את סוף השבוע האחרון בילינו מחוץ לבית, בשדה בוקר. שהינו במלון קדמא, על מנת לחגוג את יום הולדתה החמישים של בתנו הקטנה, נועה. שיא המסיבה התממש בארוחה חגיגית בביתה של מארחת בשדה בוקר. הייתה שמחה. היה כיף. באמת.
איך מתחילים מאמר על הספר האדום, חשבתי לעצמי, מיד כשסיימתי את קריאתו. הספר האדום של אסף ענברי, על כל התנועות האדומות שהקימו את המדינה. ואז, כמו תמיד, הפתרון קפץ פתאום לעיניי. ניגשתי במקרה אל הכוננית הצמודה לחלון הגדול בסלוננו, שם תמיד מונחות ערמות ספרים שקראתי ועוד לא מצאתי להם מקום. ומתחתית הערמה, ניקר את עיניי פתאום הספר ניר עוז ימי בראשית, על גרעין ניר עוז, שהיה גרעין השומר הצעיר של האיש שלי בצבא. ומה אני רואה בקצה העליון של הכריכה? "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב", מאיר יערי. אז, כן, מאיר יערי עוד חי.
לפני מספר שנים, לא זוכרת בדיוק כמה, עשיתי יום כיף עם בנותיי בתל אביב. בשלב כלשהו, עברנו ליד המוזיאון הישן, בשדרות רוטשילד, ובתי הקטנה אמרה שהוא שופץ מחדש, וכדאי לראות. נכנסנו פנימה, עשינו את הסיבוב, התרשמנו. ואז, פתאום נזכרתי שקניתי גם כרטיסים לסרט האורקולי על הכרזת המדינה, המוקרן בחדרון קטן בצד.
זה היה תוך כדי שיחת טלפון סתמית. פתאום, שמתי לב שבגב שלי תלויות חמש תמונות בשחור-לבן. שחור-אפור אולי יהיה מדויק יותר, או אפילו שחור-בייז'. הן תלויות שם כבר כמעט עשרים שנה, מאז שעברנו לדירה הזאת. אבל, רק עכשיו, פתאום שאלתי את עצמי למה הן שם, ומה הן אומרות.
לפני שבועיים, התקשר אליי אורי מתוקי מדרור ישראל והנוער העובד והלומד, והזמין אותי להרצות בפני בכירי התנועה על התקציב. שמחתי שמחה גדולה, ולמחרת אמרתי כן. אתמול בבוקר – בשעה היעודה, לא דקה לפני או אחרי – התקשר אליי עיתונאי דבר, דוד טברסקי, שלקח אותי לאירוע וגם החזיר אותי. הייתה נסיעה נעימה ומעניינת ביחד.
זה אומר קצת פרופורציות עכשיו. זה לא אומר שאיבדתי את החדות: אני זוכרת היטב את אבי לוקח אותי מהגן. אל תלכי אל מאחורי הבית, הוא אמר לי. 'מאחורי הבית' היה צדו המזרחי של הבניין, הצד שפנה לביר עדס, מזרחה ממגדיאל. ירו עלינו מביר עדס, חורי הכדורים נשארו עד שמכרנו את הבית, בשנת 1969.
אין לי מושג מדוע נזכרתי בזה פתאום עכשיו. אני כמובן יודעת שאבי, אליעזר שמאלי, עלה לארץ ב-1920. אני יודעת גם שאנחנו במשפחה לא טובים בתאריכים. סבתי, גיטל, למשל, הייתה עונה יפה למי ששאל אותה מתיי אבי נולד: "כשהעץ הגדול נפל" היא הייתה אומרת. יתכן שהתאריך נרשם איפשהו, מתישהו. אבל עיירתם רוז'ישץ', בפלך ווהלין שבאוקראינה, נשרפה בפוגרום בראשית המאה העשרים. לא נותר דבר. מעניין, בכל זאת, שבכל מיני מקומות, אני רואה את התאריך 15 לאוגוסט. אבי כנראה, כשנהיה אדם ידוע, הרגיש שבכל זאת צריכים תאריך.
מה אני זוכרת מהאירוע ההוא – זו השאלה המסתובבת במוחי בשנותיי המתקדמות. מה שאני זוכרת הוא בעיניי האמת, הלב, לא המוח של הדברים. כנס דאבוס, ראשית 1998. לא נשאר לי ממנו הרבה יידע מקצועי, לא הכי התפעלתי מהדיון. אני זוכרת ממנו קבלת שבת מביכה. קבלת שבת שלא הייתי אמורה להשתתף בה. קבלת שבת שלא ידעתי על קיומה.
שירו של אריה סיון המובא כאן, לקוח מספרו של נתן זך "אומרים שממש יפה שם". בסוף הספר, שיצא לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, זך מביא לפרסום חוזר שירים של כמה מחבריו, וביניהם, אריה סיון.
בכל פעם שאמי נכנסה לחדר עם קערת פירות, בדרך כלל פירות שגדלו בגן שלנו, ואמרה "תתכבדו, מפרי הארץ", אני ביקשתי מהאל במרומים שיפער עליי את פי האדמה. במיוחד אם האורחים היו מדריכים שלי מהתנועה, חברות מבית הספר, ועוד דמויות מרכזיות בחיי. היא כל כך התגאתה בפירות שגדלו אצלנו בחצר. היא כל כך האמינה שצריך להתגאות בפירות שגדלו אצלנו בחצר.
עידן השוק החופשי 