קטגוריה: גדלתי בתנועת העבודה

אנחנו נילחם את מלחמת קיומנו-ו-ו

באחת השבתות האחרונות, ביקרנו בחבורה בבית ילין שבמוצא, ממש בשולי כביש מספר אחת. בית האבן בן שלושת החדרים הוא הבית היהודי הראשון של המושבה. הוא הוקם על ידי יהושע ילין על קרקע שרכש יחד עם גיסו מתושבי הכפר הערבי קולוניה, בראשית שנות ה-60 של המאה ה-19. הבית והחצר שופצו לאחרונה על ידי משפחת ילין המורחבת, ונפתחו לביקורי הקהל הרחב.

להמשיך לקרוא

נסחפתי במחשבותיי, ערב יום העצמאות תשע"ד

מי היה מאמין שתהיה לי פנסיה תהיה לי קופת-חולים, אמר בזקנתו ידיד של הוריי מראשוני ההסתדרות. עצמאותו האישית, הודות לפנסיה ולקופת החולים ההסתדרותית שבהן נתן את אמונו מההתחלה, הייתה לו מקור גאווה לא פחות מעצמאות המדינה שאותה זכה לחלום ולהקים.

***

להמשיך לקרוא

ביקוריה של בת-נשר

מיתוס עתיק-יומין בבית הוריי סיפר על שלוש הגננות שחיזרו אחר אבי בימים שהיה מורה שחור-תלתלים בנשר ליד חיפה. שלושתן היו רווקות לא-צעירות, טבעוניות בפרינציפ, והקדישו את חייהן לחינוך הילדים העבריים בארץ ישראל. פגשתי בילדותי רק אחת מהן, את בת-נשר שביקרה אצלנו מפעם לפעם.

להמשיך לקרוא

יוחזרו הקשים לבקבוקים במפלגת העבודה

כשאני מנסה להסביר לאנשים צעירים מה זה לגדול בתוך מפא"י ההיסטורית, הם לא ממש מבינים. קשה להעביר תחושות מדור לדור.

אני גדלתי בקרביים של תנועת העבודה. כל השכנים מסביב היו חברי מפא"י או מפ"ם. החברים, שהתנדנדו אתי על ענפי הגויאבה השכונתית, היו בנוער העובד או בשומר הצעיר. טיולי התנועה היו מרכז הוויתנו – עד היום אני שואלת את עצמי מדוע השומר הצעיר עלו למוחראקה בגיל 9, וראו- משם-את-כל-עמק-יזרעאל-על-כף היד, ואנחנו לא.

להמשיך לקרוא

לא ניסינו לתקן את העולם

מצחיק, אני זוכרת בדיוק איך נפלה עליי ההכרה שאני ציונית וסוציאליסטית. זה היה בשנות ה-70. חזרתי עם משפחתי משהות של שנתיים בארה"ב. שמחתי לחזור לארץ. היה נדמה לי שאני שמחה בגלל השמש, הקפה התורכי, והטחינה. אבל היה שם עוד משהו: הרגשתי שלעולם לא יהיה לי טוב מחוץ לישראל.

היה לי קשה בחוץ. חסרה לי המעורבות העצומה שאני חשה כאן כל רגע. לא אהבתי את יחסי העבודה שם, כאן עדיין שרר עידן הקביעות והנאמנות בין עובד למעביד. וכמובן שלא הצלחתי להבין איך אפשר לחיות במדינה בלי ביטוח בריאות לכל, ועם פחד לפתוח דלת סתם-ככה-בלי-לבדוק-מי-זה כשהפעמון מצלצל.

להמשיך לקרוא

כ"ט בנובמבר או ה' באייר

אני לא בטוחה מתיי זה היה – כ"ט בנובמבר או ה' באייר תש"ח. אבל אני זוכרת מה חברי הטוב, עזרי, ואני עשינו. היינו בני ארבע או קצת יותר, והסתובבנו בשכונה מבית לבית.

להמשיך לקרוא

הרוויזיוניסט שהיה חברו הטוב של אבי

ד"ר צייטלין היה חברו הטוב של אבי. ד"ר צייטלין היה רוויזיוניסט, מראשוני תנועת החירות בישראל. אבי, אליעזר שמאלי, היה מראשוני תנועת העבודה, וממקימי זרם העובדים בחינוך. הם נפגשו בנשר, העיירה הצמודה למפעל המלט. שם, צייטלין שימש כרופא החירום של המפעל ורופא המשפחה במשך עשרות שנים. אבי לימד שם זמן קצר בבית הספר.

להמשיך לקרוא

יוגה בבית זית קלקיליה עזה

אחת-אחת נאספנו לשיעור היוגה בשבוע שעבר. כל אחת עם המונולוג שלה כמה-היא-לא-יכולה-יותר. אפשר לקרוא לדיבורים האלה התפנקות. אבל משהו באווירת עשר הדקות הראשונות של השיעור העיד שאין זה ככה. צחקוקים, קריאות ביניים, חוסר שקט במקום שאמור להיות מקדש של שקט.

כולנו בקבוצה נשים לא-צעירות. אנחנו זוכרות כל מלחמה, כל "פעולה" וכל "מבצע". אנחנו כבר לא מסוגלות לזכור כמה כאלה היו.

להמשיך לקרוא

גדלתי בצד הלא-נכון של הכלכלה

אני זוכרת את עצמי מטפסת במדרגות הבנק. הבנק שבו הוצעה לי משרת הכלכלן הראשי בתחילת שנות ה-90. על הקיר היו תלויים ציורי שמן בתפקיד ציורי שמן. נזכרתי בבדיחה שסיפרו חברים של הוריי: "נובורישית אחת הולכת לצייר, הוא מציע לה ציור שמן. לא, היא אומרת, אני רוצה ציור מרגרינה. מרגרינה יותר נחשב". זה היה בתקופת הצנע של שנות ה-50, כאשר כמה אנשים התעשרו בשוק השחור. זה היה בעידן "כך נבשל", ספר הבישול של ויצ"ו שיצא לאור לראשונה בתש"ח, נדפס במהדורות רבות, והכיל הרבה מרגרינה במרשמיו.

להמשיך לקרוא

הארמון של המפאיניקים

 באחת מגיחותיי לעיר פגשתי את ורדה. ורדה אינה חברה קרובה שלי. היא ובן זוגה שייכים לחוג הידידים הרחב שלי ושל בן זוגי. פגישתנו בעיר ארעה לאחר נתק ארוך מהרגיל. נתק שלא היה מקרי.

להמשיך לקרוא