כך שמעתי, יקומו רבי-קומות. למיטב ידיעתי, כל גינות החקלאות בבתי הספר חוסלו. למה לבזבז קרקע נדלנית יקרה, ולמה לשלם שכר על הוראת מקצוע ללוזרים. כמו כל ההוראה. מי כבר הולך להיות מורה, אם לא מי שאין לו מה לעשות. ולמה לשלם יותר למי שממילא אין לו הצעה אחרת.

בתוך הדיבורים על רפורמה בחינוך, קראתי בעיתון על תוכנית שמתגבשת להכללת שיעורי בורסה ושוק ההון במערכת השעות של בתי הספר היסודיים. בורסה, איזה יופי. הנה, עוד כמה רעיונות לשיעורים שימושיים בראשית המאה ה-21: איך להעיף מהסטרט-אפ המשותף את החבר הכי טוב שלך; איך לקרוא את שפתיו של הבוס בלי להתבלבל; איך לזרוע בתקשורת את האינפורמציה המתאימה להנפקת המניות שבהן אתה מושקע. אין ספק, תלמידים והורים יעריכו את הידע הזה. סופסוף כבוד לחינוך. אז גם יהיה כדאי לשלם למורים הרבה. כבר אמרנו, שכר בהתאם לתרומה לכלכלת המדינה.