רוצים לדעת את הדרך אל ביתי? סעו ישר בשדירה המרכזית של היישוב. תגיעו לכיכר שממנה ממשיכים רק ימינה. ודאו שאתם רואים סיר קובה תלוי. פנו ימינה.
כיכר הסיר קובה
8 תשובות
קטגוריה: ארועים שוטפים
קצב ההליכה באינתיפאדה, קצב האטת הכלכלה
בראשית השבוע שעבר, נסעתי למחנה יהודה לחדש את מלאי הלחם האהוב עליי. חניתי קרוב לשוק, שילמתי עשרים שקל לשעה-או-כל-חלק-ממנה, צעדתי בעורף של המשביר לצרכן, ואחר כך ברחוב אגריפס.
ארבע אחר הצהריים, תנועת האנשים ברחוב הייתה דלילה. לא תינוקות, לא ילדים, לא קבוצות של מבלים או של טיילים. רק מי שצריך. ומי שצריך נע מנקודה לנקודה, בלי להתעכב על שטויות.
דפלציה, גלובליזציה, לאומיזציה – שידור חוזר
ירידת מדד המחירים לצרכן, במהלך 2014, שפורסמה היום, מנותחת בפוסט שלי מיום ב' שלא עלה ל'רשימות'. בגלל תקלה באתר עלו שם רק פוסטים בודדים, אז אני מנסה שוב.
הנה הקישור.
להכיר במציאות, לכבד את החיים
השבועיים הראשונים של צוק איתן עברו עליי בקהות חושים שקשה להסביר. כבוגרת של כל מלחמות-מבצעי-תקריות ישראל, התקשיתי למצוא בתוכי אפילו מילה אחת שעושה סדר.
שוב ושוב הסתובב אצלי בראש זיכרון ילדות נושן. הייתי בת ארבע כשפרצה מלחמת השחרור, ואבי בא לקחת אותי מהגן. אל תלכי לשחק מאחורי הבית, הוא אמר לי כבדרך אגב. מאחורי הבית, בצידה המזרחי של החצר, שני קילומטר מאיתנו בפרדסי מגדיאל, ישבו חיילי הצבא העיראקי וטיווחו לכיווננו. חורי הכדורים (או מה שזה היה) נשארו בקיר ההוא עד שהבית נמכר בראשית שנות ה-70.
משע-מם
תחושת השעמום השתלטה עליי מיד לאחר הבחירות. שעמום, לפעמים, יכול להיות נעים. שעמום מהסוג השוויצרי, לדוגמא. אבל אנחנו לא בשווייץ, אנחנו במזרח התיכון. והשעמום שנפל עליי הוא שעמום מקומי, שעמום חמסיני של תשישות, איני רוצה לומר שעמום של אין-תקווה.
עוזב כי נגמר
גם בעינויים לא תצליחו לחלץ מסטנלי פישר את הסיבה לפרישתו: משפחתית, מקצועית-כללית, או המקצועית הידועה בשם "תקציב". לא תצליחו, כי לפישר עצמו זה לא לגמרי ברור. ככה זה כשנגמר פרק בחיים: האישי והמקצועי מתערבבים.
כבוד
מה שהדביק אותי לכורסתי, בערבו של יום שני שעבר, לא היה ברור לי בהתחלה. אך, בניגוד למנהגי הרגיל, לא קפצתי לעיסוקיי לאחר הצצה קצרה בכותרות. בהיתי במסך בתחילת טקס ההשבעה של אובמה, ולא הצלחתי לזוז ממקומי עד לסופו.
יש חיים מאחורי הרעש הזה
קשה לי עם הרעש של החודשים האחרונים. במיוחד קשה לי, כי אני לא חושבת שלכל שאלה אנושית יש תשובה חדה. לפעמים צריך להתאפק, ולחכות לרגע שבו התשובה הנכונה לבינתיים, ולא לקץ הדורות, תופיע כאילו מאליה.
כיף לי עם הרעש של החודשים האחרונים. רעש הוא ביטוי של סערה רגשית. רעש וצלצולים הם קולו של ויכוח לוהט. רעש מעיד על שיבה לתחייה של הפוליטיקה בישראל, לאחר שנים רבות שבהן הייתה לא-מתה ולא-חיה.
עיתונות לחיות פוליטיות
מכל הדיבורים הנשמעים לאחרונה על משבר העיתונות, חסר לי במיוחד הדיבור על עיתונות ופוליטיקה. ובעצם, חסרה לי ההתיחסות הברורה לעובדה כי מתישהו בשנות ה-90 הפכה העיתונות בישראל לאי-פוליטית. דהינו, עיתונות שאינה מביעה עמדה פוליטית מפורשת, עיתונות שהיא כאילו מעל לפוליטיקה, עיתונות שפועלת בשם האובייק-טיביות בכבודה ובעצמה. זאת, בתקופה שבה עיתונים הוקמו או נרכשו רק על ידי בעלי ההון הגדולים, ואין מעשה פוליטי יותר מזה: הפגנה בוטה של כוח וצבירת עוד כוח.
מחשבות צפות שנה טובה
שקט ברשת. זה לא השקט הרגיל של קניות-סידורים-ראש-השנה. זה שקט של אחרי-הלם. אנשים אומרים לעצמם: הסיבוב הזה עבר בשלום, מה הלאה?
עידן השוק החופשי 